עבודת עבודה חלק א קס

האיסור על החפץ לא תלינן לקולא והיכי דהוי על האדם תלינן יש לעיין בפ"ק דפסחים דף ט' בסוגיא דט' צבורין דהביא שם הש"ס כמה ברייתות מטומאה ומעשר ומה ראיה מהתם התם הוי אסור החפץ ולכך י"ל דלא תלינן לקולא אבל בחמץ כיון דהוי היתר בזמן איסור ובפרט אם הבדיקה מתבטל יראה א"כ הוי היתר בזמן איסור א"כ הוי רק איסור גברא ולכך תלינן לקולא ומה מדמה הש"ס זה לזה וצ"ע ש כעת לדף ט''ז רש''י ד"ה תורת בהמה גסה מאי היא וכו' דנגזור משום נסיוני צ"ע למה נקט דוקא זה הרי לעיל מסיק דגזרינן משום שאלה ושכירות ונסיוני ולמה נקט רש"י דוקא נסיוני ועוד הרי הש"ס מסיק לכשיזדמן מטחינן ברחיים ובזה לא שייך משום נסיוני ובע"כ דהוי מכח שאלה ושכירות וא"כ תחלה נקט רש"י משום נסיוני והש"ס מסיים משום שאלה ושכירות וצ"ע

ף כ בד"ה בהמה לשחיטה מהו הנה בעזה"י אין לדף כ' תוספות כאן קושיא כלל כיון דידוע דעל מנת לא בעינן תנאי כפול אבל אומדנא לא מהני במטלטלין כמ"ש סי' ר"ז וא"כ א"ש בשלמא התם במוכר סתם הפרה א"כ מכח חשש איסור יכול לתלות דלשחיטה בעי ואף אם אח"כ באמת אינה שוחטה מ"מ אין המקח בטל כי אין אומדנא כזו מבטל המקח ובפרט דאדרבא הוי אומדנא להיפוך כי אם יתבטל המקח יעבוד הנכרי בפרת ישראל ולכך הוי אומדנא דלא ניחא ליה לבטל המקח א"כ אין כאן חשש איסור תורה אבל במוכר ע"מ לשוחטה א"כ אם הוי על תנאי אם לא ישחטנה ממילא כיון דלא קיים התנאי בטל המקח ממילא יעבוד הנכרי בפרת ישראל והוי איסור תורה לכך מבעיא ליה שפיר וא"ש ודו"ק

לדף כ"ב גמרא רבינא אמר הא לכתחלה הא דיעבד עיין פירש"י דמוכח דהך דעבד אינו דעבד ממש דהרי לוקחין לכתחלה רק הכונה דלחוש שמא ירביע אח"כ חיישינן אבל לשמא כבר נרבע לא חיישינן והנה מזה יהיה ראיה ברורה לדעת הנו"ב בדיני נדה דמה דווסתות דרבנן הוי לחשש שמא כבר ראתה אבל לחשש שמא תראה הוי דאורייתא ועיין בחתם סופר שהביא שכן מבואר בבדק הבית להרא"ה והוא מדמה לה לשמא מת לא חיישינן ושמא ימות חיישינן ולפי הנ"ל יהי' מכאן ראיה יותר דמהתם ליכא ראיה די"ל דבשלמא לשמא ימות כיון דסופו למות לכך חיישינן ואף דמ"מ אין סופו למות בשעה זו זה אינו דהרי חשש זה שוא ימות הוי תמיד וא"כ אם לא ניחוש עתה לשמא ימות לא ניחוש כן לעולם ונתת דבריך לשיעורין ומה חזית לכך חיישינן תמיד לשמא ימות אבל בנדה נהי דעלולה לראות מ"מ אבל לשעבר הוי ווסתות דרבנן ואינה עלולה לראות בשעה זו וחשש זה שמא תראה אין בו נ"מ רק לאותו שעה של הוסת ולא אח"כ וא"כ שפיר די"ל דלשעה זו לא חיישינן דאין ידוע דסופה לראות בשעה זו אך מן הש"ס הנ"ל מוכח יותר דהרי כאן אין ידוע דסופו להרביע וגם אין חשש רק על שעה חדא כשעומדת בפונדק נכרי ומ"מ חיישינן לרביעה ומוכח דלהבא חיישינן אף לשעה אף דאינו סופו לכך והרי אנן קיי"ל כתירץ רבינא דהרי הרמב"ם בתרוייהו פסק דאין מעמידין בהמה וכו' ולוקחין בהמה מן הנכרים ודו"ק ונ"מ מזה לכמה דברים גם לחדושי פסחים דף ס"ט ונדפס בהספר עין דמעה מה שהקשיתי שם ייע"ש ויש ראיה לדברינו מזה ייע"ש

דה כ"ג גמרא ועוד תניא בהדיא מה אתיבו חברוהו לר"א כל צאן קדר יקבצו לך וכו' הנה מכאן יהי' מוכח להדיא דספק תורה הוי לחומרא מן התורה דאי מדרבנן א"כ מה ראיה מקרא הרי י"ל נהי דנכרים חשודין על הרביעה מ"מ הוי רק ספק וא"כ לדידן שפיר אוסר ר"א מכח ספק אבל מן התורה ודאי דמותר דספקא לקולא ואין לומר כתירץ האחרונים גבי מה דקאמר רפ"ק דחולין אתיא מרישא של עולה דלפטור מקרבן בעינן ודאי אכתי מנ"ל דקרא מיירי מנודר דאמר הרי עלי דלמא מיירי מנודב דאומר הרי זו וא"כ בזה מותר להקריבן מכח ספק תורה לקולא בע"כ מוכח דספק לחומרא מן התורה ולכך הקשו שפיר אי ס"ד דנכרים חשודין על הרביעה יהי' אסור מן התורה אף לנדבה ודו"ק וכן מוכרח יותר ממה דפריך הש"ס מפרעה ויתרו ודוד ומהו פריך הרי ספקא דאורייתא דרבנן ודלמא נדבה הוי בע"כ מוכח דהוי מן התורה ודו"ק

שם גמרא וניחוש דלמא רבעא לאמא מעיקרא וכו' קשה לי מהו פריך ולעיל אמרינן דנכרי חס על בהמתו שלא תעקר וא"כ מוכח דע"י זה נעקרת ונהי דר"א מ"מ חושש לרביעה י"ל דס"ל דנהי דרוב נכרים חייסין על בהמתן מ"מ מיעוט נכרים לא חייסי וחשודין על כך וחושש בזה למיעוטא וס"ל דחיישינן למיעוטא וא"כ תינח בבהמה עצמה אבל באמה הרי י"ל דהרוב ודאי נעקרת ע"י הרביעה רק מיעוט אינה נעקרת וא"כ נהי דר"א חושש למיעוטא מ"מ כאן הוי מיעוטא דמיעוטא דהרי חזינן דילדה אח"כ א"כ רוב נכרים חייסי על בהמתן ורוב בהמות הנרבעין אינן יולדין א"כ הוי רק מיעוטא דמיעוטא ולזה אף ר"מ לא חייש כמ"ש בכמה דוכתא וצ"ע

לדף כ''ד גמרא אר"א כולם גרים גרורים לעיל קשה לי אכתי ניחוש דלמא רבעי אותם קודם שנעשו גרים ואין לומר דבאמת הכונה רק אלו שנולדו אחר שנעשו גרים אכתי מנא ידעינן דהרי כמו כן פריך בש"ס דף נ"ג גבי ישראל זקף לבנה וכו' ובא אחר והשתחוה לה דקאמר והני בהדי דעגל לתסר ואידך לשתרי ומשני מנא ידעינן וא"כ מוכח דבשביל כך נאסרו כולם וא"כ ה"נ כן מנא ידעינן ועוד הרי כתיב כל צאן קדר יקבצו לך משמע כולם אך לפרש כוונתם נראה עפמ"ש בחדושי אגדה בה פטירה בזה דמ"ש כל צאן קדר יקבצו לך יעלו על רצון דהכוונה דהם יעלו בעצמן בלי לקיחה וכמו שהי' בימי נח שבאו מעצמן אל התיבה כן ח"נ יבאו מעצמן לע"ל אל הבהמ"ק וא"כ לפ"ז לא הוי קשה כלל לחוש לרביעה דהרי כמו בתיבה באו רק אלו שלא נעבדו בהם עבדה כן ה"נ לע"ל יבאו רק אלו שלא נעבדו בהם עבודה ואלו שלא נעבדו באו ואלו שנעבדו לא באו אך י"ל קושיות הש"ס דאם כפירושינו קשה הרי הוי גזל עכו"ם ואיך יקריבו אותם ובע"כ שיקחו מהם ואם הכוונה בדרך לקיחה ניחוש לרביעה ועל זה משני דכולם גרים גרורים הם וא"כ ניחא להו לקיים מצוה בממוניה ומותר להקריב בלי דעתן וממילא הכונה שיבאו מעצמן ויהי' מוכח שלא נרבעו וא"ש ודו"ק היטב

ר"ל אמר מזמורא יתמא עיין בחבורי לתורה פ' ויקהל בשנת תרי"א מ"ש בזה בעזה"י

לדף כה גמרא וידום השמש וכו' עיימ"ש בזה בעזה"י פ' שמינ' בחבורי לתורה שנת תרי"א ייע"ש מ"ש ביאור הש"ס בזה ייע"ש

ותיפוק ליה משום שפיכת דמים עיין מ"ש בזה בעזה"י בחבורי לאה"ע מהדורא זיין ה' סוטה סי' קע"ח בחבורי סי' קי"ז ייע"ש בעזה"י

לדף ל"ב גמרא א"ל אביי הלכה מכלל דפליגי א"ל מה נ"מ לך א"ל אביי גמרא גמור זמורתא תהא קשה לי לפמ"ש התוס' דהני אמוראי לא ס"ל דבכל מקום ששנינו רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו וא"כ מה הקשה לו מה כ"מ לך הרי יש נ"מ טובא וע"פ דאמרינן בעלמא דראה רבי דבריו של פלוני ושנאה בלשון חכמים וכן אמרו להיפוך אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה א"כ מוכח דהלכה תליא אם שונה בלשון יחיד או בלשון רבים וא"כ י"ל זה הוי שאלת אביי דאם נימא דמה דאמר הלכה הוי מכלל דפליגי וממילא מוכח דבעלמא אין הלכה כרשב"ג במשנתינו או י"ל דלא פליגי רק מה דקאמר הלכה כרשב"ג היינו מכח דהוי ס"ד כיון דרבי שנאה בלשון יחיד לכך אין הלכה כן לכך קמ"ל הלכה וא"כ בעלמא אדרבא היכי דמפורש הפלוגתא ואין ראיה ממה דשנאה בלשון יחיד שפיר מודה ר' יוסף דהלכה כרשב"ג במשנתינו רק דכאן הוי ס"ד דגרע כיון דליכא פלוגתהא ושנאה בלשון יחיד הוי ס"ד דאין הלכה כן לכך הוצרך לומר הלכה כמותו ושפיר כ"מ לו וצ"ע בזה

לדף ל"ג גמרא בעי מניה ר"י נשיאה מר' אמי החזירן לכבשן אש ונתלבנו מהו וכו' עיין בחבורי ליו"ד ה' הכשר כלים סי' קכ"א ע"ש בזה בעזה"י (במהדורא וי"ו סי' ד"ג ייע"ש)

לדף ל"ד גמרא תרמיך שעתך באומר בגמר זביחה הוא עובדה וכו' קשה לי לפ"ז למ"ל לעיל לתרץ דלכך אמר דרוב עגלים נשחטין לע"ז מכח דבלא"ה הוי מיעוטא דמיעוטא מכח שאר בהמות הו"ל לתרץ בעגלים עצמן הוי מיעוטא דמיעוטא דרוב נשחטין סתם ולא לע"ז והנשחטין הוי רובן בשחיטה עצמה ולא בגמר זביחה הוא עובדה הוא אומר וא"כ האומר בגמר זביחה הוי רק מיעוטא דמיעוטא ולכך מוכרח לומר דרוב הנשחטין הוי לע"ז וגם לפי האמת קשה נהי דרוב הנשחטין הוי לע"ז מ"מ הרי רוב שאר בהמות ורוב דאין אומרים בגמר זביחה הוא עובדה וא"כ הוי האומרים בגמר זביחה הוי רק מיעוטא דמיעוטא ודוחק לומר דרוב הנשחטין אומרים בגמר זביחה הוא עובדה דזה דוחק דהלשון לא משמע כן וצ"ע והנה בהיותי בסוגי' זו ראיתי דמזה יש להוכיח מה דפליגי האחרונים בחשב לע"ז אם בעינן דבור או די במחשבה ומכאן יהי' מוכח דדי במחשבה דאי בעינן דבור מה פריך הש"ס לרשב"ל למ"ל רוב אפילו מיעוט נמי דר"מ חייש למיעוטא ומתו פריך הרי י"ל דלא עדיף מיעוט לר"מ מרוב לרבנן וכמו דלרבנן לא אזלינן בחר רובא דתליא במעשה כן ה"נ מכ"ש לר"מ במיעוט דתליא במעשה לא חייש ר"מ וכיון דכאן החשש שיאמר דשוחט לע"ז והרי האמירה הוי במעשה וא"כ לא חייש ר"מ למיעוט דתליא במעשה אבל אם רוב נשחטין לע"ז נהי דהוי תליא במעשה מ"מ נהי דאין לו דין רוב עכ"פ הוי כמו מיעוט דלא תליא במעשה דרוב דתליא במעשה הוי כמו מיעוט דלא תליא במעשה ולכך חייש ר"מ לשטתו ומהו פריך בע"כ מוכח דלא בעינן בזה אמירה רק די במחשבה לכך לא תליא במעשה ודו"ק

והנה רש"י הרגיש דלמ"ל לומר בגמר זביחה הוא עובדה הו"ל לתרץ בקיצור דבזביחה עצמה הוא עובדה ותירץ רש"י דרשב"ל ס"ל דאין לשחיטה אלא בסוף והנה עדיין לא הוכח בזה דסוף סוף אינו ענין לזה דכאן הוי די לומר באומר בזביחה הוא עובדה ובאיזה זביחה נאסר נדע כמו בעלמא אך נראה להוסיף על דבריו דהנה מ"ד דס"ל אין מחשבין מעבודה לעבודה הוא ומוכרח לומר דאין לשחיטה אלא בסוף דאלת"ה אי אפשר להיות נאסר כלל בזביחה דבשלמא בשאר עבודה דהכל נעשה ביחד דהרי כולם אם נתן במתנה אחת כיפר וכן הקטרה דהו' הכל ביחד לכך שייך ביה מחשבה אבל בשחיטה