עבודת עבודה חלק א קסט

שם נהי דאנינות לא חיילא עלי' אטרודי מי לא מטריד ופירש''י ע"ז. ובקדשים בעינן שמחה וגדולה. דכתיב לך נתתים למשחה כדרך שהמלכים אוכלין יעו"ש:

וכבר תמהו עליו בתוס' ישנים שם:

דבכה"ג פשיטא. דלא נאמר למשחה דאטו מי שטבעה ספינתו בים יהא אסור לאכול בקדשים וכן תמה ע"ז הרב הח"ץ בתשובה. סימן קנ"ז כי לא הי' עוד למראה עיניו הטהורים דברי התוספות ישנים שנדפסו אח"כ ואולם התם שפיר תמהו. דהא ודאי הצער והאונס מה שמגיע לו מצד אחר. אין לו שייכות כלל לאכילת קדשים והאיך שייך לומר בזה למשחה:

משא"כ אם הצער והאונס מגיע לו בגוף האכילה ובעבור האכילה כראה ודאי דעל זה נאמר שפיר למשחה דדרשינן מני' לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים. וכיון שכן הוא אם הכהן אינו רוצה לאכול ורק ע"י כפי' יהי' מוכרח לאכול לא זהו כוונת התורה דלא קרינן ביי למשחה דבעינן כדרך אכילת מלכים ופשיטא דלא יצא בזה י"ח מיהו שבתי וראיתי דבלא"ה יש מקום לומר דאין כופין על מ"ע דאכילת קדשים דיש לחלק את הענינים:

דבשלמא גבי מ"ע דמצה ומרור וכיוצא בהם שהמצוה היא חובת גברא. שמוטל על כל איש ואיש מישראל בפרטות לאכול מצה ומרור ואם לא יאכל יבטל המצוה:

ומש"ה שפיר כופין לקיים המצוה משא"כ במ"ע דקדשים. התם יש סברא לומר דעיקר המצוה שם. אינו אלא דבעינן שיה' הקרבן נאכל על ידי כלל הכהנים של בית אב ולאו דוקא על כהן אחד פרטי והן אמת שעל הכהן המקריבו עלי' דידי' רמי' המצוה טפי אך מכל מקום אי מתרמי דאינו רוצה לאכול עדיין יכולה המצוה להתקיים על ידי אחר והממאן אינו מבטל מצות התורה בזה דכוונת התורה היתה שיהי' הקרבן נאכל, ע"י הכהנים והא נאכל ואין זה דומה לשאר מ"ע דאכילה וא"כ מה"ט נמי יש לומר דלא שייך בזה לומר דבי"ד כופין ע"ז ושוב נדפס מחדש שו"ת חתם סופר חאו"ח להגאון מוהרמ"ס אבדק"ק פ"ב ומצאתי לו שם בסימן מ"ט ובסימן ק"מ שכתב כעין סברתינו לחלק כיוצא בזה בענין חצי שיעור גבי מ"ע בין אכילת קדשים לשאר אכילת מצוה והביא מסוגיא דיומא ר"פ טרף בקלפי גבי לחם הפנים דכל כהן שהי' מגיע כפול הצנועין מושכין ידיהם ודברי התוספות ישנים שם מגומגמים מאד בזה וביאר הגאון הנ"ל כוונתם דס"ל דגבי לחם הפנים אין המצוה חובה על כל כהן בפרט רק דהמצוה היא על הכלל שיהי' נאכל ע"י צירוף כולם ומש"ה הצנועין כשהי' מגיע להם כזית דהיא אכילה חשובה הי' אוכלין אבל כשמגיע כפול ואינו אלא סניף למ"ע ע"י צירוף וכיון שאפשר להתקיים ע"י אחרים היו מושכין ידיהם עכת"ד הגאון והם דברי חכמה ותה"ל שכוונתי לדבריו ויש עוד לטייל ולפלפל בעיקר זה ויעויין בצל"ח ביצה י"ט ע"ב שנסתפק על עיקר מ"ע דאכילת קדשים קלים ועל המורם מהם והרחיב הדבור בזה. ואולם מה דמבעיא ליה להצל"ח פשיטא ליה להשאגת אריה בתשובה סימן ל"ג שרמזנו עליו לעיל וכבר הארכתי הרבה בעניני כפי' בספרי חקירה ודרישה בסימן ד"ה ושמה הרביתי חזון בענינים הללו חדשות ונצורות כיד ה' הטובה עלינו ולא עת האסף פה) ודעת לנבון נקל שעפי"ז נדחו רוב ראיות המחברים שזכרנו לעל במה שהביאו לפשוט ספיקו של המשל"מ בשלכדה"נ במ"ע דמצה ומרור מאכילת קדשים כמו ראיות השער המלך מזבחים צ"ז מהא דפריך הש"ס דאתי עשה דאכילת קדשים ולדחי ל"ת דפסולה ומצורף לזה עוד ב' ראיות של האור חדש בפסחים צ"ה מנזיר ד"ט מהא דפריך הש"ס לריש לקיש הא קא אכיל הכהן נבלה דמליקה ומחולין דף י"א דפריך הש"ס לר"מ דחייש למיעוטא פסח וקדשים מא"ל ומדלא מוקי בכל מקום דמיירי שאכלו הכהנים שלכדה"נ דקיום עשה איכא ולאו דנבלה ליכא מוכח דבמ"ע אין יוצאין שלכדה"נ והה"ד במצה ומרור ולפמ'"ש אין מכל זה ראיה כלל דגבי קדשים שאני דגלי בהו רחמנא למשחה דבעינן כדרך שהמלכים אוכלין ואכילה שלכדה'"נ כגון שעירב בו דבר מר או שנכוה גרונו וכדומה אין זו אכילת מלכים וז"ב:

וכמו כן באכילה גסה שמצאנו בקדשים דלאו שמה אכילה כמ"ש לעיל מיבמות מ' ע"א ומב"ק ק"י ע"א והמשל"מ מייתי מהם ראיה דהה"ד באיסורין נמי הדין כן:

ואצ"ל בשאר מ"ע כמצה ומרור וכדומה ולפמ"ש לא מבעיא דאין ראי' מהם לל"ת אלא דאף למ"ע דמצה ומרור נמי אין ראיה דיש לומר דשאני בקדשים דגלי בהו רחמנא למשחה שתהי' האכילה כדרך שהמלכים אוכלין ופשיטא דאין דרך מלכים לאכול אכילה גסה וכן נמי באכילה ע"י הדחק דגבי איסורין לאו שמה אכילה ואפילו תימא דבמ"ע שמה אכילה מ"ח באכילת קדשים ודאי דלא חשיבא אכילה שאין דרך מלכים בכך ואפילו באכילה ע"י בליעה כלו כאחד שמצינו בפירוש דגבי מצות עשה יוצאין בזה וכדאמר רבא בפסחים דבלע מצה יצא וגם באיסורין חייב בכה"ג לשיטת המשל"מ והנו"ב דחשבי זה דהוי כדרך הנאה מ"מ גבי קדשים נראה דאין יוצאין ע"י בליעה דגם זה אינו דרך אכילת מלכים לבלוע המאכל כלו כאחד ומכש"כ בספקא דידן באכל ח"ז והקיאו וחזר ואכלו דחייב באיסורין ומבעיא לן אם גם במ"ע יוצאין בכה"ג הנה באכילת קדשים לא מבעיא לן דפשיטא דלא מהני בהו אכילה כזו שבאה ע"י ההקאה כי קא מבעיא לן במצה ומרור ושאר אכילות מצוה

והנה. גבי קרבן פסח עוד לא נתברר לי אם בעינן ב'' אכילה חשובה כדרך שהמלכים אוכלין דהא קרא למשחה לא נאמר רק אצל כהנים ולא לישראל ועיין בתוס' זבחים ע"ה ע"ב בד"ה בכור שכתבו דגבי תמורת בכור כיון דלא הוי מתנות כהונה לא שייך בה למשחה כדרך שהמלכים אוכלין ויעו"ש וא"כ הה"ד בקרבן פסח ועיין במשנה למלך פי"ב מהלכות מעה"ק הלכה יוד שהשיא גם דעת רבינו לסברת התוס' שם ומפרש עפ"ז דקדוק לשון רבינו שם במ"ש אפילו הכהנים מותרין לאכול חלקם דר"ל דלא מבעיא בחלק הזרים דלא שייך למשחה אלא אפילו בחלק הכהנים וכו' יעו"ש ומיהו עדיין אין הדבר מוכרע לפמ"ש הכ"מ שם לפרש כונת רבינו שם באופן אחר יעו"ש וגם אפשר לחלק בין תמורת בכור לקרבן פסח דק"פ אקרי קרבן ויש לומר דרמי טפי לקדשים משא"כ תמורת בכור דאינה קרבה וכמ"ש התוס' שם מסוגיא דזבחים דף ל"ז ע"ב ומצינו דלכמה מילי מדמינן פסח לקדשים עיין יבמות ר"פ הערל ובכמה דוכתי ועוד נראה לפענ"ד דגם בלא"ה כיון דקיי"ל דפסח מצוה לאכלו אכילת השובע ואחרי אכילת שלמי חגיגה עיין רמב"ם פ"ח מה' ק"פ הלכה ג' ובכ"מ שם דמייתי דברי המכילתא דפסח נאכל אכילת השובע ואין מצה ומרור נאכלין אכילת השובע ויעו"ש ומצינו למפשט מניה דגם אכילת פסח צריך שיהא נאכל דרך גדולה וחשיבות וכשהוא שבע ולפ"ז אפשר דממעטינן גם בזה דאכילה שלא כדה"נ ושאר אכילות שונות שזכרנו לעיל דגם כן לא מהני בק"פ כמו דלא מהני גבי קדשים וממילא דנדחה עפי"ז הראיה שהבאנו לעיל דבמצה ומרור לא מהני בהו אכילה ע"י הדחק ממה שכתבו התוס' בחולין ע"ז ע"א דבפסח בעי' אכילה שלא ע"י הדחק. ולפמ"ש אין ראי' משם כלל דשאני ק"פ דבעינן אכילה חשובה משא"כ מצה ומרור ושאר אכילות מצוה:

ושמחתי שמצאתי שהדבר מפורש קצת בהר"ן בפסחים דף ק"ז ע"ב שכתב דאכילה על השובע ודאי שמה אכילה:

וחשובה טפי ומש"ה פסח וקדשים אין נאכלין אלא ע"י השובע כלומר אחר אכילה:

כדרך כל מאכל חשוב שהוא בא לבסוף אבל מצה ומרור אין מצותן בכך אלא אי בעי הכי:

ואי בעי הכי:

עכ"ל:

הג"ה וסוף דברי הר"ן בפסחים שם במה דמסיים אבל מצה ומרור אין מצותן בכך אלא אי בעי הכי ואי בעי הכי. צריך ביאור מה כוונתו בזה ומצאתי בתשובת מהרי"ט צהלין. בסוף סימן צ"ו ב' פירושים ע"ז:

ולפי' הראשון כוונת הר"ן לומר דדוקא בק"פ עיקר המצוה הונחה לאכלו על השובע אבל מצה ומרור אינו כן:

אלא אי בעי הכי ואי בעי הכי. כלומר הרשות בידו לאכול מתי. שירצה אם על השובע או מקודם לכן. וכל זה בלילה אבל קודם שתחשך. אסור לו לאכול כלל דלמא יבא לאכול אכילה גסה עד שיהי' קץ במזונו ולפי' השני כוונת הר"ן במ"ש אבל מצה ומרור אין מצותן בכך היינו לפי מה שאמר שם בתחלה שיש חילוק בין אכילה גסה לאכילה על השובע דאכילה גסה הוא דלא מקרי אכילה אבל אכילה על השובע מקרי אכילה וע"ז כתב הר"ן דלענין מצה ומרור אין מצותן בכך אלא דגם אכילה על השובע. הוי כמו אכילה גסה דלא יצא י"ח ולפ"ז מה שסיים אי בעי הכי ואי בעי הכי אין פירושו שיש רשות בידו לעשות כמו שירצה רק תיבות אי בעי הוא תיבה אחת כאלו אמר איבעי הכי ואיבעי הכי ופירושו שצריך זה וזה והיינו צריך שלא תהי' אכילה גסה וגם צריך שלא תהי' אכילה על השובע ויעו"ש והנ"מ בין ב' פירושים אלו מפורש להדיא דלפי' הראשון מותר אפילו לכתחלה. לאכול מצה ומרור על השובע ולפי' השני אפילו בדיעבד לא יצא:

ומוהריט''ץ שם. לא הכריע מידי אכן מסתימת כל הפוסקים הראשונים והאחרונים מבואר דליתנייהו לדינא להנך ב' פירושים אלא לכתחלה בעינן שיאכל מצה לתאבון ולא על השובע ובדיעבד יצא אף באכילת השובע עיין רמב"ם סוף פ"ו מה' חמץ. ובש"ע. או"ח סימן תע"א סעיף א'. ובהג''ה שם בסעיף ב' ובאחרונים שם:

ע"כ ההג"ה

הרי שהר"ן השוה אכילת הפסח לאכילת קדשים דבתרוייהו בעינן שיהיו נאכלין על השובע מפני שצריך לא כלן בדרך חשיבות וגדולה: אע"ג דלא כתב גבי ק"פ למשחה ודאתינא להכי שוב י''ל דגם אכילה ע"י בליעה אע"ג דבעלמא חשיבא אכילה מ"מ גבי פסח לא מהני אכילה זו כמו דלא מהני גבי קדשים וממילא א"ש הא דנקט רבא הדין דבלע מצה יצא ולא נקט דין זה ג"כ גבי פסח וקדשים דפשיטא דלא מהני בהו אכילה ע"י בליעה כלו כאחר מפני שאינו דרך חשיבות וכנ"ל והנה מדברי המשלמ"ל בפ"ה מה' יסודי התורה בחקירתו אם גם במ"ע יוצאין שלכדה"נ שם נקט בלשונו כגון מצה וקרבן פסח ולא יותר וממה דלא נקט נמי קדשים. אפשר לומר שהוא ג"כ מטעם הנ"ל דסבירא לי' להרב ז"ל דבקדשים. פשיטא דבעינן אכילה כדה"נ מדכתיב בהם למשחה ומ"מ נקט ק"פ מטעם דכתיבנא דבפסח לא כתיב למשחה וכיון דנאכל לכל אדם ולא לכהנים לא דמי בזה לקדשים רק דמי לתמורת בכור והמשלמ"ל לשיטת' בפי"ב מה' מעה"ק ולי אני עני עדיין הדבר צ"ע מהטעמים שכתבנו. ועכ"פ ספקא הוי ושוב אין הוכחה גם מק"פ על מ"ע דמצה ומרור ושאר אכילות מצוה וכמו שאמרנו בזה לעיל: