עבודת עבודה חלק א קנט

כאן בצבור בזה י"ל מ"ש דוד קפיטיל ד"ה פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני ומ"ש בפ' בלק אפס קצהו תראה וכולו לא תראה והכונה דאמר דאם יראה כולם הרי הם יכולין לעמוד בזעמו ית' וא"כ לא יועיל אם יעורר עליהם זעם לכך אמר אפס קצה תראה והם לא יכלו לעמוד בזעמו ית' ודוד דידע האמת דיחיד כיון דאין יכול לעמוד בזעמו אינו זועם עליו כלל לכך ביקש להיפוך אל ידין אותו הקב"ה כמלך דהוי נחשב כצבור רק יהי' כדון כיחיד ולא יזעום עליו כלל וז"ש פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני ולא תזעום עלי כלל וא"ש בעזה"י

לדף ו ע"ב גמרא ואב"ע הנח לכולהו הלכות מועד דכולהו מיצר עכשיו ושמח לאחר זמן נינהו לכאורה אין הבל לסוגיא זו דאדרבא א"כ קשיא טפי כיון דכל הלכות מועד הוי מיצר עכשיו ושמח לאחר זמן א"כ מוכח דאף זה הוי שמחה ולמה כאן לא נחשב שמחה ולכאורה הי' נראה דמזה ראי' ברורה להתוס' דס"ל דהשמחה בזה אינו ביום אידו רק אחר יום אידו וכבר הקשינו לעיל דמהו פריך הש"ס ממועד התם הוי השמחה ביום המועד עצמו וכאן הוי רק אחר יום אידו אך כעת נראה דא"ש די"ל דהמקשן ס"ל דבמועד לא הותר לעשות רק מה דהוי שמחה מיד וכל שאין לו שמחה מיד לא הותר לעשות בחוה"מ ובע"כ מה שמתיר לסוד במועד מכח ששמח הוא לאחר זמן היינו כיין שיודע הוא שיהי' לו שמחה אחר זמן לכך היא שמח מיד אף שעתה הוא מיצר מ"מ הוי שמחה לו מיד ג"כ הוי שמחה נמי לו מכח שיודע שישמח אח"כ מעתה הוי לו קצת שמחה ולכך פריך א"כ גם הכא נימא נמי כן כיון דיש לו שמחה מיד במה שישמח אח"כ הוי לו שמחה ביום אידו ולכך משני הש"ס דלעולם במיצר עכשיו ושמח לאחר זמן אין לו שמחה רק בזמנו ולא מעתה ומה שמותר לעשותו במועד היינו דבמועד לא בעינן השמחה מיד רק אם הוי אחר זמן נמי מותר לעשותו דכל הלכות מועד הוי כן ולא בעינן השמחה שם מיד א"כ תינח התם דגמר השמחה הוי במועד אבל כאן דעתה הוא מיצר ואח"כ בזמן השמחה כבר יהי' אחר יום אידו ולכך לא שייך לאסור מכח זה כן נראה ראי' ברורה לדעת התוס' אבל לפי מה שמשמע מפרש"י כאן ד"ה מלוה בשטר דהשמחה הוי ביום אידו קשה טובא מה משני הנח להלכות מועד דכולהו מיצר עכשיו ושמח לאחר זמן נינהו אדרבא קשיא טפי וי"ל גם לפרש"י די"ל דעשה מהו פריך הש"ס ממועד לכאן הרי כאן עיקר האיסור אינו בשביל גוף השמחה רק שמעט השמחה יהי' אזיל ומודה וא"כ מה קושיא הרי י"ל במיצר עכשיו ושמח לאחר זמן לא נחשב שמחה גדולה רק שמחה כל דהו ובמועד דעיקר הקפידה על גוף השמחה לכך אף שמחה כל דהו סגי ונחשב שמחה וצורך המועד אבל כאן דאין עיקר האיסור השמחה רק שמכח השמחה יהי' אזיל ומודה בזה י"ל דלילך ולהודות לא עביד רק בעבור הנאה גדולה אבל בשביל הנאה כל דהו ושמחה כל דהו לא יהי' אזיל ומודה ומהו פריך ובע"כ דפרכת הש"ס הוי כך דלהס"ד הוי ס"ל דביו"ט לא הותר לעשות רק מה דהוי לו שמחה מיד וכל שאין השמחה לו מיד ושמחה מרובה לא הותר לו לעשות ובע"כ מה שמתיר ר"י במיצר עכשיו ושמח לאחר זמן היינו דזה נמי נחשב לו שמחה מרובה וכיון דהוי לו שמחה מרובה שייך בי' חשש דאזיל ומודה ג"כ ולזה משני הש"ס הנח להלכות מועד דכולהו מיצר עכשיו ושמח לאחר זמן א"כ לא בעינן בזה שמחה מרובה ודי בשמחה כל דהו לכך מותר אבל בחשש דאזיל ומודה בעינן שמחה מרובה וכל דמיצר עכשיו ליכא עתה שמחה מרובה ואף בזמן השמחה כיון שהי' מיצר מתחלה לא הוי שמחה מרובה דיצא שכרו בהפסדו כיון שהי' מיצר תחלה ולכך הוי רק שמחה כל דהוא וליכא חשש אזיל ומודה מכח זה וא"ש ודו"ק

לדף זיין גמרא ת''ר הנשאל לחכם וכו' ואם לאו הלך אחר המחמיר ריב"ק אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל עכ"ל והנה מזה מוכח להדיא דלת"ק אף ספק דרבנן להחמיר ואין לומר דספק במעשה קיל טפי מספקא דפלוגתא ואף דספק פלוגתא להחמיר מ"מ ספק במעשה לקולא זה אינו דהרי המעיין בש"ך יו"ד סוף סי' נ"ז בשם הת"ה כתב שם דאינו דומה ספקא דפלוגתא לספקא דגוף המעשה ייע"ש א"כ מוכח דספקא דפלוגתא קול מספק בגוף המעשה וכן כתבו האחרונים בשם מהרש"ל דבספק פלוגתא לא אמרינן דשיל"מ להחמיר א"כ מוכח דספק דפלוגתא קיל וא"כ אם בספק פלוגתא ס"ל לת"ק להחמיר בדרבנן מכ"ש בספק במעשה וא"כ תמוה לי' מהו פריך הש"ס ברפ"ק דביצה גבי וספקא אסורה אי אמרת ספק יו"ט ספק חול הו"ל ספקא דרבנן ולקולא ומהו פריך דלמא אתיא כת"ק דס"ל אף ספק דרבנן להחמיר ומהו פריך וצע"ג בזה מ"ט לא משני כן

שם בתוספות ד"ה ובשל תור' הלך אחר המחמיר רש"י הי' פוסק בכל א"ד שבתלמוד בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר האחרון וכו' ור"ת פירוש דבאורייתא לחומרא בדרבנן לקולא וכו' הנה שינוי הלשון דבלשון רש"י כתב בשל תורה ובלשון ר"ת כתב בדאורייתא נראה דרש"י ס"ל דאף דבדרבנן רק דהוי עיקרו של תורה נמי להחמיר אבל ר"ת כתב בדאורייתא היינו אם האיסור הוי ממש של תורה אבל דרבנן אף שעיקרו הוי של תורה נמי להקל כנלפע"ד כוונתם גמרא. שאני משה דרב גוברי' אין להקשות הרי הוי עניו ואיך עשה כן עיין בחבורי לתורה פ' בשלח שנת תרי"א מ"ש ליישב זה על נכון ייע"ש לדף יו"ד מתקיף לה ר"א ממה דלמלכות יון מנינין עימ"ש ביאור הסוגיא בעזה"י בחבור לח"מ סי' מ"ג והוא במהדורא ד' שלי על חו"מ סי' ס"ח בגי' חיים ייע"ש

גמרא כמטיל מום מום מעלייא הוא קשה לי מהו פריך דלמא כוונת רבא כך דהרי אפשר שיצוה לנכרי לשום בו מום רק בשאר קדשים אסור מכח אמירה לנכרי שבות אבל מדינא הי' מותר דאין שליחות לנכרי וא"כ כיון דאינו אסור רק מכח שבות דרבנן וכאן הם אמרו והם אמרו דמצוה להטיל בו מום א"כ יהי' מותר ע"י נכרי לכך אמר רבא דעכ"פ כיון דיעשה הנכרי בציווי שלו הוי כמטיל מום בקדשים גם מה קושיא דלמא כוונת רבא לתרץ ומה דפריך תהלה ונשחטי' משחיט רק דמשני דאתי לידי תקלה וא"כ קשה נשחטי' ע"י נכרי דשחיטת נכרי נבלה ולא אתי לידי תקלה ולכך משני דבזה עכ"פ נראה כמטיל מום בקדשים ומום ממש לא הוי כיון דהוי דרך שחיטה ותדע מדלא משני לעיל גבי ונשחטי' דהוי מום בקדשים ובע"כ דזה אין מום לכך קאמר רבא דהוי כמטיל מום וצ"ע גם בזה

רש"י בד"ה מהנה לא כ"ש והא מהנה שהחנוונין שבתוכן סוחרי מעות של כומרין הם א"נ הוא יהיב לבעל המעות מסחורתן שעושה שם ומטי' להו הנאה וכו' הנה לשון זה תמוה והוגד לי דבספר לחם סתרים עמד בזה ורוצה לפרש דרש"י מפרש דקאי על המוכר להם דבר ויפה תמה משכיל אחד דהרי רש"י פירוש במשנה דדוקא בלוקח איירי אבל במוכר בלא"ה אסור ייע"ש אך לדעתי נראה הכונה דמ"ש רש"י לבעל היינו לע"ז כמ"ש הכתוב האתם תריבון לבעל והכונה דאו דגוף הסחורה הוי של כומרים או דהסחורה הוי של היושב בחנות רק שהוא נותן לע"ז שכירות מן המעות שמסתחר שם ויותר טוב להגי' דהה"א מיותר וצריך להיות מעות בלי ה"א דהיינו שהוא ניתן לבעל (היינו הע"ז) כנ"ל מעות מסחורתו שעושה שם ואפשר דהוי כולו ט"ס וצריך להיות שהוא נותן לע"ז מעות מסחורתו כנ"ל או שהי' כתיב ר"ת לבע"ה והיינו לבית עובד האלילים וטעה המדפיס וחילוק הדבר דה"א צירוף להמעות ומב"ע עשה לבעל ועיקר הכונה הוי כמ"ש: תוס' ד"ה ללמוד תורה וכו' עיימ"ש ביאור דברי השאלתות בתשובתי לה' ס"ת למדינת אונגרין במהדורא וי"ו סי' ל"ח בחבורי ייע"ש בעזה"י

לד' ט"ו גמ' והשתא דאמרת שכירות לא קניא גזרה משום שאלה וגזרה משום שכירות וגזרה משום נסיוני קשה לי למה תלתא דהרי הש"ס תחלה הוי ניחא לי' בגזרה דשאלה ושכירות לבד רק דפריך דשכירות קני' אבל השתא דמסיק דלא קני' א"כ שוב די בגזר' דשאלה ושכירות לבד ועוד אם משמע לי' השתא דמשום שאלה ושכירות לבד לא הוי גזרינן רק בצירוף חשש נסיוני ג"כ א"כ לקמן דאמר דשרי ע"י ספסריא דלא שייך משום נסיוני דאינה מכירה לקלא למ"ל למימר עוד ואי משום שאלה ושכירות כיון דלאו דידי' לא מוניר לי' בלא"ה כיון דלא שייך נסיוני הרי בשביל שאלה ושכירות לבדה לא גזרו והנה לדעת הג"א דס"ל דשכירות שכירות קני' לחומרא הוי א"ש די"ל בשלמא להס"ד דהוי ס"ל שכירות לא קני' כלל א"כ הוי בשאלה ושכירות איסור תורה ודאי לכך ראוי לגזור בשביל זה לבד אך כיון דפריך שכירות הא קניי' ונהי דפריך מכמה ברייתו' לא מוכח משם רק דלא קניי' לקולי"אבל לחומרא קניי' א"כ מוכח דשכירו' הוי ספק אם קני' או לא וכיון דהוא גופו הוי רק ספק אין ראוי לעשות לזה עוד תקנה דהוי כעין ס"ס שמא לא ישאל וישכיר ואם ישאל וישכיר דלמא קניי' לכך מצרף גם משום נסיוני רק נהי די"ל דנסיונא הוי מלתא דלא שכיחא למגזר עלי' ותחלה הוי מוכרח לדחוק דבשביל מלתא דל"ש נמי גזרו אבל עתה מחדש די"ל בשביל נסיוני לבדו לא הוי גזרינן רק בצירוף שאלה ושכירות ובזה שפיר גזרו דהוי כעין ס"ס לאיסור דלמא מתרמי בפ"ש ושייך נסיוני ודלמא ישאיל וישכיר ודלמא לא קניי' לכך גזרו בזה וא"כ תינח תחלת התקנה לא הוי ראוי לעשות בשביל שאלה ושכירות לבדו רק בצירוף כולהו אבל כיון דכבר עשו התקנה בשביל כולן שוב אף אם נחסר איזה טעם נשאר טעם השני וכיון דכבר תקנו ראוי לחוש לכולן לכך אמר דע"י ספסירא לא שייך כולם וא"ש אך להסוברים דשכירות לא קנייא אפילו לקולא צ"ע כנ"ל

ד"ה ומנא תימרא דהיכי דאיכא למתלי בלפני עור וכו' תלינן לקולא הנה לשון זה אין לו הבנה דהרי הך גזרה דאין מוכרין להם בהמה אינו מכח לפני עור רק מכח איסור גופו ולכך נראה דתיבת בלפני עור וכו' הוא ט"ס לכך צ"ל דהיכי דאיכא למתלי לקולא תלינן כן נלפע"ד: רש"י תוספות ד"ה וכי אדם מצווה וכו' הנה לפי חלוקם דהכא דהיכי דהוי האיסור