עבודת עבודה חלק א קסו

ראיה ג"כ על יו"כ שהרי הרב אומר כן בפירוש לפני זה שם בד"א וב' בזמן שהן דרך הנאתן כגון שמאכילין שקצים ורמשים או חמץ בפסח או שמאכילין אותו ביוה"כ אבל שלכדה"נ מותר חוץ מכלאי הכרם ובב"ח יעו"ש ונתבאר מזה דס"ל לרבינו דאיסור דיו"כ נמי אינו אלא כד"א וז"ב ואין להאריך

והנה. באכילה ע"י הדחק גבי יו"כ נראה ודאי דדמי בזה לאכילה שלא כדה"נ דחד דינא אית להו ותליא בפלוגתא דרבוותא הנ"ל ואכילה ע"י בליעה דבשאר איסורין תליא אם מקרי אכילה או לא וכבר הבאתי בפנים שנחלקו בזה הת"ח ובעל נו"ב קמא והיינו משום דכתיב בהו אכילה אמנם ביו"כ דלא כתיב אכילה רק ביתובא דעתא תליא והא פשיטא דגם באכילה ע"י בליעה איכא יתובא דעתא ואליבא דכ"ע חייב ובאכילה ע"י כריכה בסיב וכדומה שאינו מין מאכל דבכל איסורין פטור לשיטת המשל"מ שהבאתי בפנים משום דלאו שמה אכילה אף במצוה ואולם כפי מה שביאר הברכי יוסף באו"ח סימן תע"ה סק"ד דהוי כזורק אבן לחמת וליכא הנאת המאכל כלל וא"כ פשיטא דביו"כ נהי דלא כתיב בי' אכילה מ"מ הא יתובא דעתא בעי ובכה"ג ודאי דליכא יתובא דעתא כלל כיון שהמאכל בא כרוך בתוך מעיו עם דבר שאינו מין מאכל וכ"ז פשוט במאד אך מה שאני מסתפק הוא כעין מה שנסתפקנו בפנים גבי מצוה אם דינא דר' יוחנן דמחייב בכל איסורין שבתורה בהנאת גרונו בלחוד אם זה שייך ג"כ ביו"כ באכל חצי ככותבת והקיאו וחזר ואכלו מהו מי נימא דגם בהנאת גרונו איכא יתובא דעתא וחייב שהרי נהנה ממנו גרונו בככותבת או דלמא דליכא יתובא דעתא רק בהנאת מעיו ומלוי כרס דוקא ונמצא דאיסור יו"כ הוא מהיפוך להיפוך משאר איסורין דבשאר איסורין שלכדה"נ פטור ובחזר והקיאו חייב וביו"כ הוא להיפוך שלכדה"נ חייב לשיטת השאגת ארי' ובחזר והקיאו פטור ושוב נתיישבתי שאין כאן ספק כלל דפשיטא דיתובא דעתא ליכא אלא ע"י הנאת מיעיו דוקא שנתמלא כרסו ממנו אבל הנאת גרונו לא מעלה ולא מוריד לענין זה והכי מוכח נמי מדברי הפוסקים האחרונים שהובא בפנים שהעלו דלענין ברכת הנהנין בברכה אחרונה בעינן דוקא הכאת מעיים בכזית אבל הנאת גרונו לא מהני משום דתליא עיקר ביתובא דעתא וזה לא הוי רק כשבא המאכל לתוך מעיו כמ"ש בתשובות פנים מאירות ח"ב סימן ך"ז ובתשובות בית יהודה חאו"ח סימן זיי"ן ובברכי יוסף או"ח סי' ר"ח ור"י ועיין במג"א סימן ק"ץ סק"ד שהביא דעת הפוסקים דעל יין שרף מברך ברכה אחרונה אף בפחות מכזית משום דבפורתא כמי מייתבא דעתא אלא שהוא ז"ל לא הסכים עמהם בזה מטעם דלא חלקו חכמים בשיעורין אך מדברי בעל פנים מאירות בתשובה שם נראה קצת כמסכים עמהם מטעם דבבה"נ אזלינן עיקר בתר הנאת המשיב נפשו ומייתב דעתו ויעו"ש ועכ"פ שמעינן דיתובא דעתא אינו אלא ע"י הנאת מעיו אף לגבי ברכת הנהנין דסגי בכזית וכש"כ גבי יו"כ דבעינן יתובא דעתא טפי שהרי לא סני בזה בכזית ובעינן בככותבת דוקא ואפילו לר"ש דאית לי' בעלמא כ"ש למלקות מ"מ ביו"כ מודה דבעינן בככותבת דבציר מהכי ליכא יתובא דעתא עיין מזה בשער המלך פי"ז מה' איסורי ביאה ה"ח וא"כ פשיטא דאזלינן עיקר בתר הנאת מעיו וממילא באכל חצי ככותבת והקיאו וחזר ואכלו אע''ג דנהנה גרונו בככותבת מ"מ כיון דלא בא לתוך מעיו רק ח"ש בלבד פטור דליכא בזה יתובא דעתא וז"ב מאוד ודאתינא להכי הן נסתר מחמתו מה שחידש הגאון מוהר"ל צינץ בספרו מגן האלף על ה' פסח רסי' תס"ו ואחריו גם גאון זמנינו ידידי הרב מוהר"מ טויבש אבד"ק יאסי בתשובות תועפות ראם חאו"ח סימן ד' והבאתי דבריהם בפנים באות י"ז דהא דפליגי ר"י וריש לקיש אם ח"ש אסור מה"ת דר"י סובר דאסור משום דחזי לאצטרופי ור"ל סובר דמותר דלא חזי לאצטרופי אזלי לשטתייהו בסוף פג"ה דלר"י דמחייב בהנאת גרונו ואפשר להתחייב בח"ש לבדו ע"י שיקיאנו ויאכלנו שנית ולכך סובר דח"ש אסור משום דחזי לאלטרופי לא ע"י צירוף אחרים רק ע"י צירוף עצמו וריש לקיש דסובר דבעינן הנאת מעיו א"כ בח"ש אי אפשר ליחייב זולת בהצטרפות אחרים וזה לא חשיב לאצטרופי עכת"ד ויעו"ש ועפ"י האמור לא יתכנו דבריהם כלל דהרי עיקר פלוגתא דר"י ור"ל בענין ח"ש אם אסור מה"ת או לא לענין יו"כ אתמר ברפ"ב דיומא דשקיל וטרי בש"ס שם על הא דקתני במשנה שם אסור והא ענוש כרת ומשני לא נצרכא אלא לח"ש ושוב מקשה הניחא למ"ד ח"ש אסור מה"ת ומייתי ע"ז פלוגתא דר"י ור"ל ומסיק שם בש"ס דטעמא דר"י משום דחזי לאצטרופי יעו"ש ולגבי יו"כ הוי פשיטא דא"א לפרש חזי לאצטרופי משום בו עצמו ע"י שיקיאנו ויאכלנו שנית דזה לא יתחייב מידי דאפי' לר"י דאית לי' בעלמא דבהנאת גרונו חייב מ"מ ביו"כ מודה דבעינן דוקא הנאת מעיו ומלוי כרס דאז הוא דאיכא יתובא דעתא ולא ע"י הנאת גרונו וא"כ בע"כ הפי' דחזי לאצטרופי היינו ע"י צירוף אחרים באופן שיבא לתוך מעיו שיעור ככותבת בשלימות וז"פ מאד ובתשובה להגאון מהר"מ טויבש שנת תרי"א הארכתי בזה ע"כ ההג"ה ומה שדחה שוב המשל"מ שם ומביא ראי' דבע"כ ליתא לחילוק זה דהא בש"ס שם אמרו ג"כ דזר שאכל תרומה אכילה גסה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש שנאמר כי יאכל פרט למזיק הרי דבמקום דכתיב אכילה ממעטינן אכילה גסה כל זה לשטתו דמשוי לי' כל אכילות שבתורה להדדי ולא שנא ליה בין תאכל ללא תאכל ולפ"ז גם כי יאכל שוה להו משא"כ אם נימא דיש חילוק בין עשה לל"ת וליכא ראי' מתאכל על לא תאכל וכן להיפוך דהם ב' ענינים ולפ"ז הה"ד דאין להביא ג"כ ראי' מכי יאכל על לא תאכל ובפרט דשם איירי לענין תשלומין דחומש ולא לענין איסור והם ג"כ ב' ענינים ובתרומה גופי' יש לחלק בזה דבאוכל אכילה גסה לענין איסור יש לומר דחייב ולענין תשלומין דחומש פטור ובאוכל תרומה שלכדה"נ הוא בהיפוך דלענין איסור פטור כמו בכל איסורין שבתורה ולענין תשלומין דחומש נסתפק הצל"ח בברכות דף ל"ח דיש לומר דחייב משום דכי יאכל לא דמי ללא יאכל דגבי איסור ומזה ג"כ ראי' דאיסור ותשלומין הם ב' ענינים ואין למדין מזה על זה וכדאמרן ומיהו כל זה אני אומר דרך פלפול וצידוד לשיטת המשנה למלך אך בעיקר הדבר כבר הבאנו לעיל באות א' מדברי התוספות ב"מ דף פ"ז ע"ב דמכל לשון אכילה שנזכר בתורה ממעטינן אכילה גסה ולפ"ז שוב אין לחלק בין תאכל ללא תאכל או לכי יאכל וכך הם ג"כ דברי הר"ן בפרק ערבי פסחים דף ק"ז ע"ב דאכילה גסה לאו שמה אכילה בין לענין מצוה בין לענין איסור וכנ"ל

והנה בעוד שאנו פוסחים על שתי הסעיפים כעת נוכל להמשיך הדברים ג"כ על אכילה ע"י בליעה כולו כאחד שהבאנו באות א' ונאמר דמעתה שוב לא נפלאת היא בעינינו ג"כ שיטת התורת חיים בסוף מס' חולין במה דחשיב בליעה לאכילה שלכדה"נ ומחלק בין איסור למצוה דבאיסורין פטור כה"ג דלאו שמה אכילה ובמצוה הרי קיי"ל דבלע מצה יצא ובע"כ דבמצוה יוצא אף בשלא כדה"נ והיינו כפי מה שצידדנו בזה לעיל דלא מדמינן אכילות שבתורה זו לזו ובאכילה שלכדה"נ יש לומר דנהי דבאיסור פטור מ"מ לענין מצוה יוצא בזה י"ח והטעם שכתב בזה הת"ח דלכך גבי מצוה יצא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו הנה ודאי טעם זה אינו כעיקר עד שנאמר שבעבור זה נבא לחדש דבר מעצמינו ולחלק בין איסור למצו' דפשיט דלא שייך כלל ענין מצות לאו ליהנות ניתנו אכן טעם זה לא אמר הרב ז"ל רק לסניף בעלמא דאחרי שמצינו שהש"ס בעצמו מחלק בזה בין איסור למצוה דבאיסורין קאמר ר' יוחנן להדיא דאין לוקין בהם שלכדה"נ וגבי מצוה פסק רבא דבלע מצה יצא וע"ז בא הת"ח לתת טעם לדברי חז"ל דיש לומר דהוא מטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו וכן נזכר סברא זו בנו"ב תנינא בהשמטת לאו"ח בתשובות מהר"ש לנדא שם ומ"מ אם לא יספיק טעם זה נחקור אחר טעם אחר עכ"פ מצינן למימר שהש"ס בעצמו מחלק בזה בין איסור למצוה אעפ"י שבשניהם נאמר לשון אכילה והראיה שהביא הנו"ב קמ"א לסתור שיטת הת"ח מסוגיא דחולין ק"ג ע"ב דפריך שם הש"ס לר"ש בן לקיש דס"ל גבי אמ"ה חלקו מבפנים פטור היכי משכחת לה דמחייב ומשני רב כהנא בגרומתא זעירתא והיינו שבלעו כולו כאחד הרי בהדיא דחייב באיסורין באכילה על ידי בליעה כולו כאחד ובע"כ דבליעה חשוב דרך הכאה הנה לפענ"ד יש מקום ברא"ש ליישב דאין מזה תפיסה על הת"ח דיש לומר דאליבא דרשב"ל דסובר דאכילה במעיו בעינן ולא הנאת גרונו מחייב שפיר אפילו באכילה דע"י בליעה:

דנהי דלא נהנה גרונו כדרך הנאה לא איכפת לן כיון דהעיקר תלוי באכילת מעיו והא איכא ויש לומר דלריש לקיש לוקין באמת בכל איסורין שבתורה אף בשלכדה"נ ופליג בזה על ר' יוחנן בפסחים כיון שעכ"פ אכילה במעיו הוי (ובזה היה מקום ליישב קושיות האור חדש בפסחים צ"ה ע"א בשם גדול אחד על הא דפריך הש"ס בנזיר ך"ט לריש לקיש הא קא אכיל כהן נבלה דמליקה וע"ז הקשה הרב הנ"ל דמה פריך והא משכחת לה דאכל הכהן בשלכדה"נ דידי מצוה יצא ולאו דנבלה ליכא כיון דאכיל לי' שלכדה"כ ויע"ש ולפמ"ש א"ש דהרי לריש לקיש דצא בעינן הנאת גרונו רק הנאת מעיו מחייב שפיר בכל איסורין שבתורה אף שלכדה"נ משא"כ אליבא דר' יוחנן דס"ל דבהנאת גרונו תליא מלתא ובאכילה ע"י בליעה אע"ג דנהנה גרונו קצת דרך בליעתו מ"מ שלא כדה"נ מיהו הוי וגבי איסור פטור כה"ג אף גבי מצוה יש לומר דמודה ר' יוחנן לריש לקיש דאכילה במעיו בעינן ולא בהנאת גרונו תליא מלתא ומש"ה קיי"ל כרבא דבלע מצה יצא ויהי' מטעם מצות לאו ליהנות ניתנו או מטעם אחר והה"ד נמי בשאר אכילות מצוה חוץ ממרור דלא יצא בבליעה משום דבעינן שיטעום גרונו טעם מרור והא דנקט רבא דוקא בלע מצה יצא ולא נקט הדין גם בפסח וקדשים ושאר אכילות מצוה איכא למימר דנקט מצה משום דמלתא דפסיקא הוא דנוהג בכל מקום ובכל זמן משא"כ פסח וקדשים ועיין כיוצא בזה בפסחים ק"ז ע"ב גבי סמוך למנחה קטנה תנן ומשום מצה דלמא אתי למיכלה למצה אכילה גסה וברשב"ם שם כ' ב' טעמים על הא דנקט דוקא משום מצה ולא נקט משום פסח. ועיין