עבודת עבודה חלק א קע

ח ונשוב לדבר מעיקר שאילתנו ע"ד הספק הראשון שהתחלנו באכל כזית שלם מצה ומרור ולאחר שבא המאכל לתוך גרונו הקיאו ולא נשאר בתוך מעיו כלום וכן אם אכל ח"ז והקיאו וחזר ואכל ח"ז אחר ונמצא שלא כשאר בתוך מעיו רק ח"ז בלבד אם יצא בזה י"ח מי נימא דסגי במצוה ג"כ בהנאת הגרון כמו גבי איסור או דבעינן הנאת מעיו דוקא והנה נראה לפענ"ד להוכיח דבע"כ גם במצוה סני בהנאת גרונו לחוד ולא בעינן הנאת מעיו ואפילו בפסח וקדשים דבעי אכילה חשובה כדרך אכילת מלכים נמי יוצאין בכה"ג דהוי שפיר כדרך אכילת מלכים דאף שהקיאו אח"כ לא איכפת לן דהא אינו חוזר ואכלו ואפילו תימא דבעלמא לא מדמינן אכילת מצוה לאכילת איסור מ"מ נראה דלענין הנאת הגרון בע"כ מדמינן זו לזו וכמו דגבי איסור העיקר הנאת הגרון ולא הנאת מעיו הה"ד נמי גבי מצוה דאלת"ה תקשה לן מן המקומות שהבאנו לעיל מהא דמקשה בירושלמי דמייתי התם בקדושין ל"ח דליתי עשה דמצה ולדחי ל"ת דחדש וכן מהא דמקשה בזבחים צ"ז דליתי עשה דאכילת קדשים ולדחי לא תעשה דפסולה ומאי קושיא והא כללא הוא בכל מקום גבי עשה דוחה לא תעשה דבעינן דוקא בעידנא דקא עקר ללאו מקיים לעשה וכמו דמסיק רב אשי בשבת קל"ב ע"ב לענין קציצת הבהרת לצורך עבודה וכ"ה בביצה ח' ע"ב לענין כתישה ביו"ט לצורך מ"ע דכסוי דם וא"כ כאן אם נימא שיש חילוק בין איסור למצוה דלענין איסור סגי בהנאה גרונו ולענין מצוה בעינן דוקא הנאת מעיו שירד המאכל לתוך כרסו לא מקשה הש"ס מידי דהאיך שייך לומר דיבא עשה וידחה ל"ת והא לא הוי בעידנא דהרי מיד שבא המאכל לתוך גרונו עובר הוא בהלאו והעשה אינו מקיים ער דבלע לי' לגמרי וירד לתוך מעיו ובכה"ג לא שייך לומר עשה דוחה ל"ת וכמו כן יקשה במה שהאריכו גדולי המחברים גבי מצה של טבל שלא נתקן כל צרכו בפסחים ל"ה ע"ב דקאמר שם בש"ס דלר' שמעון אינו יוצא בו י"ח מקרא דכל שאיסורו משום בל תאכל חמץ ור"ש דלית לי' כולל לא אתי איסור חמץ וחייל על איסור טבל ומיהו אף לרבנן דאית להו כולל מ"מ סבירא להו כמי דאין יוצאין במצה של טבל כסתמא דמתניתין שם והיינו מטעם דהוי מצוה הבאה בעברה וכמ"ש רש"י והר"ן שם בשמעתין והתוס' בר"פ לולב הגזול וכ"פ הרמב"ם בפ"ו מה' חמץ ולא אמרינן בזה עשה דוחה ל"ת אע"ג דלית לי' מצה אחרת מן הטעמים שכתב בזה השאגת ארי' בתשובה סימן צ"ו משום דטבל הוא לאו שיש בו מיתה בידי שמים דהוא חמור ודמי לכרת דבפ"ק דיבמות דלא אתי עשה ודחי לי' או משום דמצה הוי עשה לפני הדבור וכתירוץ הירושלמי דמייתי התוס' בקדושין ל"ח בד"ה דאקריב עומר או מן הטעמים שכתב בזה הרב המקנה על התוס' דקדושין שם משום דלרבנן אף דמיירי בכזית מצומצם מ"מ אפשר לקיים שניהם ע"י שיפריש מעט מן הכזית לתרומה ולאכול אותו מעט ג"כ דאינו אלא כל שהוא ולמה יאכל כזית כולו בטבלו משא"כ אליבא דר"ש דאית לי' כ"ש למלקות לא ירויח מידי בהפרשה דמה לי לאו דטבל ומה לי לאו דתרומה ואדרבא תרומה חמורה או מטעם אחר דיש לומר דבטבל אית בה נמי עשה דהפרשת תרומות ומעשרות מלבד הלאו וקיימא לן דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ולר"ש מצינן למימר דסובר דטבל לא חמירא מתרומה דאיתי' בשאלה ומידי דאיתי' בשאלה אמרינן עשה דוחה ל"ת ועשה כמו דאמרינן ברפ"ק דיבמות גבי נזיר מצורע אלו תורף דבריהם ז"ל ומה שיש לפלפל בדבריהם יבואר להלאה אך לפי מה שאנחנו מודים בו עתה כל הטורח הזה למה תיפוק לי' דבלא"ה לא שייך כאן לומר עשה דוחה ל"ת כיון דלא הוי בעידנא דמיד בהנאת גרונו עובר בלאו דטבל והעשה דמצה אינו מקיים רק בהנאה מעיו וכנ"ל והא ודאי דהנאת גרונו לא חשיב עכ"פ כעושה חצי מצוה שנאמר שעי"ז יהי' נחשב בעידנא דקא עקר ללאו מקיים לעשה שהרי זה דומה למ"ש התוס' בכמה דוכתא ומהם בחגיגה ב' ע"ב ד"ה לישא ובגיטן מ"א ע"א ד"ה לישא ובב"ב י"ג ע"א בד"ה כופין שהקשו גבי חציו עבד וחציו בן חורין דליתי עשה דפרי' ורבי' ולדחי לאו דלא יהי' קדש ותירצו דלא אמרינן אתי עשה ודחי ל''ת אלא כגון מילה בצרעת דבעידנא דקא עקר ללאו מקיים לעשה אבל הכא משעת העראה עבר בהלאו והעשה דפו"ר אינו מקיים אלא בגמר ביאה דחזיא להתעבר עכ"ל והוא שיטת הר"י בעל התוס' כמבואר בתוספת דב"ב שם אלמא אע"ג דאי אפשר לגמר ביאה בלא העראה מ"מ כיון דעיקר הוא הגמר ביאה לא חשבינן לי' להעראה אף כעושה חצי מצוה דנימא בי' עשה דוחה ל"ת רק אמרינן דלא הוי בעידנא וה"נ בנדון דידן דאע"ג דאי אפשר לגמר אכילה דהיינו הנאת מעיו בלא אכילה דהוא הנאת הגרון (דאף בבלע איכא קצת הנאת הגרון עכ"פ בדרך העברה בשעה שנגע בגרונו וכמ"ש לעיל) מ"מ כיון דהעיקר הוא הנאת מעיו תו לא חשבינן לי' להנאת הגרון אף לפלגא דמצוה רק אמרינן דלא הוי בעידנא ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועיין בתוס' זבחים ל"ג ע"ב ד"ה לענין שהעלו דגבי עשה דפסח כיון דאיכא כרת חמיר טפי ודחי ללאו אע"ג דלא הוי בעידנא ואע"ג דאיכא נמי עשה בהדי לאו ויעו"ש וזה לא שייך לומר גבי עשה דמצה ואכילת קדשים דליכא בהו כרת רק עשה גרידא ופשיטא דבעינן בהו בעידנא דקא עקר ללאו יקיים העשה אע"כ מוכח מזה דגם לענין אכילת מצוה הנאת גרונו עיקר ממש כמו באכילת איסור ולא בעינן כלל אכילה במעיו ומלוי הכרס וממילא באכל כזית והקיאו וכן באכל ח"ז והקיאו וחזר ואכל ח"ז אחר יצא בזה י"ח דלא בעינן כלל שירד המאכל לתוך מעיו וא"ש הא דמקשה הש"ס דליתי עשה ולדחי ל"ת גבי מצה של חדש ואכילת קדשים גבי יקדש וכן מה שטרחו המחברים גבי מצה של טבל דהוי שפיר בעידנא דקא עקר ללאו דהיינו בהנאת גרונו אז מקיים נמי להעשה דאכילה מצה וקדשים וזהו שלא כדעת הגהות הלבוש באו"ח ה' פסח סימן תע"ה סעיף ג' שמחלק בין מצה למרור דבמצה עיקר אכילתה הוא לאכול לשובע ולמלא כרסו כשהוא רעב ולפיכך יוצא בה אף בבליעת דגם בבליעה מתמלא הכרס ואוכל לשובע נפשו אבל אכילת מרור אינו למלא הכרס וכו' ויעו"ש וזה ליתא כדכתיבנא דגם במצה סגי בהנאת הגרון כמו גבי איסור ולא בעינן מלוי הכרס והה"ד בשאר אכילות מצוה

ט שוב ראיתי להרב שאגת אריה שבספרו טורי אבן ברפ"ק דחגיגה שם קרא ערער על סברת התוספת בזה והראה לדעת שהר"י בעל התוספת בעצמו סוחר את משנתו בזה שבכאן כתבו התוספות בשמו דמש"ה אין עשה דפו"ר דוחה לאו דלא יהי' קדש משום דלא הוי בעידנא דהלאו עובר מיד בשעת העראה והעשה אינו מקיים אלא עד גמר ביאה והוא שיטת ר"י כמ"ש התוס' להדיא בב"ב שם אמנם ביבמות דף צ' ע"ב ד"ה כולהו כתבו בשם הר"י דלענין איסור כלאים עובר מיד בשעת לבישה בתחלת העיטוף ולכך חשיב קום ועשה ובעשה דציצית לא מחייב בשעת העיטוף רק לאחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר ומש"ה חשוב שב ואל העשה יעו"ש וכיון שכן קשה איך אמרינן דגבי סדין בציצית עשה דוחה ל"ת והא לא מקיים לעשה בעידנא דקא עקר ללאו. דהלאו דכלאים מיעקר מיד בשעת עיטוף והעשה אינו מקיים רק לאחר שנתעטף ובהכרח לנו לומר כיון דאי אפשר למ"ע לקיים אלא ע"י עטוף הקדום זהו הכשר מצותו והוי ליה שפיר בעידן דקא עקר ללאו מקיים לעשה דציצית דהא עיטוף אתחלתא דמ"ע דציצית הוא כיון דאין מקום למ"ע זו לעולם בלתי עטוף הקדום זהו הכשר מצותו והעטוף עצמו אתחלתא דמ"ע זו ומן המצוה עצמה יחשב ולא דמי לקציצת בהרת לצורך עבודה ולכתחלה ביו"ט לצורך מ"ע דכסוי דם דשאני התם דאפשר למ"ע דעבודה להתקיים בלתי קציצה בכהן שאין לו בהרת וכן מ"ע דכסוי אפשר להתקיים בלתי כתישה בעפר תחוח ומש"ה אין הקציצה והכתישה הכשר מצותן אע"ג דאירע במקרה שאי אפשר בלא"ה אין זו מן המצוה וראיה לחילוק זה מסוגיא דזבחים דף צ"ז ע"ב גבי שבירת עצם דק"פ דפריך הש"ס דליתי עשה דואכלו את הבשר וידחה לאו דשבירת עצם ובתוס' שם הקשו והא לא הוי בעידנא ולא תירצו כלום אך בפסקי תוס' שם תירצו כיון דא"א לעולם. לקיים את העשה בענין אחר לא בעינן בעידנא והוא מדברי התוס' אלא שהסופרים השמיטו תי' זה מן הספרים הרי מוכח דכיון דא"א לעולם לקיים לעשה דאכילת מוח אא"כ שובר מתחלה את העצם גם השבירה מגוף המצוה יחשב ואמרינן בי' עשה דוחה ל"ת וזהו דלא כשיטת ר"י בפ"ק דחגיגה עכת"ד הגאון בספרו טורי אבן שם ובתשובותיו בשאגת אריה בסוף סימן ל"ב הוסיף עוד לתמוה על ר"י שסותר ג"כ דבריו ממ"ש התוס' משמו ביבמות למ"ש המרדכי משמו בהלכות ציצית סימן תתקמ"ד בדין אם נפסק לאחד חוט של טלית בשבת שדעת רבינו שלמה מדרוי"ש שאסור ללבשו ור"י השיג עליו דאין שום איסור בלבישה עצמה רק שחיסר מצות ציצית בלבד וזה סותר לדבריו שביבמות שם שחידש דלכך הוי ציצית שב ואל תעשה משום דאינו מחויב רק לאחר עטיפה ותיפוק ליה דבלא"ה הוי כמי שב ואל תעשה כיון שאין האיסור בלבישה עצמה רק שחיסר מ"ע דציצית ויעו"ש שהניח בתימה ולפענ"ד יש לי לדון טובא על כל דבריו בזה ולא לחלוק על הגאון בזה כי אין משיבין את הארי החי וכו' רק להצדיק את הר"י בעל התוס' כוונתי והרשות נתונה לכל תלמיד ההוגה בתורת ה' ליישב דברי הקדמונים ז"ל על מכונם ובאמת שגוף הדבר מחלוקת גדולי הראשונים הוא וכבר ידוע דעת הר"ן בחדושיו לב"מ ומובא ג"כ בנימוקי יוסף פ' אלו מציאות דף למ"ד ע"א גבי עשה דהשבת אבדה בכהן והוא בבית הקברות דקאמר בש"ס שם דאין עשה דהשבת אבדה דוחה ל"ת ועשה דטומאת כהנים וכתב הנימוק"י שם ואיכא דמקשי למה ליה להש"ס לומר דלא דחי מטעם דהוי עשה ול"ת תיפוק ליה דלא הוי בעידנא ותירצו דלרוחא דמלתא אקשי הכי והרלב"ד תירץ דה"נ בשעה שעבר על הלאו קיים העשה כמילה בצרעת דהא מהעסק הוא במצות השבה בשעת עקירת הלאו ואעפ"י שלא גמרה מה בכך גם מצות מילה לא נגמרה עד דפרע דקיי"ל מל ולא פרע כאלו לא מל ולא ממעטינן אלא קציצת הבהרת לצורך עבודה שנגעה שקוצץ בהרתו אינו מהעסק בגופו של מצוה דהיינו עבודה אלא במכשיריה יע"ז כ' הנימוק"י דס"ל להר"ן דעיקר העשה מתחלת משעת ראיה הלכך אם הוא מכוין לגוזלה או לילך לו מיד עבר העשה עכ"ל ולפענ"ד הדבר מוכרח שכן הוא שהר"ן מחשיב את ההליכה לבה"ק לאתחלתא דמצוה ולא למכשירי מצוה דאל"כ יסתור דברי עצמו ממ"ש בפ"ג דר"ה גבי שופר של ר"ה אין מפקחין עליו את הגל וקאמר בש"ס שם הטעם משום דיו"ט הוי עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וע"ז כ' הר"ן שם דקושטא דמלתא קאמר ומיהו לא צריכין להכי דאפילו הוי יו"ט לא תעשה גרידא לא אתי מכשירי שופר ודחי ליה דהא בעידנא דקא עקר ללאו לא מקיים