עבודת עבודה חלק א קסח

להכי ממילא באו דברי המחבר בסימן תע"ה במה שכתב גבי מצה ובלבד שלא ישהה בין אכילה לחברתה יותר מכא"פ בדקדוק גדול וכמ"ש וכל זה דלא כהמג"א והנמשכים אחריו ובאמת שהמג"א לשטתי' דאית לי' דגם בכל סתם אכילות משערין בשיעור זה ואפילו באכילה דברכת הנהנין לענין ברכה אחרונה נמי מדמינן לאכילת איסור בענין השהי' וכמ"ש להדיא בסימן ר"י בק"א דאם שהה מתחלת אכילה עד סוף אכילה יותר מכדא"פ אינו מצטרף לכזית ואיני מברך ברכה אחרונה ומייתי ראי' מרש"י בברכות ל"ח דפי' דטעמא דבעי כזית בברכה אחרונה היינו משום דכתיב אכילה וסתם אכילה בכזית וא"כ בחלב ודם ובכל איסורין נמי כתיב אכילה ואם שהה בכדי א"פ לא מקרי אכילה והה"ד לענין ברכה וכן משמע ממ"ש בש"ע סימן ר"ח סעיף ט' עכת"ד המג"א אכן גם שם רבו החולקים עליו וסוברים דאף אם שהה יותר מכדא"פ כמי מקרי אכילה לענין ברכה אחרונה ומלבד דעת הכנה"ג ובעל עולת תעיד שחולקים בפירוש ע"ז וכדמייתי המג"א בעצמו שם עוד יצאו לקראתו גם חבל נביאים מגדולי חכמי הספרדים ומכללם הרב מהר"י אלפנדר"י בספרו מוצל מאש סימן ט"ו והרב מוהר"י עייא"ש בספרו שו"ת בית יהודה חאו"ח סימן זיי"ן וגם הרב בעל פנים מאירות בתשובה ח"ב סי' ך"ז הרבה להשיב על המג"א בזה דאין שום ענין לדמות ברכת הנהנין לאכילת איסור דגבי איסור בהנאת גרונו תלי' מלתא ואם אכל ח"ז והקיאו וחזר ואכלו פטור משא"כ בבה"נ דאינו מברך אלא על הנאת מעיו דבעינן אכילה המביא לידי שביעה ובחזר והקיאו דלא יבא לעולם לידי שביעה אינו מברך לאחרי' אבל אם בא לתוך מיניו אף ששהה יותר מכדא"פ חייב לברך ויעו"ש שהאריך בזה ועיין ג"כ בתשובות בית אפרים חאו"ח סימן י"ג שדחה גם הוא ז"ל ראיות המג"א מסימן ר"ח סעיף ט' בטיב טעם ועיין עוד מזה בתוס' יו"כ בדף י"ב ע"ב ובמשנה למלך פ"ג מה' ברכות הי"ב ובשו"ת מים רבים להפר"ח סימן א' ובשו"ת שמש צדקה סימן ב' באופן שעיקר הדבר פלוגתא דרבוותא הוא ואכ"מ להכריע בזה כי אין זה מענינינו כעת ולהלאה נדבר עוד מזה

ה ואין להקשות דאם כדברינו כן הוא שיש חילוק בין איסור למצוה בשיעור של כדא"פ א"כ מה מקשה בירושלמי דמייתי התוס' בקדושין ל"ח דלית עשה דמצה ולדחי ל"ת דחדש וכן בבבלי בזבחים צ"ז דליתי עשה דאכילת קדשים ולדחי ל"ת דפסולה ולפמ"ש אין כאן קושיא כלל דהרי אפשר לקיים שניהם ע"י שיאכל וישהה בין אכילה לחברתה כשיעור כדא"פ דלענין מצוה מצטרפי ולענין איסור לא מצטרפי וכנ"ל אך האמת זה אינו ושתי תשובות בדבר חדא כאותה תשובה שהבאנו לעיל לדחות ראיות המחברים מה שהביאו ג"כ ממקומות הנ"ל דבע"כ יוצאין במצוה שלכדה"כ דאל"כ הוי אפשר לקיים שניהם וכתבנו עפ"י סברת אחשבה שהביא האור חדש בשם הפליתי דאע"ג דבעלמא לא חשיב אכילה לגבי איסור מ"מ כיון דלענין מצוה חשיב אכילה והיכי דבאים שניהם כאחד אמרינן מגו דחשיב אכילה לענין מצוה חשוב נמי אכילה לענין א סור והה"ד נמי בנ"ד אע"ג דבעלמא יש חילוק בין איסור למצוה בשוהה בכדא"פ בין אכילה לחברתה דלענין מצוה מצטרפי ולענין איסור לא מצטרפי מ"מ היכי דבאים שניהם כאחד אמרינן אחשבה דמגו דמצטרפי וחשוב אכילה לענין מצוה חשיב נמי אכילה לענין איסור וממילא דלא כקרא שוב אפשר לקיים שניהם ועוד יש לדחות דלא חשיב בכה"ג אפשר לקיים שניהם דכלל זה לא נאמר רק היכי דאפשר לקיים שניהם לגמרי בהיתר גמור בלי שום נדנוד איסור וכעין סברת הרמב"ן בשבת ר"פ ר"א דמילה דף ק"ל ע"א שכתב שם דכללא דריש לקיש דאמר דכל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ה"מ במקום שאפשר שיתקיימו שניהם לגמרי אבל שבת ומילה ה איל וניתנה שבת לדחות אצל מילה גופה ניתנה לדחות אף במכשירי מילה כו' דכולא מעשה דמילה אריכתא הוא עכ"ל הרמב"ן והגם שאין הענינים דומים זה לזה עכ"פ חזינן דתברא לכללא דריש לקיש בזה ולפ"ז בנ"ד בשהה בכדא"פ בין אכילה לחברתה נהי דלאיסור לא מצטרפי היינו ללקות עליו אבל עכ"פ איסור תורה יש כאן מכח ח"ש ובכה"ג לא שייך אפשר לקיים שניהם כן נראה לי נכון אלא שיש לדון ע"ז ממ"ש המקנה בקדושין ל"ח דלרבנן לא שייך לומר במצה של טבל עשה דוחה ל"ת כיון דאפשר לקיים שניהם ע"י שיפריש מני' ובי' ויאכל ח"ש דתרומה ג"כ יעו"ש אלמא דלא שמיעא לי' סברא זו אמנם מצאתי תנא דמסייע לי בזה הרב בעל אור חדש בפסחים דף כ"ד ע"ב גבי שלא כד"א יעו"ש דמפשט פשיטא לי' ג"כ כמ"ש ואכ"מ להאריך בזה ואי"ה במקום אחר אנופף ידי לדבר בארוכה מזה

ושוב בינותי בספרים ומצאתי ראיתי שכבר נתחבטו בעיקר זה גדולי המחברי' מחכמי הספרדיים ושאילת הראשונים הוא זו בספר מוצל מאש ומהר"י אלפנדר"י בסימן ט"ז ומובא בשו"ת בית יהודה חאו"ח סימן זיי"ן ולפניו עוד הרב מהר"י אסקפא בספרו ראש יוסף מובא בחק יעקב סימן תע"ה שהביא ג"כ חלוקי דעות בזה אלא שהרב חק יעקב דחה דבריו מדברי הרב מג"א ושוב בא רעהו וחקרו הוא הרב בעל חק יוסף (שעשה השגות על החק יעקב בחייו) ומובא בברכי יוסף שם והוא סתר ג"כ דעת המג"א והכריע להלכה דדברי המחבר שם בדקדוק נאמרים דודאי גבי מצוה משערין שיעור כדא"פ בין אכילה לאכילה אלא שהוסיף עוד דברים בזה דלא דמי לסימן תרי"ב דשאני התם דלענין יו"כ ביתובא דעתא תליא רחמנא וקים להו לרבנן דאם יש יותר מכדא"פ מתחלת אכילה עד סוף אכילה ליכא יתובא דעתא ע"כ ובזה מצא הרב בעל ברכי יוסף שם מקום לענות עליו ובצדק דהא קיי"ל דגם בשאר איסורין דלא שייך בהו יתובא דעתא נמי משערין שיעור כדא"פ מתחלת אכילה עד סוף אכילה כמבואר בש"ס וברמב"ם וכמו שהש"ג המג"א על הכנה"ג ובעל עולת תמיד וגם התוס' יו"כ ביומא דף פ' ע"ב השיג כן על הכנה"ג יעו"ש ואולם אנחנו מראש לא באנו לידי מדה זו לחלק בין איסור למצוה באיסור יוה"כ דוקא רק לחלק בין כל איסורין למצוה ושוב אין מקום להשגת בר"י בזה ואיך שיהי' עכ"פ הראנו שגם נ'"ד ספקא הוי מיהא ומצורף א"כ אכילה זו לשאר מיני אכילות שזכרנו שכלם בספק הם עומדים כאשר כתבנו למעלה. אך אמנם את זה ראיתי לברור לפענ"ד דכל הספקות הנככסיו בזה בכל הענינים של אכילה שזכרנו לעיל (מלבד הספק באכילת כזית. ושהה מתחלת אכילה ער סוף אכילה יותר מכדא"פ) אינם אלא במ"ע דמצה ומרור ושאר אבילות מצוה אבל במ"ע דאכילת קדשים אין כאן ספק כלל ופשיטא דאין יוצאין באכילה שלכדה"נ וכן באכילה גסה ואכילה ע"י הדחק ואכילה ע"י כריכה בסיב ובלעו. ולאו דוקא באלו שמצינו שגם באיסורין לא חשיבי אכילה אלא גם באכילה דע"י בליעה כולו כאחד דבאיסורין חייב כה"ג לשיטת הנו"ב ובמצה לכ"ע יוצאין בזה כדקיימא לן ' דבלע מצא יצא וכמו כן בספקא בתרא דידן באכל ח"ז והקיאו וחזר ואכלו. דחשיב ג"כ אכילה באיסורין וחייב ועכ"ז גבי קדשים לא חשיבי אכילה ואין יוצאין בכה"ג ומנא אמינא לה מהא דאמרינן בזבחים. דף כ"ח ע"א. גבי אכילת קדשים דפריך לרב חסדא מאי קמ"ל עור אלי' כאלי' דמי. תנינא וכו'. ומשני אצטריך סד"א ה"מ לענין טומאה אבל לענין אכילה אימא למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין. ולא עבידי מלכים דאכלי הכי ופירש"י שם דלענין קדשים כתיב גבי מתנות כהונה לכל קדשי. בני ישראל. לך נתתי' למשחה והיינו לגדולה כו':

ללמוד שיהיו אוכלין אותן דרך אכילת מלכים המשוחים. ולא עבידי מלכים דאכלי עור עכ"ל ויעו"ש והיא הלכה פסוקה הן במתנות כהונה והן בכל קדשים הנאכלין. עיין תוס' בכורות ך"ז ע"א בד"ה ואתי דבכל מתנות כהונה כתיב למשחה ואפילו בזרוע ובלחיים ובקיבה כדמשמע בש"ס שם. רק גבי תרומה לא מצינו כן דאולי לא שייך גדולה אלא בבשר. יעו"ש ועיין ג"כ בזבחים צ"א ע"א על המשנה שם. ובכולן הכהנים רשאין לשנות באכילתן וקאמר בגמ' מ"ט אמר קרא למשחה לגדולה:

כדרך שהמלכים אוכלין ועיין ברש"י במשנה שם. וכן בסוטה ט"ו ע"א. גבי נרשאין הכהנים ליתן לתוכו יין ושמן ודבש מ"ט אמר קרא למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין:

ועיין בחולין קל"ב. ע"ב ובתוספת שם:

וברמב"ם פ"י מה' מעשה הקרבנות:

הלכה י"ד ובמשנה למלך שם

ומכל זה ראינו שהקפידה התורה גבי אכילת קדשים שתהא האכילה באופן הנאות כדרך אכילת מלכים ומלשון הש"ס. דקאמר בכל מקום דבעינן כדרך שהמלכים אוכלין משמע דאתי לאפוקי כל אכילות שונות אשר אין דרך מלכים בכך: והקפידא הוא הן על המאכל: שיהי' ראוי לבא על שלחן מלכים שלא יערב בו דבר מר. וכדומה מן הדברים הגורמים שיהי' שלכדה"נ: וכן שלא יהי' נפגם ונפסד מעצמותו באופן שתהי' האכילה ע"י הדחק. והן על האוכל שלא יהי' קץ במזונו. ויאכל אכילה גסה ושלא לאכול ע"י בליעה: כלו כאחד לבדו. או ע"י כריכה בסיב וגם שלא לאכול ולהקיאו ולחזור ולאכלו: שכל זה אינו כדרך שהמלכים אוכלין: וכל הני אכילות שונות אינם בדרך גדולה וכבוד ולא קרינין בהו למשחה. (ועפי"ז יצאתי לדון בדבר החדש. דאע"ג דקיי"ל בר"ה: ד"ח ע"א. דכפאוהו פרסיים ואכל מצה יצא דגם אכילה ע"י כפי' ואונס חשיב אכילה וכ"ש דבאינו רוצה לאכול מצה דקיימא לן. דבי"ד כופין: ומכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיאכל כמו בכל מ"ע דעלמא וכמ"ש מהר"מ חביב שם בספרו יום תרועה. דבזה יוצא י"ח. אף למ"ד מצות צריכות כונה ולא צריך אפילו לומר רוצה אני זולת בקרבן וגט מעושה. עיין מזה במזרחי פרשת ויקרא ובתשובות חוות יאיר סוף סימן כ"ה ובתשובה הארכתי בזה. מ"מ מצות עשה דאכילת קדשים יצא מן הכלל ואם הכהן המקריב את הקרבן שעקר מצות אכילת קדשים תלוי בו כמ"ש הרמב"ן. ורבינו בחיי פ' צו. והטעם מפני שטרח בהקרבתו רק שהוא מחלק ג"כ לשאר הכהנים הטהורים הנמצאים שם ועיין מזה ג"כ בתשובות שאגת ארי' סימן ל"ג: דמ"ע של אכילת המורם מהם מוטלת עיקר על הכהן המקריבו שהוא מחויב לאפלן להקריב נמי את כפרתו. יעו"ש. והשתא אי מתרתי שהכהן לאחר ההקרבה מסרב ואינו רוצה לאכול את המוטל עליו: לקיים מ"ע דאכילת קדשים. נלפענ"ד דלא כייפינן לי': מטעם הנ"ל. דכיון דגלי רחמנא גבי אכילת קדשים: דבעינן למשחה: והיינו לגדולה שתהי' האכילה כדרך שהמלכים אוכלין ופשיטא דאין זה דרך מלכים לאכול מאכלם ע"י כפי' ונגישה רק בדרך גדולה וחירות וראה זה חדש הוא ועיין רש"י בפ"ק דיומא דף י"ד ע"א בהא דקאמר בש"ס שם