עבודת עבודה חלק א קסד

בשלקא שלא ע"י הדחק עכ"ל הרי דפשיטא להו דאינו יוצא בפסח באכילה דע"י הדחק משום דאכילה כההוא לאו שמה אכילה ויש לומר דה"ה נמי בשאר אכילות מצוה

ד אכילה ע"י בליעה כלו כאחד דקיי"ל בפסחים קט"ו ע"ב דאם בלע מצה יצא וכן פסק הרמב"ם פ"ו מה' חמץ ה"ב ובטור או"ח סימן הע"ה ובע"כ דאכילה ע"י בליעה מקרי שפיר אכילה ורק במרור דלא יצא ע"י בליעה ה"ט משום דטעם מרור בעינן שירגיש המרירות בפה ועיין בש"ע שם בט"ז ומג"א ובפ"ח ובאחרונים שם והנה באיסור בכה"ג נמי דינא הכי דאם בלע דבר איסור כלו כאחד חייב דזה הוי כדרך הנאתו כמ"ש הנו"ב בתשובה חיו"ד סימן ל"ה שרמזתי עליו לעיל וכ' דל"ש במצוה ול"ש באיסור אכילה ע"י בליעה שמה אכילה והשיג שם על התו"ח בסוף מס' חולין שתפס בפשיטות דבליעה חשוב שלכדה"נ וזה אינו שהרי בש"ס חולין ק"ג ע"ב אמרינן דלא משבחת לרשב"ל שלוקה משום אמ"ה רק בגרומתא זעירתא שבלעו כלו כאחד הרי בהדיא דבליעה מקרי דרך הנאתו ובמרור שאינו יוצא בבליעה הטעם משום שאינו טועם טעם מר ויעו"ש שהעלה לדינא שאסור לבלוע מאיסורי תורה אפילו לרפואה במקום דליכא סכנה וגם דעת הרמב"ם נוטה לזה שהרי לא חשיב בפי"ד מה' מ"א גם בולע בכלל הני דחשיב שם דהוי שלכדה"נ ונדבר מזה לקמן

ה אכילה, ע"י שכרך את המאכל בסיב או במין אחר ואכלו באופן שלא נגע המאכל בגרונו דקיי"ל דגבי מצוה לא יצא כה"ג כדאמר רבא בפסחים קט"ו ע"ב דאם כרך מצה ומרור בסיב ובלען דאף ידי מצה לא יצא ופסק כן הרמב"ם פ"ו מה' חמץ ובטור וש"ע או"ח סי' תע"ה מטעם לפי שאין דרך אכילה בכך ובפרי חדש שם העלה דדוקא בכרך בסיב שאינו מין מאכל אז חוצץ משא"כ בכרך את המצה במרור או שאר מיני אוכלין יצא ידי חובת מצה ומייתי מדברי מרן הכסף משנה בפ"ג מה' אבות הטומאה הלכה ה' שכ' כיון דחזרת מין מאכל הוא מין במינו אינו חוצץ יעו"ש ועיין מזה ג"כ בפמ"ג שם באשל אברהם ס"ק י"ג וגבי איסור נסתפק המל"מ פי"ד מה' מ"א הי"ב אם מדמינן לי' אכילת מצוה ושוב פשיט לי' מסברא דגם לענין איסור הדין כן דאם כרך דבר איסור בסיב ואכלו פטור משום דבכה"ג לאו שמה אכילה דבעינן שיגע המאכל בגרונו יעו"ש ועיין מזה נ"כ בברכי יוסף באו"ח סימן תע"ה ס"ק ד' מ"ש בזה. ונעיר גם ע"ז להלאה

ו אכילה בכזית ושהה בשעת אכילתו יותר מכדי אכילת פרס שהוא שיעור ג' או ד' בצים דקיי"ל דלא מצטרפי ובאיסור חשבינן השיעור מתחלת אכילה עד סוף האכילה ולא במה שיש בין אכילה לחברתה בלבד כמבואר במשנה כריתות י"ב ע"ב וחכמים אומרים עד שישהה מתחלה ועד סוף כדא"פ חייב ועיין מזה ברש"י בפרק בתרא דיומא וכן פסק הרמב"ם פי"ד מה' מ"א הלכה ח' וכ"ה הסכמת כל הפוסקים הראשונים והאחרונים מובא ג"כ דין זה בטור וש"ע או"ח סי' תרי"ב לענין שיעור ככותבת גבי יוה"כ והוא מהתוספתא פ"ב דיומא כמ"ש הב"י שם

והנה גבי כזית וכל אכילת מצוה נמי דינא הכי דחשבינן השיעור שהיית כדא"פ ג"כ כמה שיש מתחלת אכילה עד סוף אכילה ולא במה שיש בין ב' האכילות ואף שלא נמצא הדבר מפורש כן ברמב"ם ובשאר פוסקים הקדמונים וממה שכתבו הטור והמחבר באו"ח סימן הע"ה כראה לכאורה עוד להיפוך שהטור כ' אכלן לחצאין פי' חצי זית וחצי זית ביחד יצא ובלבד שלא ישהה בין אכילה לאכילה כדא"פ והמחבר בש"ע שם סעיף ג' שינה בלשונו קצת וכ' ובלבד שלא ישהה בין אכילה לחברתה יותר מכדא"פ והוא ממש כלשון הברייתא בפרק ערבי פסחים דף קי"ד ע"ב גבי ירקות ויעו"ש מ"מ כבר העיר ע"ז המג"א שם וכתב דלשון המחבר בזה אינו מדוקדק דמדינא צריך שלא ישהה מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה יותר מכדא"פ כמו דאמרינן גבי איסור דיו"כ בסי' תרי"ב והסכים עמו שם החק יעקב ועיין עוד במג"א סימן הע"ה סק"ד מ"ש ג"כ בשם מהרי"ל דיכול לאכול כזית מצה מעט מעט ובלבד שלא ישהה באכילתו יותר מאכילו פרס יעו"ש וכ"ה גם דעת הפר"ח שם ובסימן תרי"ב דל"ש בכזית דאיסור ול"ש בכזית דמצוה דינם שוה לענין שיעור שהי' בכדא"פ וכן הדין במצה ומרור ובכל אכילות מצוה יעו"ש וכ"ה דעת האחרונים שם ויבואר מזה להלא'

ז אכילה ע"י תערובות טעם ובזה מצאנו וויכוח בין גדולי האחרוני' אם מדמינן מצוה לאיסור גם לענין טעם כעיקר ומקור הדבר מהא דקיי"ל דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז דאם יש בה טעם דגן יוצא בה י"ח בפסח והוא במשנה פ"ג דחלה ובגמ' זבחים ע"ח ע"א ופסקו הרמב"ם פ"ו מה' חמץ הלכה ה' וביאר ההמ"ג שם דהוא מטעם גרירה שהחטים גוררים את האורז ועיין מזה במרן הכסף משנה פ"ו מה' בכורים הי"א והרשב''א והראב"ד חולקים ע''ז וסוברים דצריך שיהא שם כזית דגן בכדא"פ ויאכלנו ועיין מזה בש"ע או"ח סימן תנ"ג סעיף ב' ובמג"א שם סקי"ד והפ"ח שם האריך בזה ומייתי מדברי הרא"ש סוף ה' חנה שהשיב ע"ד הרמב"ם שם שהקשה דנהי דטעמא לא בטיל מ"מ כל היכי דליכא כזית בכדא"פ לאו דאורייתא והאיך יוצא בה י"ח ועש"ה פי' הטעם משום גרירה וע"ז השיב הרא"ם וכ' דכל שנותן טעם ברוב נהפך הכל להיות כממשו של איסור ולדעת ר"ת אע"ג דלית בה כזית בכדא"פ ולדעת ר"ח כהן בדאית בה כזית בכדא"פ דאז הוא דאמרינן שנהפך הכל להיות כאיסור ומתניתין לפי דעתו צריך לומר דמיירי בדאית בי' כזית בכדא"פ ועיין מזה במח"א בהגהותיו על הרמב"ם פ''ו מה' מעשר

והנה. תורף דברי הפ''ח שם דלהרמב"ן ושאר פוסקים דס"ל טכ"ע לאו דאורייתא צ"ל דדוקא בחטים ואורז ומשום גרירה ולדעת ר"ת דס"ל דטכ"ע דאורייתא ולוקין עליו וכ"ה גם דעת הרא"ש והטור לדידהו ודאי דחטים ואורז לאו דוקא דהה"ד לשאר מינים כל שיש בו טעם דגן יוצא בכזית ממנו ידי חובתו אף בטעמא לחוד ויעו"ש ונתווכחו בדבריו גדולי הדור קרוב לזמנינו והגאון מר"י מליסא בספרו המק"ח סימן תנ"ג השיג על הפר"ח בעיקר זה ודעתו שיש חילוק בזה בין איסור למצוה דבשלמא גבי איסור אמרינן שפיר דנהי דהממש נתבטל מ"מ לקי על הטעם דרחמנא אסרה לטעמא דאיסורא משא"כ לענין מצוה בעינן דוקא ממש: לצאת בו י"ח ויעו"ש שהאריך בזה אבל הגאון מוהר"ז מרגליות בתשובה חאו"ח סימן י"ג עמד לימין צדקו של הפר"ח ודברי המק"ח דחה מהלכה באמרו שאין סברא כלל לחלק בין איסור למצוה בענין טכ"ע וכמו אם היה בעיסת אורז טעם דגן של חמץ הי' לוקה עליו לשיטת ר"ת משום דחשיב בכה"ג אכילה השתא שיש בו טעם דגן של מצה כמי יוצא בו דהא חשיב אכילה ולא מצינו בשום מקום דרשה דעיקרה מצה בעינן ולא טעם ואם נאמר לחלק נימא ג"כ איפכא שבלוע מלחם חמץ אין בו משום טעם כעיקר דהא אמרינן היקשא שבעת ימים וגומר מי שאיסורו וכו' וה"נ איפכא. ויעו"ש שהרבה להשיב על כל פרט ופרט מדברי המק"ח ולא אכניס בזה א"ע להכריע ביניהם כי אין זה מענינינו כעת (זולת אחת היא אמרתי לעורר בדברי מוהר"ז מרגליות במה שהחליט דלר"ת דאית ליה טכ"ע דאורייתא ולוקין אף בטעמא לחוד יוצא נמי בטעם לחוד ידי חובת מצה ולפ"ז אין מקום כלל למה שנסתפק שם בתחלת התשובה אם לר"ת חייב ג"כ כרת על הטעם ולדידי פשוט מאוד דודאי חייב כרת דכי אהדרי' התורה לאיסוריה וכמו שהשיב ר"ת לר"י מאורליינוש בתוס' חולין צ"ח ע"ב בד"ה רבא וודאי דלכל מילי אהדרי' דלהוי לגמרי כממשו של איסור בין למלקות בין לכרת דאם יהי' איזה חילוק בין הטעם להממש עכ"פ לענין כרת תו אינו יוצא ידי מצה בטעם לחוד דהא אינו כעיקר וכמ"ש הפר"ח באו"ח סימן תנ"ג דלדעת הרשב"א והראב"ד דאית להו טעם כעיקר אבל אין לוקין שוב אינו יוצא ידי חובת מצה בטעמא לחוד ועיין היטב מזה בתוס' בכורות ט"ו ע"א בד"ה ואהני קרא) ולא נגעתי רק בר"ד להעיר את המעיין: עכ"פ ראינו מכל החזיון הזה שאנו מדמין כל אכילות שבתורה זו לזו ומה דחשיב אכילה לענין איסור חשיב נמי אכילה לענין מצוה וכן להיפוך וא"כ שוב לא נפלאת היא ולא רחוקה היא לומר כן גם בנ"ד וכמו דבאיסור דקיי"ל דבהנאת גרונו תליא מלתא ואם אכל כזית שלם והקיאו וכן באכל ח"ז והקיאו וחזר ואכלו דחייב משום דבכה"ג מקרי אכילה הה"ד נמי במצוה כן הוא דבכה"ג מקרי אכילה ויוצא בזה י"ח

אמנם. לאחר העיון נראה דאכתי נ"ד מידי ספקא לא נפקא ולאו דוקא נ"ד אלא גם כל שאר עניני אכילה שזכרנו כולם עדיין בספק הם עומדים ומה שצידד המל"מ דמצד הסברא יש לדמות כל אכילות שבתורה זו לזו באין הבדל בין עשה לל"ת הנה אין הסברא פשוטה כ"כ ויש מקום לבע"ד לחלוק ולומר דלא דמי להדדי כיון דשניהם אינם מסוג אחד ומי חכם יבין עומק כוונת התורה במה שמתייחס בין איסור למצוה כאשר מצאנו בלא"ה שחלוקים המה בכמה דברים וגם כאן הגם שבשניהם נאמר לשון אכילה מי יודע אם המה בסגנון אחד ואם על כוונה אחת נאמרו ובאמת שגם באכילה שלכדה"נ גבי מצוה עדיין ספקא הוא ולא פשטינן לי' מאיסור כנראה מדברי הגאון בעל נו"ב קמא חיו"ד סימן ל"ה שהבאנו לעיל שהשיב לשואלו שגוף הדין אם בעינן במצות עשה דרך הנאתן במידי דאכילה נסתפק המשלמ"ל פ"ה מה' יסודי התורה ע"כ ומלשון זה מבואר שעדיין הדבר ספק קרוב לו ולא סמכא דעתי' על פשיטותי' דהמל"מ מה שנראה לו מסברא ויותר מבואר כן מדבריו ממ"ש בצל"ח ברכות ל"ח ע"א שהביא שם ג"כ ספקו של המלמ"ל בזה חם בעינן במ"ע דרך הנחה וע"ז כתב ואומר אני שספק זה אני מסתפק בזר האוכל תרומה שלכדה"נ אם חייב חומש דשם ג"כ כי יאכל כתיב וע"ש דשקיל וטרי בזה ולבסוף העלה דלהרמב"ם מקרי בכה"ג אכילה וחייב חומש עכת"ד הגאון ז"ל ומדבריו של ברבי ניכר שדעתו נוטה יותר דלא מדמינן אכילות שבתורה זו לזו וכי יאכל דתרומה לא דמי ללא יאכל דאיסורין ועיין ג"כ בתשובת בית אפרים האו"ח סימן ה' שהביא ג"כ ספק זה של המל"מ והאריך שם עיקר לפלפל לפי צד השני דבמצוה יוצאין באכילה שלכדה"כ יעו"ש ומכ"ז נראה דהאיבעי' לא אפשיטא וכל הראיות שהביאו המחברים לפשוט ספק זה מסוגיות הש"ס מכמה מקומות במחכ"ת אינם מספיקים בזה ולכלהו אית להו פירכא כאשר נבאר ומבלי להאריך בדברים שכבר דשו בהם רבים אמרתי להעיר בקצרה על כל פרט ופרט מעניני אכילות שהוצענו בזה ונתחיל מן הראיות שהביאו האחרונים בשם