עבודת עבודה חלק א קעה

מחשבה דידי' רק דבעינן אוכל חשוב מצד עצמו דאז יוצא ידי חיבתו וא"כ אם אכל ח"ז מצה או מרור והקיאו ששוב אינו מאכל חשוב מעצמותיו אעפ"י שחזר ואכלו ואחשבי' כאכילתו מ"מ לא מהני ולא מידי ולא יצא בזה ידי חובתו ועפי"ז הי' מקום אתנו לסתור שיטת הגאון מהר"ל צינץ בעל גט מקושר שבספרו מגן האלף על ה' פסח בריש סימן תס"ו יצא לידון בדבר החדש דהא דאית לי' לר' יוחנן דח"ש אסור מן התורה מטעם דחזי לאצטרופי אין הפירוש דחזי לאצטרופי באם יאכל עוד ח"ז אחר תוך כדא"פ רק דחזי לאצטרופי בו עצמו ור' יוחנן לשטתו דסובר בסוף פג"ה באכל ח"ז והקיאו וחזר ואכל אותו ח"ז עצמו שהקיאו דלוקה משום דבהנאת גרונו תליא מלתא ורשב"ל דפליג וסובר דח"ש מותר מן התורה אזיל ג"כ לשטתו דפוטר בחזר והקיאו משום דאכילה במעיו בעינן וליכא עכת"ד ושוב נדפס והאיר שו"ת תועפות ראם מאת ידידי הגאון מהר"מ טוביש ז"ל האבדק"ק יאס וראיתי כו שם בחאו"ח סימן ד' שכיון ג"כ לסברת מוהר"ל צינץ בזה ועם האמור יש לסתור סברא זו דהא כבר הבאנו לעיל קושיות הגאון בעל הפליתי על הא דמקשה הירושלמי דליתי עשה דמצה ולדחי לאו דחדש דמאי קושיא והא שיעורין נשתכחו בימי אבלו של משה וא"כ אם יאכלו כזית קטן יהי' איסורא דחדש מכח ח"ש וקיום עשה דמצה ליכא דהוי פחות מכשיעור ואם יאכלו כזית גדול יהי' שוב איסורא דחדש כוסף על שיעור מ"ע דמצה והביא הגאון בעל בית אפרים בתשובה חאו"ח סימן ה' ליישב זה בשם גדול אחד דכיון דטעמא דח"ש אסור מן התורה משום דחזי לאצטרופי ולפ"ז הי' להם לאכול כזית קטן מאי אמרת דשמא לא יצאו ידי מצה ויהי' איסורא דחדש מכח ח"ש זה אינו דבזה לא שייך חזי לאצטרופי דאדרבא אם שוב יצטרף עד שיהא כזית תוך כא"פ יהי' יוצא ידי חובתו במצה דאתי עשה ודחי ל"ת וא"כ אין כאן איסור ח"ש כלל עכת"ד בעל בית אפרים וקיים שם הגאון שהוא דבר חכמה ויעו"ש אך הא תינח דאם נימא דהפי' חזי לאצטרופי הוא מכח ח"ז אחר שיצורף עמו תוך כדא"פ. וכמ"ש הפרמ"ג ביו"ד סימן ס"ב א"ש דשוב לא יהי' שום איסורא כיון דאם ישלים לכזית יבא לידי קיום העשה ואמרינן עשה דוחה ל"ת משא"כ אם נימא כסברת מהר"ל צינץ דקאי על אותו ח"ז עצמו שיחזור ויאכלנו פעם שנית ולא מחמת ח"ז אחר שוב חזרה קושיות הפליתי למקומה דכיון דשיעורין נשתכחו א"כ אף אם יאכלו כזית קטן כמי יהי' אסור מכח ח"ש כיון דהוי חזי לאצטרופי באותו ח"ז עצמו אם יחזור ויאכלנו פעם שנית ולא מחמת ח"ז אחר ובכה"ג לא יקיים כלל מ"ע דמצה דהא לענין מצוה אינו יוצא בהקיאו וחזר ואכלו שכבר נמאס ואינו חשוב מצד עצמו וסברת אחשבי' לא מהני בזה כמ"ש לעיל וממילא דלא שייך עשה דותה ל"ת אלא ודאי דעיקר הפי' חזי לאצטרופי על ח"ז אחר וכמ"ש הפרמ"ג כנ"ל לדחות ע"ד פלפול אך גם בלא"ה הארכתי בתשובה להגאון מוהר"מ טוביש לדחות סברא זו בכמה אופנים

ואולם לאחר העיון והחקירה נראה דיש לפלפל ולצדר שוב לאידך גיסא דהנה בגוף הדבר באוכל שהקיאו מצינו לכאורה סתירה דר' יוחנן אדר' יוחנן דכאן בחולין אית לי' לר' יוחנן דבאכל ח"ז והקיאו וחזר ואכלו דחייב אלמא דס"ל דעדיין ראוי הוא לאכילה אף לאחר ההקאה ולא חשיב ליה כמעוכל וביומא דף פ"א ע"א אמר ר' שיזבי אמר ר' יוחנן זר שבלע שזפין סל תרומה והקיאו ואכלן אחר ראשון משלם קרן וחומש. והשני אינו משלם אלא דמי עצים בלבד ופירש"י שם משים דלאחר ההקאה אינן ראויות עוד אלא להסקה יעו"ש הרי דאית לי' לר' יוחנן שוב דחשוב כמעוכל וכבר התעוררו ע"ז בתוס' ישנים שם ותירוצם בזה משולל הבנה והגאון מוהר"י ברלין בהגהותיו בגליון הש"ש שם הראה ל"ע בתוס' מנחות ס"ט ע"א בד"ה דבלע שכתבו בשם ר"ח כהן לתרץ דבאמת לא חשוב כמעוכל ושאני תרומה שכבר נתחללה באכילת הראשון ונפקא לי' מתורת תרומה ויעו"ש ואין זה חדש שהתירוץ מהר"ח כהן כבר הביאו ג"כ התוס' ישנים במקומו ביומא שם ודחו אותו מהלכה ומהרי"ב שלא התעורר מדבריהם אולי לא הי' עוד בדפוס בזמן שעשה הגהות להש"ס אך באמת על ר' יוחנן עצמו לא יקשה כ"כ דנוכל לתרץ דאמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן דבחולין אמר כן ר' אסי בשם ר' יוחנן וביומא שם אמר כן רב שיזבי בסם רבי יוחנן ויש לומר דפליגי בזה אמנם על הרמב"ם קשה יותר דאיהו פסק בפי"ד מה' מ"א הלכה ג' כר' יוחנן דאוכל שהקיאו וחזר ואכלו דחייב ובפ"י מה' תרומות הלכה ט' פסק שוב כאידך דר' יוחנן דיומא שם דזר שבלע שזפין של תרומה והקיאן ובא אחר ואכלן גם הוא בשגגה הראשון משלם קין וחומש והשני משלם דמי עצים לראשון ושוב מצאתי שהעיר ע"ז הגאון בעל תוס' יו"כ ביומא שם והניח בצ"ע והנה לדידי חזי לי דיש ליישב פסקי רבינו בזה באחד משכי פנים או דס"ל להרמב"ם כאן סברת ארשביה שזכרנו לעיל וכדס"ל להריטב"א בשם הר"מ אליבא דר"ש דסובר כל שהוא למלקות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן דה"ט דאע"ג דכל שהוא אינו שיעור חשיב מצד עצמו ע"מ כיון שאכלו במזיד אחשביה באכילתו ללקות עליו כעל כזית שלם וזה שייך במזיד אבל בשוגג ולענין קרבן לא שייך אחשבי' ובעינן כזית שהוא חשוב מצד עצמו וה"נ ס"ל להרמב"ם גם בזה ונהי דלא קיי"ל כר"ש רק כרבנן דפליגי עליה ומצרכי כזית למלקות היינו גבי כל שהוא דוקא משים דבציר לי' שיעורא ולא מהני סברת אחשבי' להגדיל כמות האיסור ולעשות יש מאין משא"כ היכי דיש כאן שיעור שלם רק שמצד אחר אינו ראוי ואינו מאכל חשוב בזה גם רבנן מודו דמהני ביה סברת אחשבי' לעשותו ראוי ואמרינן כיון שהוא אכלי' אחשבי באכילתו וחייב עליו ולא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם וכל זה רק במזיד אבל לא בשוגג וכדאמרן והנה באוכל שהקיאו וחזר ואכלו ודאי דלאחר ההקאה כבר נמאס גם בעיניו גם בעיני אחרים ונתבטל ממנו חשיבות המאכל אלא דכשאכלו במזיד אמרינן שוב דאחשבי' באכילתו משא"כ כשאכלו בשוגג דלא שייך אחשבי' פשיטא דפטור ובזה א"ש פסקי הרמב"ם דהא דפסק דבאוכל ח"ז והקיאו וחזר ואכלו דחייב מיירי במזיד שכן משמע מלשונו בריש פי"ד מה' מ"א שהתנה בתחלה דבעינן כזית בינוני בין למלקות בין לכרת בין למיתה בידי שמים אבל מקרבן דבשוגג לא זכר וסמוך לזה כ' הדין דבחצי זית שהקיאו וחזר ואכלו דחייב ובע"כ דמיירי נמי במזיד וחייב שפיר מטעם אהשבה. משא"כ בפ"י דתרומות גבי זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן ובא אחר ואכלן בשגגה דשם לא שייך אחשבה כיון דאכלן בשוגג ומצד עצמן אינן ראוין אלא להסקה שפיר פסק דאינו משלם רק דמי עצים לבד או יאמר דס"ל להרמב"ם דאין הטעם בזה מכח אחשבה כמו דס"ל לר"ש גבי כל שהוא דהא רבנן פליג עליה וש"מ דלית להו סברא זו ואפילו אליבא דר"ש גופי' ג"כ לא ברירא מלתא דסובר מטעם אחשביה ואולי הוא מטעם הראשון שכתב הריטב"א דהכי גמיר לה אלא דס"ל להרמב"ם דבאוכל שהקיאו סברא הוא מצד הטבע שיש חילוק בין לו בין לאחרים דלאדם עצמו שהקיאו אינו נמאס כלל ולא נפיק ליה מתורת אוכל כיון דעדיין לא שהה בתוך מעיו רק בגרונו ובכה"ג לא קץ באכילתו מידי אף לאחר ההקאה ושוה ליה אוכל זה ממש כשאר אוכלין הראויין משא"כ לאדם אחר ודאי דנמאס אף בכה"ג דנגד טבעו הוא לאכול דבר מאכל שניכר שהי כבר בתוך גרונו של חברו ונתמעך בלעיסה ואע"ג דבחולין דף ע"א ע"א גבי טומאה בליעה דאינו מטמאה משום דלא חזיא ודחי הש"ס שם ומסיק דנהי דבפניו לא חזיא שלא בפניו מחזי חזי ועיין מזה בתוס' כתובות למ"ד ע"ב בד"ה לא צריכא ובתוס' ישנים יומא פ"א ע"א ד"ה זר אך התם מיירי שלא בפניו. וגם לא ניכר ההקאה דלא לעסי' ומשום הכי חזיא ליה למי שלא ידע מזה וכמו שכתב רש"י שם להדיא דאם בלע חתיכה קטנה ולא לעסי' חזיא למי שלא ידע שבלע. עד כאן לשונו אבל היכי דלעסי' ומנכר לא חזיא אף שלא בפניו ולפ"ז צדקו פסקי הרמב"ם דאין כאן שים סתירה דבאכל ח"ז והקיאו וחזר הוא עצמו ואכלו חייב שפיר דלגבי' דידי' הוי ח"ז זה כמו ח"ז אחר ולאו מטעם דאחשבי' רק דמצדו הוי מאכל חשוב דלא מאיס לי' כלל משא"כ גבי שזפין של תרומה שהקיאן ובא אחר ואכלן דהשני כבר הכיר את ההקאה ע"י הלעיסה ויודע שהי' בתוך גרונו של חברו ושוב לא חזיין לי' כלל דמאיסי עליו ונפקי מתורת אוכל ואינן אלא להסקה ומש"ה ס"ל להרמב"ם דבאכלן אינו משלם רק דמי עצים בלבד והנפקא מיני' בין ב' תירוצים הללו הוא דאי אמרינן דטעמא דהרמב"ם הוא מכח אחשבה הא ודאי דאין חילוקים בין לו בין לאחרים אך יש נ"מ בין מזיד לשוגג דדוקא באוכל במזיד חצי זית נבנה והקיאו וחזר ואכלו חייב משום דאחשבה למלקות אבל בשוגג ולענין קרבן כגון שאוכל חצי זית חלב והקיאו וחזר ואכלו ודאי דפטור מקרבן דכיון דבשוגג לא שייך טעמא דאחשבה וכן יש נ"מ לפ"ז בין איסור למצוה דדוקא באיסור שייך לומר אחשבי' במזיד אבל לענין קיום מ"ע אם אכל ח"ז מצה או מרור והקיאו וחזר ואכלו אינו יוצא י"ח דלענין מצוה לא מהני אחשבי' לפוטרו מחיובו דבעינן אוכל חשוב מצד עצמו וכמ"ש לעיל משא"כ לפי תירוץ השני דס"ל להרמב"ם דאינו מטעם אחשבי' רק דאוכל שהקיאו ראוי הוא לו אבל לא לאחרים דלגבי דידי' לא נמאס כלל והוי אוכל חשיב כדמעיקרא רק לגבי אדם אחר מאיס כיון שניכר שהי' בתוך גרונו של חבירו ולפ"ז עיקר החילוק כאן הוא רק בין לו בין לאחרים דלאחרים לא הוי אכילה כלל לא לחיוב ולא לפטור אבל לדידי' שפיר הוי אכילה בכה"ג הן לחיוב והן לפטור ואין חילוק כלל בין מזיד לשוגג ובין איסור למצוה באיסור חייב במזיד כרת ומלקות ובשוגג קרבן ובמצוה כמי יצא בכה"ג כיון דלדידי' הוי אוכל זה שהקיאו ראוי כמו חצי זית אחר

יט ואם כנים אנחנו במה ששיערנו בתירוץ השני יש לסתור עפי"ז פסק דינו של הגאון הספרדי בעל חשובות בית יהודה בחלק או"ח סימן נ"ח שנשאל בשנים שהיו בבית האסורים או במדבר בערב פסח ולא נמצא להם רק כזית מצה בצמצום כיצד יעשו וצידד מתחלה דיש לומר דאם אחד מהם גדול מחברו בחכמה ובמעשה הגדול הוא הקודם ושוב דחה זה ומסיק דאמרינן כל דאלים גבר ויעו"ש אבל לפי מ"ש בתירוץ השני דגם בחצי זית משכחת לי' שיהא יוצא י"ח ע"י שיחזור ויאכלנו פעם שניה משום דלגבי אדם עצמו שהקיאו לא בטל חשיבות המאכל כלל אף לאחר ההקאה וכשיחזור ויאכלנו שנית תוך כדא"פ יוצא י"ח במצה כיון דנהנה גרונו בכזית ולפי"ז פשיטא דשוב לא שייך לומר בזה כל דאלים גבר רק אמרינן דיחלוקו שיגיע לכל א' מהם חצי זית ויהי' די להם להפקיע א"ע ידי חובתם ע"י המצאה זו דכל אחד יוכל לקיים מ"ע דמצה בשלימות אלא שעדיין הדבר תליא אם אמרינן סברת אחשבי' גבי איסורין או לא וצריך חקירה ודרישה לאו