עבודת עבודה חלק א קעג

דחוקה לתרץ שינוייא דרבא בדרך רחוק דהוי מצי למימר גזרה תחלת ביאה אטו סוף ביאה ולמה לא ניחא להו לומר כפי' הר"ן וסייעתו דמצות יבום אינו אלא בגמר ביאה דבעינן ביאה הראוי להקמת זרע וממילא ביאה ראשונה כולה ביאה דמצוה היא אמנם אי נימא דהתוס' בשיטת הר"י אזלי דאף היכי דאי אפשר בענין אחר לא חשוב בעידנא א"ש דלא מצי סברי כפי' הר"ן בזה דלפירושו יקשה קושיא אחרת דאם אית' דעשה דיבום אינו אלא בגמר ביאה מה פריך הש"ס שם דליתי עשה דיבום ולדחי לאו דאלמנה לכהן גדול והא לא הוי בעידנא דהלאו דאלמנה מעקר מיד בהעראה והעשה דיבום לא מקיים אלא עד גמר ביאה שראוי להזריע ובשלמא להר"ן לשטתי' לק"מ דהא איהו ס"ל גבי עשה דהשבת אבדה דהיכי דאי אפשר לקיים העשה בענין אחר חשוב שפיר בעידנא משא"כ לשיטת ר"י דס"ל דגבי עשה דפו"ר דלא מצי למדחי לאו דלא יהיה קדש דאף דאי אפשר בענין אחר כמי לא חשיב בעידנא וא"כ ה"כ דכוותיה ומש"ה הוצרכו התוס' כאן לחדש דגם עשה דיבום מקיים נ"כ בהעראה והיינו כמו שביאר המשנה למלך פט"ו מהלכות אישות הלכה ד' דהתוס' כאן אזלי לשטתייהו שכתבו שם מקודם לזה בד"ה יבא בשם הר"י דביבום לא בעינן ביאה שתהא ראויה להקמת זרע ממש רק שיהיה היבם והיבמה ראוין להקמת זרע יעו"ש והבאנו דבריהם לעיל וממילא דלר"י לשטתיה הוי שפיר בעידנא דהא בעידנא דקא עקר ללאו דאלמנה לכהן גדול והיינו בתחלה ביאה אז מקיים ג"כ העשה דיבום וא"ש הא שכתבו דהמ"ל גזרה תחלת ביאה אטו סוף ביאה ודו"ק: ומוכח דסתם תוס' כשיטת הר"י אזלי אלא דלפ"ז שוב יהי' מוכח גם כן להיפוך דהרמב"ן והרשב"א והריטב"א בע"כ חולקים על ר"י בזה דהא הם ז"ל פירשו נ"כ ביבמות וקדושין שם כפי' הר"ן דעיקר מצות יבום אינו מקיים רק בגמר ביאה משום דבעינן ביאה הראויה להקמת זרע ממש וא"כ יקשה לדידהו והא לא הוי בעידנא דהרי הלאו מיעקר מיד בהעראה והעשה ליכא רק בגמר ביאה. ובע"כ דס"ל ג"כ כיון דאי אפשר בענין אחר חשוב שפיר בעידנא וכשיטת הר"ן גבי עשה דהשבת אבדה ולא כשיטת הר"י בזה ומיהו שבתי וראיתי דיש לדחות זה דאכתי מהא לא מכרעא מידי לפמ"ש לעיל שיטת בעל אה"ע. ונו"ב תנינא שחדשו דרק לרב אשי הוא דבעינן בעידנא ממש אבל רבא פליג עליו וסובר דגם היכי דאי אפשר בענין אחר חשיב נמי בעידנא וא"כ רבא לשטתיה דאיהו דמשני התם ביבמות גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה אתי שפיר דאע"ג דעשה דיבום הוא בגמר ביאה והלאו מיעקר מיד בתחלת ביאה מ"מ חשיב בעידנא ואמרינן בזה עשה דוחה ל"ת וכמ"ש לעיל וממילא לפ"ז שוב אין מדבריהם הכרעה לא לכאן ולא לכאן

יג ונחקור נא לאין דעת הרמב"ם נוטה בזה והנה ראה זה מצאנו להרב המגיד בפי"א מה' גזלה ואבדה שגם הוא ז"ל בשיטה הר"י אזיל בענין בעידנא ויחס כן גם בדעת רבינו ז"ל שם במ"ש בהלכה י"ח דכהן שראה את האבדה בבית הקברות אינו מטמא להחזירה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וע"ז כתב הרב המגיד שם דרהיטת לשון זה היא כגרסת ההלכות אבל לפי האמת אין מהצורך לזה דתיפוק ליה דבעידנא דקא עייל לבה"ק אכתי לא מקיים מ"ע דהשב תשיבם וא"כ לא הוי בעידנא ולא אמרינן ביה עשה דוחה ל"ת עכת"ד הה"מ ויעו"ש הרי שדעת הרמב"ם והרב המגיד ג"כ כדעה רבינו יוסף הלוי והנמק"י גבי השבת אבדה המחזיקים בשיטת הר"י בעל התוס' דגם היכי דאי אפשר בענין אחר נמי לא חשוב בעידנא ודלא כשיטת הר"ן הנ"ל אלא שראיתי להרב בעל שער המלך פך' א מה' איסורי ביאה שהקשה על הרב המגיד בזה דאם כדבריו כן הוא איך יפרנס דעת הרמב"ם דפסק שם דקריבה דעריות הוא דאורייתא ולוקין עליו וביאר הרב המגיד בעצמו שם דאע"ג דבש"ס אמרו דדוקא בהעראה חייב אבל מכאן ואילך אינו אלא נשיקה ופטור יש לומר משום ביאה קאמר אבל מחמת קריבה שאפילו המחבק לוקה כש"כ בנשיקת האבר ולפ"ז למה ליה להש"ס בפ"ק דיבמות בסוגיא דעלייה לומר דביבום דאחות אשה ליכא למימר עשה דוחה ל"ת כיון דהוא ל"ת שבכרת תיפוק ליה בלא"ה כמי לא דחי משום דלא הוי בעידנא דעל הלאו דקריבה עובר מיד בשעת נשיקה. והעשה אינו מקיים אלא בגמר ביאה ובשלמא אי סבירא ליה להרמב"ם כדעת הר"ן ניחא כיון דאי אפשר בע"א אבל אי ס"ל כדעת הר"י וכמ"ש הרב המגיד קשה ויעו"ש שהניח בצ"ע ולדידי חזי לי דדברי הרב המגיד צודקים מאד בפינה זו במה שמסכים גם דעת הרמב"ם דסבירא ליה כשיטת הר"י דאף היכי דאי אפשר בע"א נמי לא חשוב בעידנא ומה שהקשה השער המלך מלאו דקורבה דאיך נימא עשה דוחה ל"ת והא לא הוי בעידנא דעיבר על הלאו דקורבה מיד בשעת נשיקה ואז עדיין אינו מקיים העשה דיבום הנה לפענ"ד קושיא זו מעיקרא ליתא דדבר פשוט הוא מאד בעיני דמה שפסק הרמב"ם דקריבה דעריות הוא דאורייתא ולוקין עליו לא אמר רק דוקא היכי שהביאה עצמה אסורה לו וחייב עלי' כרת או מיתת ב"ד והם הנקראים עריות כמ"ש הרב המגיד שם ובא לו הזהירה בתורה גם על הקורבה למען שלא יבא ג"כ לידי ביאה החמורה וכמ"ש הרמב"ם להדיא שם בהלכה א' וכן בכפר העצות מל"ת שנ"ג דכוונת התורה בקרא דלא תקרבו לגלות ערוה כאלו יאמר לא תקרבו שום קירוב המביא לידי גלוי ערוה ויעוש"ה וא"כ זהו רק היכי שהביאה עצמה אסורה משא"כ במ"ע דיבום וגבי אחות אשה בפ"ק דיבמות דהתם אי הוי אמרינן דעשה דוחה אף לל"ת שיש בו כרת. נמצא שהביאה עצמה מותרת לו דמצוה קא עביד וא"כ פשיטא דשוב לא נאמרה בזה הלאו דלא תקריבו לגלות ערוה ואין כאן לאו דקורבה כלל כיון דגוף איסור ביאה נדחה מפני העשה דיבום והבן כן נראה לי בהשקפה ראשונה ונכון הוא לפענ"ד

יד וכיון שהוכחנו דהרמב"ם והרב המגיד ורבינו יוסף הלוי והנימוק"י ושאר מפרשים שרמז עליהם הנימוק"י שם כולהו כר"י בעל התוס' סבירא להו ומד' הרמב"ן והרשב"א והריטב"א אין ראיה דלאו דעתם נוטה כמ"ש לעיל והר"ן כמעט יחיד הוא בדבר וודאי דבתר רובא אזלינן ונקטינן כשיטת ר"י בזה דאף היכי דאי אפשר בע"א ג"כ לא חשיב בעידנא וממילא לפ"ז שוב יש מקום לדברינו במה שהוכחנו לפשוט ספקא דידן דבע"כ מוכח דגם באכילת מצוה אזלינן עיקר בתר הנאת הגרון ולא בתר הנאת מעיו דאל"כ אלא דגבי מצוה בעינן עיקר אכילה במעיו שירד המאכל לתוך כרסו אבל הנאת הגרון לא מעלה ולא מוריד לא הוי פריך הש"ס מידי דליתי עשה דאכילת מצה או דאכילת קדשים ולדחי ל"ת וכן במצה של טבל היכי דלית ליה מצה אחרת תיפוק לי' דהא לא הוי בעידנא דבתחלת אכילה מיד שנהנה גרונו מכזית עובר בהלאו והעשה אינו מקיים רק בסוף אכילה דבלע לי' לגמרי ואיכא הכאת מעיו ומלוי הכרס ודמי ממש להעראה עם גמר ביאה דלא חשבינן לי' להעראה כעושה חצי מצוה כמו בב' ציציות וחצי התקיעות מטעם שכתבנו לעיל דהתם גמר המצוה צריך ג"כ לתחלת המצוה והגמר בלא ההתחלה ג"כ אינו אלא כחצי מלוה רק בהצטרפם יחד יש כאן מצוה אחת בשלימות אבל בהעראה עם גמר ביאה ודאי דהגמר ביאה איננו צריך להעראה כלל לענין המצוה דכל עצמות המצוה היא רק הגמר ביאה שאז ראוי להזריע והיא לבדה מצוה שלימה היא ולא חצי מצוה רק שאי אפשר לעשות גמר ביאה בלא העראה והה"ד בנ"ד דאם נימא דבמצוה עיקר המצוה היא הנאת מעיו ומלוי כרכו פשיטא דלא נחשב הנאת גרונו. כעושה חצי מצוה ולא אמרינן בי' עשה דוחה לא תעשה אלא ודאי דמזה מוכח דגם במצוה העיקר הוא הנאת הגרון ולא הנאת מיעיו ומיד בתחלת אכילה שאז נהנה גרונו בכזית מקיים העשה ונמצא שהאיסור והמצוה באין כאחד וחשיב בעידנא ממש ואין לדחות ולומר דאכתי אין מזה ראי' דעדיין יש לומר דגבי מצוה בעינן עיקר הנאת מעיו ולא סגי בהנאת הגרון ומ"מ פריך הש"ס שפיר דליתי עשה ולדחי ל"ת דהכא שאני דכיון דיש באכילה זו ג"כ אכילה של איסור דתליא עיקר בהנאת הגרון שוב שייך לומר בזה סברת אחשבי' ואמרינן מגו דאחשבי' התורה להנאת הגרון דהוי אכילה לענין איסור חשיב נמי אכילה לענין מצוה וכמ"ש האור חדש גבי אכילה שלכדה"נ דלא הוי אכילה לענין איסור ובהצטרף עמו אכילה דמצוה חשיב נמי אכילה לענין איסור והוא עפ"י סברת הפליתי והשעה"מ גבי גיד הנשה של נבלה לדעה הרמב"ם דאמרינן מגו דחשיב אכילה לענין גיד חשוב כמי אכילה לענין נבלה אע"ג דאין בגידין בנ"ט והבאנו דבריהם לעיל ואולם הוא בורכא דעד כאן לא שמעינן דסברת אחשבי' מהני רק דוקא מאכילת איסור לאכילת איסור כמו מגיד על איסור נבלה דלעיל והה"ד נמי מאכילות מצוה לאכילת מצוה כמ"ש בשעה"מ פ"ז מה' סוכה הלכה זיי"ן דאע"ג דסעודת יו"ט וסעודה ג' בשבת בעי כביצה מ"מ בליל פסח דסגי בכזית מצה וכן בליל סוכות דסגי בכזית פת שיאכל בסוכה בזה אמרינן אחשבי' דכיון דנפיק ידי חובת מצה וסוכה בכזית חשיבה אכילה דידי' קבע ויוצא בה נמי ידי חובת יו"ט אף דבעלמא לא נפיק עד כביצה ויעו"ש וכן נמי מאכילת מצה לאכילת איסור להחמיר עליו ולחייבו וכמ"ש האור חדש לענין שלכדה"נ אבל בהיפוך מאיסור למצוה שהוא להקל עליו ולפטרו זה לא שמענו מעולם וגם לא מסתבר לומר כן דודאי מצוה לגבי איסור או איסור לגבי איסור אחר או אפילו מצוה לגבי מצוה אחרת יוכל לעשות חשיבות אבל שנאמר דאיסור יעשה חשיבות לענין מצוה זה לא יתכן כלל דבשביל האיסור לא ישתנה דיני' דהמצוה וזה נלמד ג"כ מהא דאמרינן אליבא דר' שמעון דס"ל כ"ש למלקות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן והביא הריטב"א במכות י"ז ע"א ב' טעמים ע"ז חדא דהכי גמר לה ר' שמעון ועוד בשם הר"מ דטעמא דר"ש כיון דאכל במזיד אחשבי' לחומר האיסור להתחייב בכל שהוא אבל קרבן שהוא בשוגג בעי כזית לחשיבות ויעו"ש ומסתייע לסברת הר"מ ג"כ שיטת רבינו יקר מקינו"ן דמייתי התוס' בע"א ס"ח ע"א דר"ש לא אחר כ"ש למקלות אלא כשהוא בעיני' ולא ע"י תערובות יעו"ש ובע"כ דמטעם אחשבי' אתי עלה וזה לא שייך רק בבעין ולא ע"י תערובות כמובן ועיין בצל"ח על פסחים דף מ"ה ע"ב ד"ה פחות מכזית דנראה דלא שמיעא לי' או דלא סבירא לי' סברת הר"מ בזה מדבעי למימר התם דלר"ש עובר ג"כ על בל יראה בכל שהוא והרי בזה לא שייך אחשבי' ובע"כ דס"ל כטעם הראשון של הריטב"א אבל איך שיהי' כבר הסכימו גדולי המחברים דלא אמר ר"ש למלתי' רק לגבי איסור אבל לענין מצוה מודה ר"ש דבעינן כזית כרבנן ולא סגי בכל שהוא וכתבו האחרונים דאפילו באכילה שיש בה תרתי איסור ומצוה ביחד עד"מ במצה של טבל או של חדש וליכא מצה אחרת והוי אמרינן עשה דוחה ל"ת מ"מ גם