עבודת עבודה חלק א קסה

בשם הרב מתנה לוי מרפ"ק דנזיר מהא דפריך שם הס"ס לר"ש דבעי קרא על קדושא ואבדלתא והא מושבע ועומד הוא ומה פריך דלמא מיירי בשותה שלכדה"נ דעשה דקדוש איכא ואיסורא דנזיר ליכא והנה ראיה זו יש לדחות בתרי אנפי חדא דהני פוסקים דס"ל דקידוש על היין הוא מדאורייתא הא יהבי האחרונים טעמי למלתא דהא משום דכתיב וקראת לשבת עונג ודברי קבלה כדברי תורה דמי וקדוש על היין הוא מכלל העונג עיין באו"ח סימן רע"א ובתשובות הגאון מוה' עקיבא איגר בהשמטות לחלק או"ח סימן א' וא"כ פשיטא דכל ששותה היין שלכדה"נ כגון שעירב בו דבר מר וכדומה אין כאן עונג ושוב לא קיים בזה המצוה וזאת שנית יש לדחות דהרי הש"ס שם קאי אליבא דר"ש וכבר ידוע שיטת מהרש"ל ומהרי"ן לב בשבועיה ך"ג ע"ג דלר"ש דס"ל כל שהוא למלקות הה"ד דס"ל נמי דלוקין אף בשלכדה"כ יעו"ש והדברים עתיקים ובמהרש"א השיג עליהם וכן השיג עליהם גם כן המלמ"ל פ"ה מה' שבועות הלכה ה' אעפ"י שבפ"ה מה' יסודי התורה כבר הודה להם במקצת ואולם המעיין היטב יראה שבמחכ"ת לא צדקו בהשגתם דהא ודאי דיש לחלק את הענינים בין ר' יוחנן דס"ל ח"ש אסור מה"ת:

ובין ר"ש דס"ל כ"ש למלקות וכבר העיר ע"ז הרב שעה"מ בה' יסודי התורה שם ועיין מזה ג"כ באור חדש לפסחים ך"ב ע"ב שפלפל הרבה בדברי מהרש"ל ומהרי"ן לב ודרך גם כן בעקבות המהרש"א והמשל"מ מבלי זכר מדבריהם מאומה ושוב הרגיש בעצמו בסתירת הדבר וחילק כמ"ש בשעה"מ ולבסוף העלה דהדבר תליא אם נימא דח"ש אסור מה"ת הוא מטעם חזי לאצטרופי או משים רבוייא דכל ויעו"ש שהרחיב הדבור בזה ועכ"פ שוב לק"מ קושיות הרב מחנה לוי דהרי לר"ש כא מצי לאוקמי בשותה שלכדה"נ דהא לדידיה לוקין אף בשלכדה"נ כמו בדרך הנאה מבלי שום הבדל וא"כ אין כאן ראיה כלל:

ושוב עיינתי בגוף ספר מחנה לוי בשבועות ך"ב ע"ב וראיתי שגם הוא ז"ל לא בא לפשוט ספקו של המשל"מ בזה רק שבנה עיקר פלפולו שם דאם נימא כצד השני של המושל"ע דבמצוה יוצאין שלכדה"נ יש ראית לשיטת מהרש"ל ומהרי"ן לב מקדושא ואבדלתא דשוב לא מפי לאוקמי בשותה שלכדה"נ דז"א דליתא דלר"ש דאית ליה כ"ש למלקות הה"ד בשלכדה"נ יעו"ש ודבריו לא יתכנו רק בחד צד ואם נימא שוב כצד הראשון דאין יוצאין בשלכדה"נ אין כאן ראיה כלל ובאמת לפמ"ש אף אם נימא כצד השני נמי אין ראיה מקדושא ואבדלתא דשאני התם דמטעם עונג שבת קא אתינן עלה ובשלא כדה"נ ליכא עונג וכנ"ל ואין להאריך בזה. ונפקא עיין גם על יתר הראיות שהביאו המחברים בזה ומצה ופסח וקדשים וגם אלה תשכחנה:

דהנה הראיה שהביא בשעה"מ ובאור חדש על התורה וכ"ה ג"כ בשושנת העמקים כלל ט' מן הירושלמי דמייתי התוס' בקדושין ל"ח דפריך דליתי עשה דמצה ולדחי ל"ת דחדש וכו' ואם נימא דיוצאין בשלכדה"נ אכתי יקשה והא אפשר לקיים שניהם ע"י שלכדה"נ והנה בראיה זו כבר שדי נרגא הרב בעל אור חדש בעצמו בפסחים ד"ד ע"ב שרמזנו עליו לעיל אלא שיש לפקפק קצת על דבריו כאשר הרגיש בעצמו שם ואולם בחדושיו לקדושין דף ל"ח ע"ד התוס' שהבאנו לעיל הביא בפשיטות לדחות ראיה זו עפ"י דברי הפליתי ביו"ד סימן ס"ה סק"ב שתעלה ליישב דברי הרמב"ם דפסק באוכל גיד הנשה של נבלה ועולה דחייב שתים והא רבינו סובר דאין בגידין בנותן טעם וביאר דמ"מ כיון דחייב משום אוכל גיד הנשה אף דלא חזיא והתורה אחשבי' לאכילתו אמרינן דאף לענין נבלה אחשבי' דאין סברא לחלק דלענין גיד הוי אכילה ולענין נבלה לא הוי אכילה דהוי שני הפכים בנושא אחד והה"ד באכילה שלכדה"נ דאע"ג דבכל איסורין שבתורה לא מקרי בכה"ג אכילה מ"מ כאן באכילת מצה כיון שהתורה אחשבי' לאכילתו שיהא יוצא בה ידי חובת מלה אית בה ג"כ איסור אכילת חדש דאל"כ יהי' ב' הפכים בנושא אחד עכת"ד הרב בעל אור חדש ויעו"ש וסברא זו של הרב הפליתי היתה ג"כ שגורה בפי הגאון בעל שעה"מ בפ"ח מה' מ"א הלכה וי"ו ליישב ג"כ על פיה שיטת הרמב"ם הנ"ל וע"ש שקבע בה הסמכות ועפ"י ההנחה זו נסתרו ונדחו ג"כ שאר הראיות שהביא עוד בשעה"מ בה' יסודי התורה שם מן הירושלמי והרמב"ם בנשבע שלא יאכל מצה וכן מהא דפריך בזבחים דף צ"ז דליתי עשה דאכילת קדשים ולדחי ל"ת דפסולה וכן מהא דפריך בפ"ק דחולין לר"מ פסח וקדשים מא"ל

ראיות כאלה וכאלה ומכללם גם הראיה של הרב מחנה לוי מרפ"ק דנזיר כנם סרו מהר עפ"י סברא הנזכרת דבכולן יש לומר הך טעמא דאחרי שהמצוה והאיסור באים ע"י אכילה אחת אמרינן מגו דחשוב אכילה לענין מצוה אף שהוא שלכדה"נ חשוב נמי אכילה לענין איסור משא כ היכי שהמצוה והאיסור אינם באים כאחד שוב כל אחד שב למקומו וההוא כדיניו וההוא כדיניו באיסורין לא חשיב בכה"ג אכילה כר' יוחנן בפסחים בפרק כל שעה וגבי מצוה עדיין יש לומר דחשיב אכילה דלא מדמינן אכילת מצוה לאיסור כל כמה שאין הוכחה לזה מן הש"ס. ועכ"פ ספקא הוי וכמו כן גם להיפוך באכילה גסה שנסתפק בו המשל"מ שם אם באיסורין חייב ומייתי ראיה ממ"ע דפסח וקדשים ושיורי מנחה שמפורש בש"ס דאכילה גסה לאו שמה אכילה וה"נ באיסורין יש לדחות ג"כ דמנ"ל למרן האי ואולי גם להיפוך מאיסור למצוה נמי לא מדמינן ונקל לנו לומר דנהי דבמצוה אין יוצאין ועוד באכילה גסה דלאו שמה אכילה מ''מ באיסור חייב דשמה אכילה ולענין אכילה שלכדה"נ הוא בהיפוך דבאיסורין פטור ובמצוה יוצאין עי"ז ואל תתמה ע"ז דהוי כמו סברות הפוכות דהא באמת אכילת גסה ואכילה שלכדה"נ הם ב' ענינים כמ"ש המשל"מ ומהר"ש לכדא בתשובות נו"ב תניינא חאו"ח סי' קט"ו דבאכילה גסה המאכל מצד עצמו הוי כדרך הנאתו אלא שהשינוי בא מצד האוכל שהוא קץ במזונו ובאכילה שלכדה"נ החסרון הוא בהיפוך מצד המאכל שעירב בו דבר מר או שאכלו חם עד שנכוה גרוגו אבל מצד האוכל ליכא שינוי וכיון דב' מיני אכילה נינהו שוב אין ללמוד מזה על זה כלל ואין לנו אלא מה שמפורש להדיא בש"ס בין באיסור בין במצוה ומה שאינו מפורש ספקא הוי דאלו היתה כונת התורה לחלק בין איסור למצוה מקצה אל הקצה ואף דבשניהם נאמר לשון אכילה מ"מ אפשר לומר דגבי מ"ע כונת האכילה היא רק על האוכל שלא יהי' קץ במזונו ויאכל אכילה גסה אבל על המאכל שיהי' כדה"נ לא איכפת לן ויוצא י"ח אף בשלכדה"נ וכמו כן באכילה ע"י הדחק שהמאכל כבר נפגם ונתקלקל עד שאי אפשר לאכלו כי אם ע"י הדחק מ"מ גבי מצוה לא איכפת לן ויוצא אף בכה"ג וגוף הראיה שהבאנו לעיל באות א' מתוס' דחולין ע"ז ע"א דגבי קרבן פסח בעינן שיהיה נאכל שלא ע"י הדחק יש לדחות דאין משם ראיה עוד לשאר אכילות מצוה דיש לומר דשאני ק"פ דבעינן אכילה חשובה וכמ"ש הר"ן בפ' ערבי פסחים דף ק"ז ע"ב ובשאינו נאכל רק ע"י הדחק לאו אכילה חשובה היא ונאריך בזה אי"ה להלאה וגבי מל"ת הוא בהיפוך דכוונת האכילה עיקר על המאכל שיהי' כדרך הנאתו שלא יערב בו דבר מר וגם שיהי' ראוי לאכול שלא ע"י הדחק אבל על האוכל לא איכפת לן אם הוא כבר שבע יותר מדאי ויהי' קץ במזונו ויאכל אכילה גסה חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב דמחייב בין באכילה גסה בין באכילה שלכדה"נ בין באכילה על ידי הדחק משום דלא כתיב בהו אכילה ובע"כ דבכל גוונא אסרה התורה וכמ"ש המשל"מ שם לענין אכילה גסה ושלא כדה"נ ואנו מוסיפים גם אכילה ע"י הדחק וכל זה אינו במוחלט רק בדרך אפשר לומר כיון דבש"ס לא נזכר מזה ומי יוכל לדמות בזה מלתא למלתא והא דמצינו ביומא דף כ' ע"ב דאמר ריש לקיש דהאוכל אכילה גסה ביו"כ דפטור אין ראי' משם לשאר איסורין כמו שהרגיש המשל"מ בעצמו שם דשאני התם דביתובא דעתי' תלי' רחמנא ולכך בעינן ככותבות וקים להו לחז"ל דבאכילה גסה מיתבא דעתא ומש"ה פטור אבל בשאר איסורין דלא שייך זה גם אכילה גסה מקרי אכילה וחייב ובזה ח"ש הא דלא נקט ריש לקיש הדין דאכילה ש דפטור גבי שאר איסורין כגון בחלב ובחמץ ודומיהם ולמה דוקא ביו"כ וכבר העיר ע"ז בעל תוס' יו"כ שם בסוגיין ותירץ דרבותא אשמענין דבשאר איסורין פשיטא דפטור כיון דכתיב בהו אכילה ובכה"ג לא מקרי אכילה אבל ביו"כ דלא כתיב בי' אכילה רק תענו ה"א דחייב שהרי לא התענה קמ"ל דפטור ויעו"ש ולפמ"ש אין הדבר מוכרע כ"כ ויש לצדד גם להיפוך דאכילה גסה מקרי אכילה אבל לא מייתבא דעתא ומש"ה בשאר איסורין חייב וביו"כ פטור:

הג"ה ובדרך אגב אמרתי להעיר פה בקצרה על כל עניני אכילה גבי יוה"כ והנה באוכל אכילה גסה פשוט בש"ס ופוסקים דפטור כמו שהארכנו בזה בפנים ובאכילה שלכדה"נ בזה נסתפק הרב פרמ"ג או"ח סוף סימן תרי"ח במשבצת זהב שם דכיון דלא כתיב בי' אכילה רק תענו יש לומר דחייב אף בשלא כד"א ושוב העיר ע"ז מש"ס יומא פ"א ע"א בהא דקאמר שם נכתוב רחמנא לא יאכל אכילה בכזית ולא אמר שלא כד"א יעו"ש וכבר הבאתי בפנים שנחלקו בזה השאגת ארי' ובעל כו"ב תניינא ודעת השא"ר בתשובה סימן ע"ו דחייב ביו"כ אף בשלא כד"א כיון דלא כתיב בי' אכילה ומוהר"ש לנדא בנו"ב תניינא חאו"ח סימן קט"ו חולק עליו בזה יעו"ש ושוב מצאתי בספר שושנת העמקים להרב פרמ"ג בכלל ט' שם הביא דעת השא"ר בזה וכתב עליו דמסתימת הפוסקים לא משמע כן וציין לעיין רמב"ם פ"ה מה' שביתת עשור ובאו"ח סימן תרי"ח ונפלאתי עליו שהוא עצמו בספרו שם באותו ענין בדבור הסמוך מייתי ראי' דבע"כ בגיד הנשה ובאמ"ה נמי פטור באוכלן שלכדה"נ ממ"ש הרמב"ם פי"ד מה' מ"א ה"י דכל האוכלין אינו חייב עליהם שלא כדה"נ חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב ומדלא הוציא מן הכלל רק ב' אלו ש"מ דבגיד ואמ"ה נמי פטור בשלכדה"נ וכ"כ עוד הפעם ברפמ"ג יו"ד סימן ס"ב בשפתי דעת סק"א ולפ"ז הרי משם ראי' גם על יו"כ דבע"כ פטור בשלא כדה"נ כמו בשאר איסורין מדלא הוציאו מן הכלל אכן אחר שובי נחמתי דעדיין אין משם ראי' דיש לומר דהרמב"ם לא מיירי שם רק מן האוכלין שהם אסורים מחמת עצמן אבל מאיסור יו"כ לא מיירי דבלא"ה יצא יו"כ מכלל כל איסורין שבתורה דבעלמא בכזית והכא בככותבת דתליא ביתובא דעתא ועיין בתוס' יו"כ ברפ"ב דיומא בד"ה כל האוכלין ואולם ראי' זו שתביא הפרמ"ג על גיד ואמ"ה מדברי הרמב"ם בהלכות מ"א יש להביא עוד מן המוקדם ממ"ש הרמב"ם פ"ה מה' יסודי התורה ה"ח דבשאר איסורין מותר בשלא כדה"נ ומתרפאין בהם חוץ מכלאי הכרם ובב"ח וש"מ דבגיד ואמ"ה פטור כמו בשאר איסורין ומשם אתה מוצא ראיה