עבודת עבודה חלק א קעז

מהני קמי' שמיא וסברא נכונה הוא לפענ"ד וממילא ה"ה בנ"ד גבי אוכל שהקיאו וודאי דלא הוי מהני סברה אחשבי' רק למלקות ולא לכרת ומדחייב עליו נמי כרת בהכרח נאמר דטעמא דהרמב"ם אינו מכח דאחשבי' באכילתו דזה לא מהני לענין דיני שמים וכמ"ש אלא מטעם דגם קודם אכילה שני' הוי לדידי' אוכל חשוב מצד עצמו כמו שהי' בתחלה ומש"ה חייב עליו בין מלקות בין כרת בין מיתה בידי שמים והה"ד נמי לענין מצוה וכדאמרן וזהו מה שרצינו לבאר כעת בענינים אלו בדרך פלפול עפ"י שיטת הרמב"ם ז"ל ואי"ה עוד חזון למועד לבאר ג"כ יתר הפרטים הבאים בתוך המשך דברינו בפלפול במרחב רב ברצות ה' דרכינו

כא והנה דכירנא זה רבות בשנים כד הוינא טליא הרציתי ספקותי אלה לכבוד ידידי הגאון הגדול המפורסם מאור הגולה מוהר"ש קלוגר כי' מבראד והשיב לי בארוכה דלדעתו פשיטא דלענין מצוה אינו יוצא י"ח באכל ח"ז והקיאו וחזר ואכלו וחילי' דידי' ג"כ עפ"י סברת אחשבה שזכרנו וכתב דהא דבאיסורין חייב בכה"ג הוא משום דבאמת אוכל שהקיאו כבר נפיק ממנו חשיבות המאכל ורק אמרינן כיון דהוא אוכלי' אחשבי' באכילתו ובתר דידי' אזלינן ובפרט דבאיסור לא בעינן אוכל חשוב כ"כ ומש"ה חייב משא"כ במצוה לא מהני סברת אחשבי' לפטור מחיובו וגם במצה בעינן אוכל חשוב דהא אין יוצאין בפת סובין ומורסן ואוכל שהקיאו דמי ג"כ לפת סובין ומש"ה אינו יוצא והביא ראי' לזה גם מדברי הרמב"ם פ"ו מ"ה חמץ הלכה זיי"ן דכללא כיון דכל שמברכין עליו ברכת המזון יוצאין בו ידי חובת מצה וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אין יוצאין בו י"ח ובודאי דבאוכל שהקיאו אינו חייב בבהמ"ז דלענין בהמ"ז העיקר הוא הנאת מעיו ולא הנאת גרונו דבעינן אכילה המביא לידי שביעה ואפילו בכזית שאינו חייב רק מדרבנן מ"מ כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וכיון שאין מברכין עליו בהמ"ז הה"ד דאינו יוצא בזה י"ח עכת"ד הגאון הנ"ל בתשובתו אלי (וכעת נדפסה ובאה בספרו שנות חיים בסימן שמ"א) ואציע פה בקצרה מה שנראה לי להעיר ולפלפל על דבריו היקרים דהנה מלבד מה שאין בדבריו תשובה רק על מצה בלבד ואכתי מה נעשה בפסח ומרור ובשאר אכילות מצוה אלא שגם במלה י"ל דברים בגו כמו שאבאר דמ"ש הגאון ני' לפשוט הדבר עפ"י סברת אחשבה דמהני רק באיסורין אבל לא במצוה הנה אין טעם זה מספיק שכבר הוכחנו למעלה דלהרמב"ם לא אמרינן כלל סברת אחשבה באיסורין. אף בעלמא ליחייב עליו במה שאינו ראוי לכך בפ"ע ובפרט באוכל שהקיאו וחזר ואכלו דכתב הרמב"ם בריש פי"ד מ"ה מ"א דחייב עליו גם כרת ומיתה בידי שמים ובע"כ דאין הטעם בזה מכח דאיהו אחשבי' באכילתו ובתר דידי' אזלינן דא"כ כרת מאי עבידתי' אלא עיקר הטעם בזה דאף לאחר שהקיאו מ"מ לגבי דידי' עדיין נשאר המאכל בחשיבות הראשון דלא מאיס בעיניו כלל ולא מכוס דאחשבי' בהדי דקא אכיל לי' וכיון שכן אין נ"מ שוב בין איסור למלוה דהא בתרוייהו הוי אוכל חשוב בפ"ע ואיכא הכאת גרונו בכזית ואפילו במצה לא נפיק עי"ז מתורת פת ועדיין חשוב הוא לגבי' ולא דמי לפת סובים ומורסן דהני לא חשיבי פת כלל לכ"ע יעויין ברמב"ם פ"ו מ"ה חמץ הלכה ה' ובמגיד משנה שם ומ"ש הגאון כי' מדברי הרמב"ם פ"ו מ"ה חמץ דכללא כייל דכל דבר שמברכין עליו בהמ"ז יוצא בו י"ח וכל שאין מברכין עליו בהמ"ז אין יוצאין בו וא"כ באוכל שהקיאו דבודאי אינו חייב לברך עליו בהמ"ז דבהנאת מעיו תלי' מלתא דבעינן אכילה המביא לידי שביעה ואפילו בכזית דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ומש"ה אינו יוצא בזה י"ח והנה גוף הדין דברכת המזון אינו חייב רק בהכאת מעיו דין אמת הוא ומלתא דמסתבר הוא וכ"ה הסכמת גדולי האחרונים כמו שהאריך בזה הרב בעל פנים מאירות בתשובה חלק ב' סימן ך"ז ובפירוש אתמר שם דבחצי זית והקיאו וחזר ואכלו ל"ש בהמ"ז מה"ט דבעינן אכילה הבאה לכלל שביעה וכן בא הדבר ברוב ענין בשו"ת בית יהודא חאו"ח סימן זיי"ן ובברכי יוסף על או"ח סימן ר"ח ור"י ויעו"ש אכן במה שהפס הגאון נר"ו עיקר להך כללא דכייל לן רבינו דלצאת ידי חיבת מצה תלי' בברכת המזון הנה בזה ראינו אלקים עולים ויוררים בו שהגאון בעל שאגת ארי' בסימן צ"ו באמצע החשובה שם האריך לסתור כלל זה באמרו דמהך כללא שמעינן דאפילו באיסור שאינו אלא בלאו גרידא כנבלות וטרפות וכיוצא בזה דקיימ"ל שאין מברכין עליהם נמי אין יוצאין בהם י"ח מצה ואמאי לא נימא בזה דעשה דוחה ל"ת כיון דאנן לא קיימ"ל כה קשא דר"ש בפסחים ל"ה דמי שאיסורו משום בל תאכל חמץ ועיי"ש שהרחיב הדבור בזה וסיים סוף דבר שדברי הרמב"ם תמוהים בזה ואולם לעומת זה מצאנו שוב דעת המג"א בה' ברכת המזון בריש סימן קצ"ו שתפס עיקר להך כללא דרבינו נגד פסק הב"י והרמ"א דס"ל שם ובסוף סימן תנ"ד דבגזל חטים או קמח ועשאו מצה דידיה מצה יצא לפי שקנאה בשינוי אבל בברכת המזון אין מברכין עליו וע"ז חילק המג"א שם וכתב דלדעת הרמב"ם אינו כן אלא דכיון דיוצא בו ידי חובת מצה בע"כ דמברכין עליו בהמ"ז דהא בהא תליא וכן יש להורות עכת"ד ויעו"ש ומי יבא להכריע ביניהם ואולם נחזי עכ"פ לאן שיטת ההלכה נוטה בזה בעלמא אם הוא כלל מוסכם בכל מקום או לא

כב ונראה לפום רהיטא יש לדון בזה טובא חדא ממה שהבאנו לעיל באות א' בענין טעם כעיקר לענין מצוה מהא דאמרינן דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז דאם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ומייתי ליה הרא"ש בה' חלה וקאמר שם דחייבת בחלה אע"ג דלית בה כשיעור דגן ועיין בלחם חמודות שם שביאר דדוקא לענין חמץ ומצה יש חילוק אם יש בה שיעור דנן או לא אבל לא לענין חלה והחזיק על ידו בתשובות בית אפר'ם חאו"ח סימן י"ג וטעמא קא טעים לי' דבשלמא לענין חלה וכן לענין ברכה בזה אמרינן שפיר דאפי' כזית א' מה' המינים מהפך את כולו ומחייבו בחלה ובברכה אפילו אין בה כשיעור דגן כיון דיש כדא"פ ממין שיוכל לבא לידי חימוץ משא"כ לענין מצה בזה בעינן שאותו כזית עצמו שהוא אוכל לצאת בו י"ח מצה יהיה יכול לבא לידי חימוץ כדיליף מקרא דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בו י"ח בפסח ויעו"ש הרי אע"ג שמברכין אחריו בהמ"ז מ"מ לענין מצה אינו יוצא בו י"ח ובע"כ דלא תליא זה בזה אך מהא אין ראיה רק דהרא"ש לית ליה כללא דהרמב"ם בזה אמנם מה כאמר באלו דברים דחשיב הרמב"ם עצמו שם באותו פרק דאין יוצאין בהם מטעם שאינו משתמר לשם מצה כמו עיסת הכלבים בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה וכן חלות תודה ורקיקי נזיר בזמן שעושה אותן לעצמו ועוד כיוצא בהם והרי באלו ודאי דמברכין עליהם בהמ"ז ואפ"ה אין יוצאין בהם י"ח ואיך יסכים זה עם הכלל שנתן בזה דכל שמברכין עליו בהמ"ז יוצא בו י"ח וכמו כן יש להעיר נמי ממ"ש המג"א בסימן תע"א סק"ה גבי מצה עשירה דאם נילושה רק במעט סמן יש חילוק בין ליל פסח לשאר יו"ט דבשאר יו"ט שמחויב ג"כ לאכול פת שמברכין עליו ברכת המזון יוצאין אף במצה עשירה כמ"ש הר"ן בפ"ד דסוכה והיינו בע"כ שיש בה רק מעט שמן דביש בה שמן הרבה אין מברכין עליו ברהמ"ז ואין יוצאין בה ובליל פסח אפילו יש בה מעט שמן דמברכין עליו ברהמ"ז אין יוצאין בה ידי חובת מצה אא"כ הוא מעט דמעט כמו גבי תודה עכת"ד המג"א יעו"ש ולמה לא העיר מכללא דהרמב"ם דכייל דכל שמברכין עליו ברכת המזון יוצאין בו ידי חובת מצה:

ועוד יש להעיר משיטת הפוסקים האחרונים שהבאנו לעיל באות ד' שחולקים על המ"א בסימן ר"י בענין שהי' יותר מכדא"פ לענין ברכה אחרונה שדעת הרב פנים מאירות והמוצל מאש ובעל שו"ת בית יהודה דבאוכל פת ושהה יותר מכדא"פ דחייב לברך עליו ברהמ"ז ומ"מ לענין לצאת ידי חובת מצה הכל מודים דבשהה יותר מכדא"פ דאין יוצאין י"ח וליכא מאן דפליג ומדוע לא התעוררו שהוא נגד כללא דהרמב"ם דכייל לן דלצאת ידי מצה תליא בברכת המזון וכן יש להעיר גם בהיפוך מהא דחזינן גבי אכילת אונס שדעת הב"י והרמ"א באו"ח סימן ר"ד סעיף חי"ת דבאנסוהו לאכול אע"ג דהחיך נהנה אינו מברך הואיל ונאנס על כך ומשמע מדברי הפוסקים שם דאינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף זמ"מ קיימ"ל בסימן תע"ה סימן ד' דבאנסוהו לאכול מצה יצא וכן הוא הסכמת הפוסקים אלמא דאע"ג דאינו מברך עליו ברכת המזון מ"מ יוצא י"ח במצה היפוך מן הכלל שכתב הרמב"ם ועיין מג"א שם בסימן ר"ד סק"כ שהעיר מדוע לענין ברכה לא חשיבא אכילה ולענין מצה חשיבה אכילה ועיין בא"ר ובפרמ"ג שם שכתב דלק"מ דנהי דחשוב אכילה לענין לצאת בו ידי המצוה אבל עכ"פ אין הנאה זו חשיבה לברך עליו יעו"ש. ועיין ג"כ בט"ז ובפר"ח שם ובתשובות חתם סופר חאו"ח סימן ר"ב וכולם צא זכרו מאומה מכללא דהרמב"ם בזה ואף גם באכילה גסה לענין מצוה:

שהאריך בזה המשלמ''ל בפ"ה מה' יסודי התורה וחתר על כל צדדים וצדי צדדים ולמה ליה כולי האי והרי ידוע דעת שלטי הגבורים בברכות פ' שלשה שאכלו שמחלק באכילה גסה לענין ברכת המזון והעלה דבאוכל אכילה גסה שאינו צריך לאותה אכילה תליא שאם כהנה גרונו ממנו חייב בבהמ"ז ומוציא כמי את אחרים י"ר אבל אם נפשו קצה עליו ואינו נהנה ממנו אינו מברך לא לפני' ולא לאחרי' ויעו"ש והוא הלכה פסוקה ומובא ג"כ במג"א בסוף סימן קצ"ז והשתא לענין לצאת ידי מצה באכילה גסה נחזי שאם הוא באופן שנהנה ממנו וחייב לברך אחריו בהמ"ז יוצא ידי חובתו ואם הוא באופן שאינו נהנה ואינו חייב לברך אחריו אינו יוצא י"ח דהא בהא תליא ומדוע לא זכר המשלמ"ל מכללא דרבינו בזה. ולכן עלה על דעתי לומר דגם רבינו ז"ל אף הוא לא הי' מתכוין בהך כללא לומר כן בכל גוונא רק דוקא במצה של איסור וכמו שפתח כן בראש דבריו שם אין אדם יוצא י"ח באכילת מצה שהוא אסור לו ומפרש ואזיל כגון שאכל טבל או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו או שגזל וע"ז סיים זה הכלל כל שמברכין עליו ברהמ"ז יוצא בו י"ח וכו' יעו"ש וכלל זה לא דמי לכל כללי דעלמא דהא לא נזכר כלל זה בשום מקום בתוספתא או בבלי וירושלמי רק שרבינו הוציא כן משווי דתרי מהניתן מפסחים דף ל"ה ע"א לענין מצה ומברכות דף מ"ה ע"א לענין ברכת המזון דתרווייהו בסגנון אחד כאמרו וכמ"ש הרב המגיד שם ועשה הרמב"ם כלל אחד משניהם ואמר דכל שאין מברכין עליו ברהמ"ז ר"ל מחמת איסור אין יוצאין בו י"ח מצה אבל בדבר המותר מעצמותיו ורק דבר אחר גורם לו שאין מברכין עליו בזה לא אמר הרמב"ם מידי ויש לומר דאע"ג דאין מברכין עליו ברכת המזון מ"מ יוצא בו י"ח וכן גם להיפוך יש דברים שמברכין עליהם ברכת המזון ומ"מ אינו יוצא בהם י"ח מצה דלאו הא בהא תלי' וממילא דלפ"ז באכילות אונס אע"ג דא"מ עליו בהמ"ז מ"מ יוצאין בו י"ח מצה והה"ד דיש לומר כן גם בנ"ד באכל ח"ז והקיאו וחזר ואכלו דאע"ג דאין