עבודת עבודה חלק א קעו

לאן דעת הרמב"ם נוטה בזה ונחזי אנן דהנה כבר ידוע מחלוקת הקדמונים בפסחים ר"פ כל שעה גבי חמץ שחרכו קודם זמנו שמותר בהנאתו ודעת הרא"ש והרב אלברצליני שם דמ"מ אסור באכילה דאעפ"י שבטלה דעת האוכל אצל אדם מ"ח כיון דהוא קא אכיל לי' אסור ומה"ט נמי אסור כותח הבבלי כי אכיל לי' כדאמרינן ב"פ אלו עוברין ויעוש"ה ומבואר להדיא דס"ל דדבר שאינו ראוי לאכילה מעצמותו מ"מ אמרינן בהרי דקא אכיל אחשבי' באכילתו ויחייב עליו ולא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם אבל הר"ן ובעל המאור ושאר פוסקים חולקים ע"ז וסוברים דבחרכו מותר אפילו באכילה כיון שילא מתורת פת ועיין בפר"ח באו"ח סימן תמ"ב סעיף ט' שהאריך בזה להכריע כדעת הפוסקים נגד דעת הרא"ש ור"י אלברצלוני דלא אמרינן כלל סברת אחשבי' בכה"ג ואולם בט"ז שם סק"ח הכריח דבע"כ גם דעת הרא''ש במה שכתב דסברת אחשבי' מהני באוכל שאינו ראוי לאכילה זהו רק מדרבנן ולא מדאוריי' דהא ביו"כ כי אכיל אכילה שאינו ראוי' פטור יעו"ש ובאמת שעיקר דברי הט"ז בזה מגומגמים דעדיין לא הועיל דהא התם ביו"כ אם אכל אוכלין שאינן ראויין דפטור יש מחלוקת בין הפוסקים אם אסור מדרבנן עכ"פ או לא ודעת הראבי"ה דאפילו מדרבנן שריא כמ"ש הטור באו"ח סימן תרי"ב ועיין בב"י ובט"ז שם סק"ו שהעלו דלא פליגי הפוסקי' ראוין כלל כ"ע מודים דאפילו איסור דרבנן ליכא יעו"ש ולפי"ז הא גם בחמץ שחרכו דאינו ראוי כלל ומ"מ אסור מדרבנן מכח אחשבי' וא"כ עדיין לא דמי ליו"כ ושוב מצאתי להרב פרמ"ג שם שהעיר על הט"ז מצד אחר דמה ראי' מייתי מיו"כ והא התם באינו ראוי לאדם פטור וגבי חמץ בנפסל מאדם חייב מן התורה יעו"ש ואכ"מ להאריך בזה אלא במה דמשמע לכאורה מדברי הט"ז דליכא מ"ד דס"ל דסברת אחשבה מהני מדאורייתא ובאמת מצאנו שעיקר הדבר מחלוקת רבותינו רש"י ותוס' ז"ל גבי כותח הבבלי דבפסחים דף מ"ד ע"א בהא דקאמר בש"ס שם אלא הנח לכותח הבבלי דלית בי' כזית בכדא"פ דאי בעיני' דקא שריף וקאכיל לי' בטלה דעתו אצל כל אדם וע"ז פירש"י שם בטלה דעתו ולאו אכילה הוא לחיובי' עלי' עכ"ל וכ"כ המפרש המיוחס לרש"י בנזיר דף ל"ו ע"ב הרי שדעת רש"י דבכותח כיון דעשוי לטבל בו אם אכיל לי' בעיני' בטלה דעתו אצל כל אדם ופטור ולא אמרינן אחשבי' באכילתו ליחייב עליו מלקות אמנם התוס' בסוגי' דנזיר שם בד"ה הכח הביאו דאף שדעת רש"י דאי מתרמי הכי מפטר מפני שאין זה דרך אכילה מ"מ נראה שאינו כן אלא דאי מתרמי הכי מודו דחייב ובהכי לא איירי עכ"ל וכתב הרדב"ז בתשובותיו ח"ג סימן תקמ"ה פירוש לפירושם דלעולם לא אמרינן בטלה דעתו אלא למימר דבהכי לא איירי רבנן אבל למפטר איהו גופי' לא מפטר דכיון דחשיב לי' למיכלי' בעיני' מחייב עליו מלקות עכ"ל הרדב"ז בתשובה ונתבאר שדעת התוס' דאזלינן לעולם בתר מחשבה דידי' לחיובי' ומהני סברת אחשבה אף מדאורייתא ללקות עליו וצ"ל דס"ל להתוס' דמי כלל כותח לחמץ שחרכו דשם אינו ראוי כלל דבטל לי' מתורת אוכל לגמרי ועפרא בעלמא הוא וכמו שהאריך הפר"ח שם ומש"ה לא מהני אחשבי' משא"כ בכותח אבל להרא"ש לא ניחא ליה לחלק בכך ושוי לי' כותח לחמץ שחרכו דבתרוייהו מחייבינן לי' מכח אחשבה ומשמע נמי דמדאורייתא קאמר לה. והנה הכרעת דעת הרמב"ם בזה כבר העלה הרדב"ז בתשובה שם שדעת רבינו כדעה רש"י ז"ל שהסכים עמו גם כן הריטב"א בחדושיו דלא אמרינן כלל סברת אחשבי' בעניני אכילה אף לחיובי' ואייתי לי' מדברי הרמב"ם פי"ד מה' מ"א דבכל האוכלין האיסורין אינו חייב עליהן עד שיאכל אותן כדה"נ ואם אכל חלב חי פטור עכ"ל והלא חלב חי מאכל גמור הוא אלא מפני שאין דרך בני אדם לאכלו חי אמרינן דבטלה דעתו אצל כל אדם ואע"ג דאיהו מחשבי' לי' ואכיל לי' ונהנה ממנו מ"מ פטור והוא הדין והוא הטעם במי שאכל כותח הבבלי בעיני' אלו תורף דברות קדשו של הרדב"ז ויעו"ש שהאריך עוד בכלל זה והנה מבואר דהרמב"ם בע"כ לית לי' סברת אחשבה לחיובא וממילא דלפ"ז נדחה התי' הראשון שכתבנו לעיל בישוב סתירת דבריו עפ"י סברת אחשבה וצריכין אנו שוב להתירוץ השני שאמרנו בזה דס"ל להרמב"ם דבאוכל שהקיאו יש חילוק בין לאחרים דלגבי אחרים לא חזיא כלל דמאיס להו אבל לגבי דידיה הוי מאכל חשוב מצד עצמו וחייב עליו בין בשוגג בין במזיד וכיון שכן אשכחנא פתרי גם לספקא בתרא דידן דבמצוה נמי אם אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו יצא י"ח מטעם כאמרנו דלדידי' הוי חצי זית זה שהקיאו כמו חצי זית אחר דלא מאיס ליה כלל

כ ושבתי וראיתי שממקומו נמי הדבר מוכרע דבע"כ טעמא דהרמב"ם באוכל שהקיאו אינו מכח סברת אחשבי' רק מטעם דהוי אוכל חשוב מצד עצמו שכן מוכח מדבריו בריש פי"ד מה' מ"א דבהלכה א' שם התנה דבכל איסורין שבתורה שיעורן בכזית בינוני בין למלקות בין לכרת בין למיתה בידי שמים וע"ז כתב בסמוך מיד דכזית זה שאמרנו מצטרפין גם מה שלבין החניכים וכן אפילו אם אכל ח"ז והקיאו וחזר ואכלו חייב מפני שהחיוב הוא על הנאת הגרון בלבד יעו"ש ופשטות כוונתו מבואר לעין כל שרצונו לומר דחייב אף בכה"ג בכל מה שזכר שם בתחלה והיינו בין מלקות בין כרת בין מיתה בידי שמים והשתא אם איתי' דטעמא דהרמב"ם דמחייב באוכל שהקיאו וחזר ואכלו הוא מכח אחשבי' באכילתו כרת מאי עבידתיה דנהי דסברת אחשבי' מהני לענין מלקות שמסור בידי ב"ד של מטה ויש בידו לקבל עליו מלקות ארבעים אבל כרת דבידי שמים הוא ודאי דלא מהני אחשבי' דידי' ליחייב עליו שהרי גם לר' שמעון דאית ליה טעמא דאחשבה גבי כל שהוא וכמ"ש הריטב"א בשם הר"מ לא קאמר רק כל שהוא למלקות אבל לענין כרת פשיטא דבעי כזית דאי סגי נמי בכל שהוא איך יאמר דלענין קרבן בעינן כזית והרי כללא הוא דכל שזדונו כרת שגגתו חטאת ואם חייב כרת במזיד על כל שהוא ליתחייב נמי קרבן בשוגג על כל שהוא דהא בהא תליא. ושוב מצאתי שהדבר מפורש במקומו בתוס' שבועות ד"א ע"ב בד"ה ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן שכתבו דבכל שאר איסורין מלבד שבועות ביטוי בעינן כזית לקרבן שהקרבן תלוי בכרת וזדונו בכרת לא הוי בכזית ויעו"ש:

הג"ה ונראה. לפענ"ד ברור דגם במאכלות אסורות שהם במיתה בידי שמים נמי לא מתחייב ר"ש מיתה ביד"ש על כל שהוא רק מלקות בלבד אבל מיתה ביד"ש בעי כזית דוקא ואע"ג שהתוס' בשבועות לא זכרו רק מאיסור שיש בו כרת דחייב על שגגתו קרבן וזה לא שייך במיתה ביד"ש מ"מ נוכל שוב ללמוד ק"ו מכרת שהוא חמור ממיתה ביד"ש ואפ"ה לא מחייב ר"ש על כל שהוא ממנו רק מלקות גרידא כש"כ באיסור שיש בו מיתה ביד"ש דנחות דרגא מכרת דלא מחייב ר"ש מיתה על כ"ש ממנו דאלת"ה יהיה חומר באיסור שיש בו מיתה ביד"ש מבאיסור שיש בו כרת וזה לא ניתן להאמר כלל ומה גם לפי מה שהסברתי בפנים דאי טעמא דר"ש מכח אחשביה. כמ"ש הריטב"א בשם הר"מ דנראה מצד הסברא דאחשבה לא שייך רק לענין מלקות שהעונש מסור בידי אדם אבל לענין כרת שהעונש מסור ביד"ש. לא מהני אחשבי' דידי' לגבי שמים וא"כ סברא זו איתי' גם לענין מיתה בידי שמים דלא מהני אחשבי' דידי' קמי' שמיא ודו"ק אלא שיש לכאורה לדון ע"ז ממ"ש המקנה בקדושין דף ל"ח ע"א והבאתי מדבריו בפנים שהביא סוגיא דפסחים ל"ה ע"ב דבין לר"ש ובין לרבנן אין יוצאין במצה של טבל רק ר"ש יליף לי' מקרא דכל שאיסורו משום בל תאכל חמץ ולרבנן אין יוצאין מטעם דהוי מצוה הבאה בעברה וביאר המקנה שם דאליבא דכ"ע מיירי בדליכא רק כזית מצומצם של טבל ולרבנן לא שייך בזה לומר עשה דוחה ל"ת משום דחשיב אפשר לקיים שניהם ע"י שיפריש מעט מן הכזית לתרומה ולאכול אותו מעט נ"כ דאינו אלא כ"ש ולמה יאכל כזית כלו בטבלו ומש"ה הוי מצוה הבאה בעבירה משא"כ אליבא דר"ש דאית ליה כ"ש למלקות לא חשיב אפשר לקיים שניהם דהא לא ירויח מידי בהפרשה דמה לי צאו דטבל ומה לי לאו דתרומה ומש"ה צריך קרא למעוטי עכת"ד ולפמ"ש דבכ"ש לא מחייב ר"ש מיתה ביד"ש. א"כ גם אליבא דר"ש ירויח הרבה על ידי שיפריש מעט לתרומה ויאכל גם אותו מעט דבזה אינו חייב מיתה כיון דליכא רק כל שהוא ולמה יאכל כזית כולו בטבלו דיהא חייב מיתה ביד"ש:

ומזה מוכח לכאורה דס"ל להמקנה דלר''ש חייב מיתה בידי שמים על כ"ש כמו בכזית ורק לענין כרת וקרבן יש חילוק ביניהם

ושוב נתישבתי דאין מזה שום הוכחה דבודאי גם להמקנה לא מחייב ר"ש מיתה בידי שמים על כ"ש דלא עדיף מאיסור שיש בו כרת ומ"מ א"ש הא דלא חשיב בכה"ג אפשר לקיים שניהם דבשלמא אליבא דרבנן דס"ל בכ"ש ליכא לאו כלל רק איסור גרידא לדידהו חשיב שפיר אפשר לקיים שניהם ע"י שיפריש כ"ש מן הטבל ולא יהי' רק איסורא בעלמא ולמה יאכל כזית כולן בטבלו שהוא בלאו גמור ובכה"ג לא ניתן הלאו לדחות מפני העשה. משא"כ אליבא דר''ש דסובר כ"ש למלקות א"כ הוי בכ"ש בלאו גמור כמו בכזית וצריכין אנו לבא עכ"פ לידי מדה זו לומר בזה עשה דוחה ל"ת דכך לי לאו כ"ם כמו לאו דכזית ואע"ג דבכזית איכא. נמי במיתה ביד"ש זה לא מעלה ולא מוריד לענין זה דאנן אמרינן השתא דגם לאו שיש בו מיתה בידי שמים נדחה מפני עשה דלא דמי לכרת דפ"ק דיבמות ודלא כדעת השאגת אריה בתשובה סימן צ"ו: וא"כ פשיטא דלא חשיב אפשר לקיים שניהם דהא אפילו כשיפריש יהי' כאן לאו גמור וצריכין לבא לידי דחי' וממילא גם בשאינו מפריש שוב ניתן הלאו זה לדחות כמו כן ואין כאן מיתה בידי שמים ודו"ק. ע"כ הג"ה: ועיין ג"כ בתוס' רי"ד בקדושין ר"פ האיש מקדש בשמעתין דאשלד"ע גבי קרבן מעילה בשוגג ע"י שליח דפריך הש"ס שם ולמעול שליח ופי' בתוס' רי"ד דאע"ג דבשוגג לא שייך לומר דברי מי שומעין מ"מ כיון דאלו הי' מזיד לא הי' חייב המשלח כי אם השליח דאשלד"ע הה"ד נמי בשוגג לענין קרבן שהשגגה הולכת תמיד אחר המזיד דומי' דחייבי חטאות דתלי' בחיובא דכרת דבמזיד עכת"ד יעו"ש וכיון דפטור מקרבן על כ"ש בשוגג פטור נמי וכרת במזיד בכל שהוא ואפילו לשיטת הר"מ שהביא הריטב"א דטעמא דר"ש הוא מכח אחשבה הא כבר כתבנו דסברת אחשבי' לא מהני רק לענין מלקות בלבד דתליא בידי אדם בב"ד של מטה אבל לענין כרת דבידי שמים הוא ודאי דבעינן חשיבות מצד עצמו אבל אחשבי' דידי' לא מהני