עבודת עבודה חלק א קסג

טבלי חידוש מאשר ישים ה' בקי ותם נדון גם לנידון דידן: א' אכילה שלא כדרך הנאתן דקיי"ל כר' יוחנן בפסחים פרק כל שעה דבכל איסורין שבתורה חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן משום דכתיב בהו אכילה ושלכדה"נ לאו שמי' אכילה עיי"ש וברמב"ם פי"ד מה' מ"א ובפ"ה מה' יסודי התורה ונסתפק שם המשנה למלך בהלכה ח' שם אם גם במצוה הדין כן ובאם אכל מצה וקרבן פסח שלכדה"נ אם יצא י"ח או לא ופשיט לי' מסברא דלא יצא דכמו דלא מקרי אכילה לענין איסור הה"ד דלא מקרי אכילה ג"כ לענין מצוה והאריכו בפרט זה גדולי האחרוני' בספרתם להביא ראיות חבילות לזה מבבלי וירושלמי דלא מקרי אכילה גם לענין מצוה עיין בשעה"מ שם בה' יסודי התורה ובאור חדש על התורה ובחידושיו לפסחים דף צ"ה ע"א שהביאו ראי' לזה מן הירושלמי שהביאו התוספות בקדושין ל"ח ע"א בד"ה דאקריב עומר שהקשה דליתי עשה דמצה ולדחי ל"ת דחדש ומתרץ דאין עשה דלפני הדבור דוחה ל"ת דלאחר הדבור ואם נימא דבמצוה יוצאין אף שלכדה"נ אכתי קשה והא אפשר לקיים שניהם ע"י אכילה שלא כדה"נ דקיום עשה דמצה איכא ולאו דחדש ליכא אלא ע"כ דלא יצא בכה"ג

ועוד, ראי' מן הירושלמי פ"ג דשבועות בנשבע שלא יאכל מצה ופסקו הרמב"ם פ"ה מה' שבועות וכן מהא דפריך בבבלי זבחים דף צ"ז ע"ב דליתי עשה דאכילת קדשים ולדחי ל"ה דפסולה וכן מהא דפריך בפ"ק דחולין די"א ע"ב לר"מ דחייש למיעוטא פסח וקדשים מאי איכא למימר והמחברים הביאו עוד ראי' לזה משמי' דהרב מחנה לוי מהא דפריך בפ"ק דנזיר דף ד' ע"ב דלר"ש דבעי קרא יין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות והיינו קדושא ואבדלתא ואמאי והא מושבע ועומד עליו יעו"ש ומאי קושיא דלמא מיירי בשותה שלכדה"נ דעשה דקידוש על היין איכא ואיסורא דנזיר ליכא ומכל זה מוכח דגם במצוה לא יצא כה"ג ויבואר לקמן וכל הני רבוותא לא שמיע להו כלומר לא סבירא להו דברי הרב בעל תורת חיים שהחליט בחדושיו לחולין דף ק"כ ע"א שיש הפרש והבדל בזה בין איסור למצוה וכ' דדוקא באיסור הוא דאינו חייב עליו עד שיאכל אותו כדרך הנאתו משום דכתיב בי' אכילה ואמרינן דלא מחייב רחמנא אלא כשאכלו דהוי דרך הנאתו אבל גבי מצה דלאו בהנאה תליא מלתא דמצות לאו ליהנות נתנו דאפילו בלע מצה יצא אע"ג דלא נהנה ממנו עכת"ד בעל תורת חיים ובמחכ"ת לא מפיו אנו חיים דמה מצות לאו ליהנות ניתנו שייך בזה והרי כיון דכתיב בי' אכילה א"כ בע"כ גלי לן קרא דבעינן דוקא דרך הנאה דבלא"ה לאו שמה אכילה ושוב מצאתי שכבר קרא עליו ערעור הגאון בעל נו"ב בתשובה מהדורא קמא חי"ד סימן ל"ה ויעו"ש ונדבר מזה להלן ב' אכילה גסה דקיי"ל ביומא פ' ע"ב דהאוכל אכילה גסה ביוה"כ דפטור וכן האוכל אכילה גסה מתרומה משלם את הקרן ואינו ונשלם את החומש וילפי להו מקראי יעו"ש וברמב"ם פ"י מה' תרומה ה"ח ופ"ב מה' שביתת עשור ה"ז ובטור וש"ע או"ח סימן תרי"ב סעיף וי"ו ומנייהו גמרינן ג"כ לכל איסורין שבתורה דיו"כ ותרומה לא חשיבי בזה ב' כתובים הבאין כאחד דתרווייהו מצרך צריכי וכמ"ש בנו"ב תניינא בהשמטות לאו"ח סימן קט"ו בתשובת מהר"ש לנדא שם ועיין בגוף התשובה שם שהאריך להוכיח דאכילה גסה ושלכדה"נ ב' ענינים הם דאכילה שלכדה"נ הוא מצד המאכל שאינו ראוי לאכילה לשום אדם אבל אכילה גסה החסרון הוא מצד אדם זה שאכלו והוא כבר שבע יותר מדאי עד שקץ במזונו ועפ"ז השיג שה על השאגת ארי' בתשובה סימן ע"ו שהעלה דביו"הכ חייב אף בשלא כדרך אכילה ועפ"י האמור אין ראי' לדין זה ויש לי בזה אריכות דברים ויבואר קצת בהג"ה ועיין מזה בתוס' מעילה י"ט ע"א ד"ה אקשי' רחמנא לתרומה ואכ"מ

והנה. בזה מבואר בש"ס להדיא שגם במצוה הדין כן שהרי אמרו ביבמות מ' ע"א גבי אכילת כהנים בשיורי מנחה ואכילה גסה מי שמה אכילה ומייתי מהא דריש לקיש דהאוכל אכילה גסה ביוה"כ דפטור ועיין עוד בב"ק ק"י ע"א גבי קרבן דאם היה זקן או חולה נותנה לכל כהן שירצה וקאמר ג"כ התם אכילה דכי אכיל ע"י הדחק אכילה גסה היא ואכילה גסה לאו כלום הוא וכ"פ הרמב"ם פ"י מה' מעה"ק הי"א לענין אכילת קרשים ושיורי מנחה ויעו"ש בלח"מ (ועיין בתוספות יבמות וב"ק שם שכתבו בשם ר"ת לחלק דתרי גווני אכילה גסה יש וכ"כ עוד התוס' פסחים ק"ז ע"ב ונזיר ך"ג ע"א ובתוס' ישנים יומא פ' ע"ב: ועיין מה שהעיר ע"ז הפר"ח באו"ח סימן תרי"ב סעיף וי"ו וכמדומה דאשתמיט מניה פי שעה דברי הר"ן בפסחים ק"ז ע"ב גבי דלמא אתי למיכל מצה אכילה גסה ויעו"ש ועיין ג"כ בשלטי גבורים ברכות פ' שלשה שאכלו מה שמחלק נמי באכילה גסה לענין ברכת המזון. בין היכי דמתהני מניה או לא יעו"ש) וכ"ה גם דעת המשנה למלך פ"ה מה' יסודי התורה שנסתפק בזה בתחלה. ולבסוף מייתי ראיה ממצוה על איסור דכי היכי דגבי מצוה דרחמנא אמר תאכל אמרינן אכילה גסה לאו שמה אכילה הה"ר באיסור דרחמנא אמר לא תאכל ג"כ אם אכלו אכילה גסה פטור חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב דלא כתיב בהי אכילה ולוקין בהו אף שלכדה"נ והה"ד באכילה נסה ויעו"ש ועיין מזה ג"כ בתוס' ב"מ דף פ"ז ע"ב דיה שבעך דמפשט פשיטא להי ג"כ דבכל מקים דכתיב אכילה ממעטינן אבילה גסה דאכילה גסה לאו שווה אכילה וחידוש על המשנה למלך והנו"ב תניינא שלא התעוררו מדבריהם ושוב מצאתי שעיקר הדבר מפורש ג"כ בהר"ן פ' ערבי פסחים דף ק"ז ע"ב גבי דלמא אתי למיכל אכילה גסה מצה וע"ז כתב הר"ן וז"ל ואכילה גסה לאו שמה אכילה בין לענין מצות בין לענין איסורין דהא אמרינן בי מא דהאוכל אכילה גסה ביוה"כ פטור וביבמות כמי אמרינן דהאוכל תרומת אכילה נסה אינו חייב משום אוכל אלא משום מזיק עכ"ל הר"ן

ונוראות נפלאתי על המשלמ"ל ועל הנו"ב תניינא שנסתפקו בזה ופלפלו הרבה בדבר ולא זכרו מאומה מדברי הר"ן הללו שמפורש להדיא דל"ש באיסור ול"ש במצוה אכילה נסה לאו שמה אכילה

ב אכילה ע"י הדחק והיינו שהמאכל עצמו אינו ראוי לאכילה כי אם ע"י הדחק כגון שנפגם ונפסד מרוב יושנו ופג טעמו ממנו או דמעיקרא לא חזי כ"כ לאכילה ומ"מ בדוחק יכול לאכלו וזה לא דמי לאכילה גסה דקאמר עלה בש"ס ב"ק ק"י ע"א אכילה דכי אכיל ע"י הדחק אכילה גסה היא ואכילה גסה לאו כלום הוא דהתם מיירי שהמאכל עצמו ראוי לאכילה אלא שהדחק הוא מן האדם האוכלו שהוא זקן או חולה שנפשו קצה באכילה ועש"ה קרי ליה אכילה גסה: שהוא כמו בשבע יותר מדי אבל כאן מיירי שהדחק הוא מן המאכל שאינו ראוי לאכילה רק ע"י הדחק

והנה לענין שבת יש בזה מחלוקת אמוראים בפ' כלל גדול דף ע"ו ע"א גבי המוציא עצה כמלא פי פרה לפרה (ופירש"י עצה לא חזיא לפרה אלא ע"י הדחק) ר' יוחנן אמר פטור אכילה על ידי הדחק לאו שמה אכילה וריש לקיש אמר חייב אכילה ע"י הדחק שמת אכילה ופסק הלכה תליא בגרסת הש"ס שם דאם גרסינן דריש לקיש פליג עם ר' יוחנן כמו שהוא לפנינו שם וודאי נקטינן כר' יוחנן דהלכה כמותו לגבי ריש לקיש בר מתלת. ומ"מ מסיק רב פפא בב"ק דף י"ט ע"א השתא דאמרת דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה האי שונרא דאכל תמרי משלם נזק שלם וצריך לומר שיש חילוק בזה בין נזקין לשבת. כמ''ש התוספות בשבת שם ובחדושי הרשב"א והרא"ש מובא באס"ז בב"ק שם דלענין נזקין גם ר' יוחנן מודה דשמה אכילה ולא חשיב. משונה אבל לענין שבת לא חשיבה אכילה וביאר הרשב"א שם הטעם דכל דלא אכלי ליה רק ע"י הדחק לא מצנעי ליה יעו"ש ואולם הרמב"ם פסק בין לענין שבת בין לענין נזקין אכילה ע"י הדחק שמה אכילה עיין פ"ג מה' נזקי ממון ופי"ח מה' שבת וטעמא דמלתא מפני שהיה לפניו הגרסא שם בשבת ר' אושעיא במקום ריש לקים דהוא דפליג בזה עם ר' יוחנן וכמו שהעתיק הכ"מ שם והביאו מהרי"ב בהגהתו בגליון הש"ס שם ומש"ה פסק כר' אושעיא שהלכה כמותו נגד ר' יוחנן ולפ"ז שוב אין מהצורך עוד לחלק בין שבת לנזקין דבתרווייהו נקטינן אכילה ע"י הדחק שמה אכילה ורב פפא אליבא דהלכתא קאמר למלתי' דהא קיי"ל כר' אושיעא בזה אך כל זה לענין שבת וניזוקין אבל לענין מ"א הא ודאי כל שהמאכל נפסד ונתקלקל הרבה עד שקשה על האדם לאכלו כ"א ע"י הדחק אליבא דכ"ע לאו שמה אכילה ואין כאן איסור תורה כלל וכר' שמעון בע"ז ס"ח ע"א ועיין ש"ס בכורות ד"ג ע"א גבי אכילה נבלה בטלה בשחוטה וברמב"ם פ"א מה' אבות הטומאה הי"ז ובפי"ב מה' טומאת אוכלין הי"ד ובצל"ח פסחים ט"ו ע"ב בד"ה הפת שעיפשה והרמב"ם פי"ד מה' מ"א הי"א חשוב לי' בהדי אכילה שלכדה"נ ועיין מזה בנו"ב קמא חי"ד סימן ד"ו ויש להעיר בדבריו טובא אמנם במה שנוגע לענינינו כבר האריך למדי הרב מנחת כהן בספר התערובת ח"א פ"ט ושם מבואר שיש חילוק בין נפגם קצת לנפגם הרבה דאם נפגם קצת ועדיין ראוי למאכל אדם עדיין אסור מה"ת אבל בשנפגם כ"כ עד שאינו ראוי למאכל אדם פקע איסור תורה מני' וזה נלמד מנבלה אך מדרבנן מיהא אסור עכת"ד הרמ"ך והכוונה דאם נפגם הרבה עד שאי אפשר לאכלו רק ע"י הדחק אז אינו אסור מה"ת רק מדרבנן ועיין פרמ"ג ביו"ד סימן ק"ג בשפתי דעת סק"ד שרימז ג"כ על דברי הרמ"ך הללו וכתב וז"ל אם ראוי ע"י הדחק למאכל אדם אסור מה"ת כמו שביאר זה הרב מנחת כהן שם אלא שיש לי לדון ולספק אם לוקה כל שקצת ראוי וכו' וצ"ע עכ"ל ולפענ"ד ברור דאין כוונת הרמ"ך כמ"ש הוא ז"ל רק כמ"ש לעיל ושוב אין מקום לספקו כלל דבירור הדבר כך הוא דאם המאכל נפגם רק קצת עדיין ראוי הוא לאכול אף שלא ע"י הדחק ובזה פשיטא דאסור מה"ת ולקי ג"כ עליו והא שלא זכר הרמ"ך ממלקות פשוט הוא מפני שאינו נוהג בזה"ז ובנפגם הרבה ואינו ראוי רק קצת ואז אינו נאכל רק ע"י הדחק ובזה פשיטא דליכא איסור תורה כלל דלא מקרי בזה אכילה ורק מדרבנן מיהא אסור וז"ב ואין להאריך

והנה גבי מצוה היכי שהמאכל נפסד ונתקלקל כ"כ עד שא"א לאכלו רק ע"י הדחק אם יצא בזה י"ח הגם שהמחברים לא דברו בזה מאומה מ"מ נראה פשוט מסברא דאינו יוצא בזה י"ח דדמי בזה לאכילת איסור וכי היכי דבאיסור אכילה ע"י הדחק לאו שמה אכילה הה"ד כמי לענין מצוה ויגעתי ומצאתי קצת גלוי לדין זה בתוס' חולין דף ע"ז ע"א בד"ה עור ששלקו שהקשו גבי קרבן פסח דלמה לא יאכלו את העור והא תנן דכל הנאכל בשור גדול בשלקא נאכל בצלי בגדי הרך ותי' דבעינן שיהא נאכל בשלקא