עבודת עבודה חלק א קסז

ועיין בתוס' שם בד"ה דלמא ומעתה שוב אין מקום כלל לספקו של המשנה למלך במה דמספקא ליה באם כרך דבר איסור בסיב ובלעו אם חייב או לא ולפמ"ש לא יצויר ספק זה דהא באיסורין אף בבליעה בלא כריכה בסיב נמי פטור דכל אכילה ע"י בליעה מקרי שלכדה"נ ומכש"כ היכי שכרכו בסיב ובלעו דפטור ואולם המשל"מ לשיטתו דפשיטא ליה בה' יסודי התורה דבמצוה לא יצא באכילה שלכדה"נ ומ"מ בלע מצה יצא ובע"כ דסובר דבליעה מקרי דרך הכאה ובכה"ג גם באיסורין חייב וכמ"ש הנו"ב קמא ומש"ה מספקא ליה שפיר היכי דבלע ע"י כריכה בסיב שלא נגע המאכל בגרונו אם חייב בכה"ג או לא אמנם לשיטת הת"ח יש לומר דעיקר מחלוקת ר"י וריש לקיש אם בעינן הכאת גרונו או אכילה במעיו היינו דוקא באיסור אבל במצוה לכ"ע בעינן אכילה במעיו ולא הנאת גרונו (ושוב מצאתי להרב בעל מחצית השקל באו"ח סימן תע"ה שדרך ג"כ קצה בדרך זה לבאר דברי המג"א שם סק"ד במ"ש דבמצה צריך לאכול כזית בבת אחת וכן משמע בחולין סוף פג"ה דצריך לבלוע ביחד עכ"ל והדבר תמוה דלא משמע כן בש"ס שם. וכ' המחה"ש דכוונת המג"א הוא עפ"י פירש"י שם בשמעתין גבי חלקו לאמ"ה מבחוץ לכ"ע פטור דאע"ג דכל האיסורין מצטרפין תוך כדא"פ מ"מ באמ"ה דחידוש הוא אמרינן דאין לך בו אלא חדושו וצריך לאכלו בבת אחת ובחלקו מבפנים פליגי ר"י ור"ל לר"י חייב דבהנאת גרונו סגי ולר"ל פטור דאכילה במעיו בעינן וליכא וס"ל להמג"א דעד כאן שמעינן הל"מ דמצטרף כי אם באיסור אבל במצוה נשאר משמעות הקרא בערב תאכלו מצות ואכילה בבת אחת משמע ונהי דר"י ס"ל דבחלקו מבפנים חייב דנהנה גרונו בכזית מ"מ במצוה מודה לריש לקיש דבעינן אכילה במעיו עכת"ד הרב הנ"ל והוא ממש כפי אשר שיערנו בזה ולקמן יבואר עוד) ויצא לנו מזה דכל חד מינייהו יש קולא וחומרא גבי איסורין דלר' יוחנן דבעי הנאת גרונו מחייב באכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו משום דכהנה גרונו בכזית ופוטר שוב באכילה שלכדה"נ כיון דלא היה הנאת הגרון ולריש לקיש הוא בהיפוך דהוא סובר דאכילה במעיו בעינן ולכך פוטר באוכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו כיון דליכא כזית במעיו ומחייב שוב באכילה שלכדה"נ משום דלא בעינן הנאת הגרון כן נראה לי לומר ע"ד פלפול והדברים ראוים וקילורין לעינים אלא דלפ"ז שוב אשכחנא פתרי גם לספקא דידן באכל ח"ז והקיאו וחזר ואכלו אם יצא י"ח גבי מצוה דמצה ומרור כמו דמחייב ר' יוחנן בכה"ג גבי איסור או לא ועפ"י דברינו הנ"ל פשיטא דלא יצא י"ח דכיון דגם ר' יוחנן מודה דאם בלע מצה יצא אע"ג דהוי אכילה שלכדה"נ ובע"כ הטעם דגבי מצוה מודה ר' יוחנן דלא בעינן הנאת גרון רק אכילה במעיו בעינן וכמ"ש גם הרב בעל מחצית השקל בדעת המג"א וא"כ היכי דאכל ח"ז מצה או מרור והקיאו וחזר ואכלו פשיטא דלא יצא בזה י"ח דהא ליכא כזית במעיו ואף דנהנה גרונו בכזית מה בכך הא גבי מצוה גם ר' יוחנן מודה דלא בעינן הנאת גרונו רק הנאת מעיו והא ליכא אמנם הא לאו מלתא היא דאטו דעת הת"ח במה שחשב דבליעה הוי שלא כדרך הנאה מוסכמת היא. והלא היא גופה מבעיא לן אם בליעה חשוב כדרך הכאה או דחשיב שלא כדרך הנאה ועדיין לא אפשטא דנהי דליכא ראיה לסתור שיטת הת"ח בזה אף גם ראיה לשטתו נמי ליכא ועדיין יש לומר גם בהיפוך דבליעה חשיב שפיר כדרך הנאה וכדעת המשל"מ והנו"ב קמא ומש"ה בבלע מצה יצא והה"ד באיסורין כמי חייב בכה"ג דמדמינן אכילות שבתורה זו לזו ולר' יוחנן דסובר דבהנאת גרונו תליא מלתא גבי איסור הה"ד דסובר כן גם גבי מצוה (ודברי הרב בעל מחצית השקל שהבאנו לעיל בביאור דברי המג"א בסימן תע"ה סק"ד במחכ"ת לא יתכנו בזה וגם בלא"ה הם דברים שאי אפשר לשמוע דהשתא באיסור אמרינן הל"מ דמצטרף למלקות ולכרת ולמיתה בידי שמים אף דאכל מעט מעט ומדוע לא נימא גבי מצוה דאם אכל כזית מצה או מרור מעט מעט דיצא בזה י"ח ועדיין דברי המג"א שם צע"ג ליישב ובגליון שם הארכתי קצת בזה והראיתי על דברי הרב בעל חמד משה שם ואכ"מ) אלא שאין לנו ראי' מכרחת לזה מסוגיות הש"ס דכל הראיות שהביאו המחברים בזה דמדמינן אכילות שבתורה זו לזו כולם דחוים הם וכמו שהראינו לעיל:

וא"כ אין כאן ודאי רק ספק ונמצא דבין נידון דידן ובין כל עניני אכילה שחשבנו בסימן א' עדיין ספקא הוי אם מדמינן אכילות שבתורה זו לזו או לא

ד ולא נשאר לנו איפוא מעתה מכל מיני אכילות שהבאנו באות א' מנדון השתוות המצוה לאיסור רק אחת מהנה אשר לא נשברה והיא אכילה בכזית ושהה בו יותר מכדא"פ שדעת המ"א והחק יעקב והפר"ח דמדמינן בזה אכילות מצוה לאכילות איסור וכמו דבאיסור חשבינן השיעור כדא"פ מתחלת אכילת ח"ז הראשון עד סוף אכילת ח"ז האחרון ואם שהה יותר לא מקרי אכילה הה"ד נמי במצוה כן הוא ורבינו ב"י שכתב באו"ח סימן תע"ה סעיף ג' דבעינן שלא ישהה בין אכילה לחברתה יותר מכדא"פ הוא שלא בדקדוק וכמו שהבאנו לעיל באריכות אבל לאחר שימת עין והתבוננת מעט שבתי וראיתי שגם בזה יש לדון ולהסתפק ולולי דמסתפינא מהני רבוותא דלעיל הייתי אומר דבר חדש שיש באמת חילוק בזה בין איסור למצוה וזה מפני שקשה מאוד לומר שהמחבר רבינו ב"י לא ידקדק בדבר שיש בו כ"מ לדינא ואפילו אם יהיבנא שהמחבר לא דקדק בזה מה נעשה עם דברי הש"ס בפסחים קי"ד ע"ב דמייתי התם ברייתא מפורשת גבי ירקות של מרור דאם אכלן לחצאין יצא ובלבד שלא ישהה בין אכילה לחברתה יותר מכדא"פ יעו"ש והוא ממש כלשון המחבר אות באות ומה הלשון זו אומרת דלא מצטרפין גם שהיית ב' האכילות בכלל השיעור של כדא"פ רק דמשערין שיעור זה השהיי' שיש בין אכילה לחברתה ובודאי דלא יתכן לומר שגם חז"ל לא דקדקו בזה והשתא לפ"ז יש כאן סתירה מוחשת דלענין מצוה אמרו כאן שלא ישהה בין אכילה לחברתה יותר מכדא"פ ולענין איסור שנו חכמים בלשון המשנה בכריתות י"ב ע"ב דאם שהה מתחלה ועד סוף כדא"פ חייב וע"כ הי' נראה לפענ"ד לומר שדעת חז"ל בזה לחלק בין אכילת איסור לאכילת מ וה והגם דעל שניהם קבלו השיעור דצריך שלא ישהה בהם יותר מכדא"פ מ"מ לאו בחדא מתתא מחתינהו ולא השוו מדותיהם זה לזה דבאיסור הא ודאי דמשערין גם ב' האכילות של ב' חצאי זתים בתוך שיעור זה של כדא"פ ואם נשתהא מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה יותר מכדא"פ אע"ג דהשהות מה שבין ב' האכילות הוא פחות מכדא"פ מ"מ שוב לא מצטרפי ופטור אבל במצוה חשבינן השיעור שהיה כדא"פ במה שיש בין ב' האכילות והיינו מסוף אכילה ראשונה עד תחלת אכילה אחרונה ואם לא שהה ביניהם רק כדא"פ אע"ג דמתחלת אכילת ראשונה עד סוף אכילה אחרונה הוא יותר מכדי א"פ מ"מ מצטרפי ויוצא בזה י"ח ואף כי דבר גדול הוא לחלק בכך ובפרט שהוא לכאורה נגד סתימת כל הפוסקים קמאי ובתראי מ"מ נראה דיש להביא סיוע לזה מדברי רבינו ומאור עינינו רש"י ז"ל דקאי ג"כ בשיטה זו דהנה בברכות דף ל"ז ע"ב בהא דקאמר רב יוסף שם האי חביצא דאית ביה פירורין כזית מברך עליו המוציא ושקל וטרי ע"ז אביי התם ומייתי עלה ברייתא דתניא ליקט מכולן כזית ואכלן אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אדם יוצא בה י"ח בפסח ומוקי לה בשערסן ופריך אי הכי אימא סיפא והוא שאכלן בכא"פ וכו':

ופירש"י והוא שאכלן בכדא"פ שלא שהה משהתחיל לאכול שיעור כזית ער שגמר השיעור יותר מכדי אכילת חצי ככר וכו' ואם שהה יותר אין האכילה מצטרפת והוי לי' כאוכל ח"ז היום וח"ז למחר ואין בו חיוב כרת אם חמץ הוא עכ"ל רש"י שם ובמנחות דף ע"ה ע"ב מובא ג"כ שם סוגיא זו עצמה הא דשקלי וטרי אביי עם רב יוסף ומייתי ג"כ הברייתא בליקט מכולן כזית ואכלו אם חמץ הוא ענוש כרת אם מצה הוא יוצא י"ח בפסח וקתני עלה והוא שאכלן בכדי אכילת פרס ופירש"י ע"ז והוא שאכלן לאותן פירורין כשיעור אכילת פרס שלא שהה בין פירור לפירור יותר מכדי א"פ דהתם הוי אכילה ויוצא בה ידי חיבתו עכ"ל והמדקדק בלשון רש"י ז"ל בב' מקומות הללו יראה בהדיא שכיון למה שאמרנו בזה דיש חילוק בין איסור למצוה דבברכות שם פתח דבריו דמשערינן שיעור שהיית כדי אכילת פרס מתחלת אכילה עד גמר אכילה וסיים ע"ז דאם שהה יותר משיעור זה אין בו חיוב כרת אם חמץ הוא ע"כ ועמוד והתבונן בסיום לשונו שזכר רק מאיסורא דחמץ אבל אם יצא בזה י"ת במצה לא זכר מאומה (ועיין בצל"ח שם שהרגיש בזה) ובע"כ משום דס"ל לרש"י דדוקא לענין איסור מצטרפין גם ב' האכילות בכלל השיעור כדא"פ וחשבינן השיעור מתחלת האכילה עד גמר אכילה וכדברי חכמים במשנה דכריתות שם ואולם במנחות שם פרש"י השיעור כדא"פ שלא שהה בין פירור לפירור יותר מכדא"פ וסיים דבזה הוי אכילה ויוצא בה י"ח ע"כ הרי שזכר שוב ממצוה ולא מאיסור חמץ וזה משום דס"ל דלגבי מצוה לצאת בו י"ח חשבינן השיעור כדא"פ במה ששהה בין פירור לפירור אבל אכילת הפירורין בעצמם לא מצטרפין לשיעור זה וכדברי הברייתא בפסחים קי"ד לענין אכילת מרור וז"ב בכוונת רש"י ז"ל ופליאה בעיני על הצל"ח בברכות שם שהעיר על דברי רש"י שם במקומו ומדוע לא העיר ג"כ עליו בשנותו את טעמו במנחות ממ"ש בברכות אך להסביר טעמו של דבר מה ראו חז"ל על ככה לחלק את הענינים בין איסור למצוה ולא השוו מדותיהם לשער בשיעור כזית כדא"פ בתרוייהו בחד גונא נראה לפענ"ד שהוא מלתא בטעמא דבשלמא גבי איסור דלחיובא אתי בזה אמרינן שפיר דכל כמה שהוא מאריך בשהיות דיינינן לי' כאלו הוא מתחרט ושב ממחשבתו הרעה ונחם על לבו שלא לאכול עוד יותר למען שלא יעשה איסור שלם וא"כ כשאכל ח"ז ופסק מלאכול ואח"כ חזר לסורו ואוכל עור ח"ז אחר בתוך שיעור כזית בכדא"פ בזה חשבינן השיעור מתחלת אכילת ח"ז הראשון עד סוף אכילת ח"ז האחרון ואם נשתהא יותר מזה השיעור שוב לא מצטרפי להדדי אעפ"י שאם נחשוב השיעור במה ששהה בין ב' האכילות יהי' עדיין בתוך כזית כדא"פ לא איכפת לן ואמרינן דהוי כאלו אכל ח"ז היום וח"ז למחר ופטור במזיד מכרת ומלקות ובשוגג מקרבן ואע"ג דבשוגג לא שייך זה מ"מ השוגג הולך תמיד אחר המזיד וכדבעינן למימר לקמן משא"כ גבי מצוה בזה אמרינן דלעולם מחשבינן השיעור כדא"פ במה ששוהה בין ב' האכילות ולא במה שיש מתחלת אכילת ח"ז הראשון עד סוף אכילת ח"ז האחרון משום דלענין מצוה יש סברא לומר בהיפוך דאעפ"י שפסק מלאכול ברגע זו מ"מ עד מהרה יחזור וישוב ויאכל עוד להשלים לכזית לצאת י"ח דמסתמא כיון שהתחיל במצוה יתן דעתו לגמרה ומצטרפין מחשבתו הטובה שבודאי יגמור את אשר החל לעשות ולכן כל זמן שלא שהה בין אכילה לחברתה יותר מכא"פ מצטרפין ב' האכילות להדדי ויוצא בזה י"ח ודאתינא להכי