עבודת עבודה חלק א קעא

מקיים לעשה עכ"ל ועיין מנ"א בה' פסח סימן תמ"ו סק"ב שהביא בשם הש"ל שהעיר ג"כ על הש"ס שם כקושיות הר"ן תיפוק לי' דלא הוי בעידנא ותירץ בשם ר"ת דעשה דרבים דוחה ל"ת אע"ג דלא הוי בעידנא ואולם להר"ן ז"ל לא ניחא לי' בכך אלא דבכל מקום בעינן בעידנא ומש"ה גבי שופר ג"כ לא דחי משום דלא הוי בעידנא כיון דאינו רק מכשירי מצוה ובע"כ דס"ל להר"ן דגבי השבת אבדה בכהן והוא בבה"ק ההליכה לשם הוי התחלה מגוף המצוה ונמשכת והולכת עד שמשיבה ליד הבעלים ובנתים הוא דמתעקר הלאו ובכה"ג חשיב שפיר בעידנא וזה שמדייק הר"ן וכתב שם דהא מתעסק הוא במצות השבה בשעת עקירת הלאו ויעיש"ה ואולם נגד זה הביא הנמוק"י סם בשם רבינו יהוסף הלוי שכתב בנימוקיו דשאר המפרשים לא סברי הכי דיכולין לומר דלא דמיא למילה דמילה כל מה שנעשה בה הוא גוף המצוה עצמה ואם לא גמרה לא נעשית אלא חצי מצוה כמו שאם לא הטיל ציצית אלא בשתי כנפות וכן בתקיעת שופר אם לא השלים התקיעות אבל גבי השבת אבדה עיקר גוף המצוה השבה לבית בעלים והשאר הוי כמכשירי מצוה דודאי אעפ"י שצריך להשבת אבדה הנטילה וההבאה קודם לכן עיקר גוף המצוה הוא ההשבה אל ביתו והשאר אינו אלא כמתעסק להשיב אל ביתו הלכך צריך לתרץ כדמתרץ מעיקרא דלרווחא דמלתא אקשי הכי עכת"ד הרב הנמוק"י ויעוש"ה והנה הר"ן ודאי דפליג על הר"י בעל התוס' במה שהחליט דעשה דפו"ר לא מצי למדחי ל"ת דלא יהי' קדש משום דלא הוי בעידנא דהלאו עובר מיד בהעראה והעשה אינו מקיים רק עד גמר ביאה דחזיא להתעבר ולשיטת הר"ן הרי כיון דמחשיב את ההליכה לבה"ק להשיב את האבדה להבעלים שהוא חלק מן המצוה וחשיב בכה"ג בעידנא אף שגמר המצוה אינו אלא בשעת ההשבה לבעלים א"כ פשיטא דהה"ד דמחשיב את העראה שהוא חלק מן המצוה דפו"ר אף שהגמר אינו אלא בגמר ביאה וחשוב בכה ג בעידנא וצריך לומר דהר"ן ס"ל כשאר התירוצם שכתבו התוס' בפ"ק דב"ב שם בשם הר"י דמש"ה לא דחי עשה דפו"ר ללאו דלא יהי' קדש כיון דאפשר לקיים שניהם ע"י כפי' להאדון או דבדידה ליכא עשה דפו"ר ויעו"ש אלא דלשיטת רבינו יוסף הלוי שחולק על הר"ן שם בענין ההליכה לבה"ק לצורך השבת אבדה וסובר דאינו אלא כמכשירי מצוה דלא דחי ל"ת מי נימא דפליג נמי על הר"י בעל התוספת או לא דיש סברא לומר דאע"ג דס"ל דההליכה לבה"ק לצורך עשה דהשבת אבדה אינו אלא כמכשירי מצוה מ"מ גבי העראה מודה דהוי שפיר חלק מן המצוה והטעם כיון דלעולם לא יצוייר גמר ביאה בלא העראה א"כ ממילא גם העראה לחלק מן המצוה יחשב והוי לי' כעושה חצי מצוה דומיא למטיל ציצית בשתי כנפות ולתקיעות שופר ולא גמר התקיעות דחשבינן לי' כעושה חצי מצוה וה"נ דכוות' וחשיב שפיר בעידנא אך כד דייקינן נראה להדיא דלא פליג:

ושיטת ר"י הלוי היא אחת עם שיטת הר"י בעל התוספות בלי שום הבדל ביניהם דבודאי כמו דחשוב לי' ההליכה לבה"ק לצורך השבת אבדה כמכשירי מצוה דלא דחי ל"ת הה"ד דחשיב כמי ההעראה לצורך עשה דפו"ר שמקיים בגמר ביאה ג"כ כעין מכשירי מצוה דלא דחי לא תעשה דגם כאן עיקר המצוה היא גמר ביאה דחזיא להתעבר והעראה אינו רק כמכשירי מצוה ולא אמרינן דחשוב כעושה חצי מצוה כמו דאמרינן גבי ציצית בב' כנפות וכן בשומע חצי תקיעות דשאני התם דד' ציצית וכן התקיעות כלן צריכין לזה וב' ציציות השניות צריכין להראשונות ומבלעדן לא תקוים המצוה כמבואר במנחות דף ק"ח ע"א ל"ז ע"ב דארבעתן מצוה אחת ומעכבות זו את זו ואפילו לר' ישמעאל דפליג שם על הת"ק ואמר דארבעתן ד' מצות מ"מ מורה עכ"פ דאסור ללבוש הטלית אם אין לו רק ג' ציציות משום ביטול מ"ע של הקרן רביעית אלא דלת"ק דסובר דארבעתן מצוה אחת מבטל בזה מצות ציצית לגמרי כמבואר להמעיין היטב בזה וכמו כן התקיעות כלן מצוה אחת היא והתקיעות האחרונות צריכין להראשונות כמבואר בסוף מס' ר"ה ובפוסקים שם משא"כ בגמר ביאה עם העראה שעיקר קיום המצוה היא בגמר ביאה בלבד אף בלא צירוף העראה והגמר ביאה אינו צריך להעראה להענין המצוה רק דאי אפשר לעשות גמר ביאה בלא העראה וא"כ פשיטא דלא חשיב כעושה חצי מצוה רק למכשירי מצוה ודומה ממש להליכה לבה"ק לצורך השבת אבדה דגם שם עיקר המצוה הוא בשעה שמשיב האבדה להבעלים וההשבה איננה צריך להליכה לבה"ק לענין המצוה רק דאי אפשר לעשות כאן ההשבה ליד הבעלים מבלי ההליכה לבה"ק ובכה"ג לא חשיב רק כמכשירי מצוה ולא דחי' לי' ונמצא דשיטת הר"י בעל התוס' תליא במחלוקת הר"ן עם ר"י הלוי שבנימוק"י וא"כ יש לתמוה על השאגת ארי' שהאריך לסתור שיטת הר"י בעל התוס' בפ"ק דחגיגה ולמה לא זכר שם שהוא פלוגתא דרבוותא ובינותי בספרים מצאתי ראיתי בתשובות נו"ב תניינא חלק אה"ע סימן קמ"א בתשובת הרב מוהר"ש לכדא שם שדיבר הרבה בענינים הללו ותמה שם ג"כ על השאגת ארי' שנעלם ממנו לפי שעה דברי הנמוק"י הנ"ל אך בגוף הסתורה שהקשה השא"ר שהר"י סותר א"ע הוסיף הוא ז"ל עוד להקשות שדבריו ביבמות צ' ע"ב גבי סדין בציצית סותרין ג"כ לדבריו מ"ש התוס' משמו ביבמות ד' ע"א בד"ה יבא עשה וידחה ל"ת לתרץ קושיות הריב"א שם שהקשה גבי אלמנה לכ"ג והא בביאה ראשונה ליכא הקמת שם רק בביאה שני' וביאה שני' אסורה לו ומתרץ הר"י דגם בביאה ראשונה יוצא ידי יבום דלא בעינן אלא שהיבמה והיבם יהי' ראוין להקמת שם ע"כ והרי לשיטת ר"י לא צריך כלל להך תירוצא דבלא"ה נמי לק"מ דאפי' תימא דבעינן הקמת שם ממש והוא בביאה שני' דוקא מ"מ גם ביאה ראשונה הוא התחלת המצוה דהרי אי אפשר לביאה שני' בלא ביאה ראשונה ובכה"ג חשוב שפיר בעידנא ושפיר פריך הש"ס התם ויעו"ש שהאריך ליישב ע"ד פלפול ויצא לידון בדבר החדש דהך פלוגתא דרבוותא אי התחלת המצוה חשיב בעידנא אי לאו הוא ג"כ פלוגתא דאמוראי ורבינא ורב אשי נחלקו בזה בזבחים צ"ז ע"ב גבי יקדש להיות כמוה דלרבא שם חשוב גם התחלת המצוה בעידנא כיון דאי אפשר בענין אחר משא"כ לרב אשי שם ובזה מתרץ הסוגיות וגם הר"י אינו סותר א"ע דלדינא ס"ל כרב אשי דהוא בתרא דהתחלת המצוה לא חשיב בעידנא ומ"ש ביבמות צ' ע"ב דלענין כלאים עובר מיד בשעת עיטוף ולענין מצות ציצית אינו אלא לאחר שנתעטף ואפ"ה חשיב בעידנא היינו רק לרבא דמתרץ שם הסוגי' דשב ואל תעשה שאני ולדידי' חשיב שפיר כלאים בציצית בעידנא אף בכה"ג וגם הסוגי' דיקדש בזבחים צ"ז ניחא דהוכיח רבא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש משבירת עצם בפסח והרי התם לא הוי בעידנא כקושיות התוס' שם אלא ע"כ דלרבא חשיב גם בכה"ג בעידנא כיון דאי אפשר בענין אחר עכת"ד מהר"ש לנדא ויעו"ש וכמדומה שבעיקר הדבר כבר קדמו הגאון בעל אבן העוזר בחדושיו לפסחים דף מ"ו בסוגי' דהואיל והוא ישב כבר על מדוכא זו לומר דרבא ורב אשי פליגי בזה אם בעינן בעידנא או לא וההוא תנא מייתי לי' מסוגי' דשבת דף קל"ב ומיישב עפי"ז סוגיא דהואיל שם ויעו"ש ואין ספרו כעת ת"י ואמנם לדידי חזי לי דאין אנו צריכין לכל זה דבלא"ה נראה לפענ"ד דשיטת ר"י בעל התוספת צודקת מאד בפינה זו ואין כאן שום סתירה דבודאי עיקר סברתו נכונה במה שתפס להכלל דבכל מקום בעינן דהלאו והמצוה יהי' שוין בההתחלה ויהיו ג"כ נגמרין כאחד דאז הוא חשיב בעידנא אבל היכי דבתחלת המעשה עובר בהלאו והמצוה אינו מקיים רק בגמר המעשה אע"ג דאי אפשר בע"א מ"מ לא חשיב בעידנא ומש"ה לא אתי עשה דפו"ר ודחי לאו דלא יהי' קדש וכן גבי עשה דיבום באלמנה לכ"ג הוכרח הר"י לתרץ דלא בעינן רק שיהי' ראוין להקמת סם וזה יקוים אף בביאה ראשונה אבל אי הוה אמרינן דבעינן הקמת שם ממש וזה לא הוי רק בביאה שני' והלאו כבר עבר בביאה ראשונה ושוב לא הוי בעידנא ולא שייך לומר עשה דוחה ל"ת אף דאי אפשר בענין אחר ומה שהקשו ע"ז מסדין בציצית שכתב התוס' ביבמות צ' ע"ב בשם הר"י דבכלאים עיקר האיסור בשעת לבישה שלבש באיסור אבל במצות ציצית לא מתחייב רק לאחר שנתעטף ואעפ"כ פשיטא להש"ס בכל מקום דחשיב בעידנא ובע"כ דגם היכי שהאיסור קדום להמצוה כיון דאי אפשר בע"א חשוב בעידנא הנה לפענ"ד אין כאן קושיא כלל דיש לחלק את הענינים דנראה ברור דעד כאן לא אמר הר"י סברתו רק דוקא דומי' דפו"ר נגד הלאו דלא יהי' קדש דשם שפיר לא חשיב בעידנא כיון דעל הלאו עובר מיד בהעראה והעשה אינו מקיים רק בגמר ביאה ובכה"ג הרי אם לאחר שיעשה העראה יתיישב בדעתו להיות שוב בשב ואל תעשה ולא ירצה עוד לעשות מעשה ולגמור ביאתו פשיטא דעבירת לאו דלא יהי' קדש עלתה בידו אבל עשה דפו"ר לא עלתה בידו וגם לא יתקיים ממילא עד שיחזור ויעשה עוד מעשה חדש והיינו גמר ביאה ומש"ה אמרינן שפיר דלא חשיב בעידנא כיון דהלאו מתעקר מיד לאחר גמר ההעראה ולענין קיום העשה לא סגי לו בזה רק דצריך לעשות עוד מעשה אחרת לאחר העראה לא כן גבי כלאים בציצית נהי שכתבו התוס' בשם ר"י דבכלאים עיקר האיסור בשעת לבישה ובציצית לא מתחייב עד לאחר העיטוף נראה לפענ"ד ברור שאין כוונת ר"י לומר בזה דהאיסור דכלאים קדום בזמן מה למצות ציצית דעל כלאים יהי' עובר בשעת לבישה והעשה דציצית אינו אלא לאחר לבישה דזה לא יצויר כלל דאיך שייך לומר שיהא עובר בשעת לבישה מתי יעבור ומה היא הכוונה בשעת לבישה והא ודאי דכל זמן שאוחז הטלית בידו כדי להתעטף בו וכל עוד שאינו מניחו על גופו ונהנה ממנו אינו עובר כלל על הלאו דכלאים דכל עצמות האיסור דכלאים אינו מתחיל רק ברגע זו שהטלית מונח על גופו ואיכא הנאת הגוף כמבואר ברפ"ק דיבמות דף ד' ע"ב דכתב רחמנא לא תלבש שעטנז דומיא דלבישה דאית בי' הנאה יעו"ש ובחדושי הרשב"א שם והנה ברגע זו עצמה שנעשה מעשה הלבישה והטלית מונח על גופו שאז הוא שעובר על הלאו דכלאים הרי תיכף ומיד נצמד עמו ג"כ העשה דציצית מבלי שום איחור כל שהוא דהרי אין שיעור לדבר רק ברגע הראשונה שנמצא לבוש בו ועובר באיסור כלאים ברגע ההוא ממש מקיים ג"כ מצות ציצית מבלי שיצטרך לעשות עוד איזה פעולה אחרת כדי לקיים המצוה כמו שהי' מוכרח לעשות גבי עשה דפו"ר או גבי עשה דיבום באלמנה לכהן גדול אלו הי' צריך הקמת שם ע"י ביאה שני' ונמצא א"כ דבכלאים בציצית האיסור והמצוה שניהם חלין בבת אחת ושניהם שוין בהתחלה זה כמו זה ולא קדם האיסור להמצוה אף רגע כל שהוא ונמשכים ג"כ צמודים יחד גם להלאה וזה חשיב שפיר בעידנא וכונת ר"י בעל התוס' במה שאמר דבכלאים עיקר האיסור בשעת לבישה שלבש באיסור ובציצית לא מתחייב וגד לאחר שנתעטף עיקר כוונתו לומר רק דים שינוי השם ביניהם ויש נ"מ דאיסור כלאים מקרי קום ועשה ומצות ציצית מקרי