עבודת עבודה חלק א קנז

בהיתר עבדינן וגם הרי חזינן דיש חילוק בין ב' ספיקות לנ' ספקות כדמוכח בתוס' פ"ב דנדה דף י"ח ע"ב ד"ה אלא סייעתא שיש חילוק בין ג' ספקות לד' כן ודאי הוי חילוק בין ב' ספיקות לג' וכן מוכח בכמה דוכתא וא"כ ה"נ י"ל דר"א רצה לעשות בהיתר יותר במה דאפשר ורצה להוסיף עוד היתר לבטלו הנכרי ג"כ ונוסף עוד ספק להיתר אבל בעלמא י"ל דביטול נכרי בשל חברו לא הוי ביטול ואין דינו רק כנשתברה מאלי' ובע"כ מוכח כדברינו דלא שייך ספק כלל לומר בנשתברה מאליה דהוי ספק ביטול רק כשידע בה הנכרי שנשתברה ולא בלא ידע ממנו כלל ולכך אם לא הוי ביטול נכרי ביטול מצד עצמו אין כאן תוספת היתר כלל ולמה ציוה ר"א לבטלו ובע"כ דביטול נכרי בעצם הוי ביטול ודו"ק ובהיות כל זה נתחזק קושייתינו הנ"ל יותר דמהו פריך לעיל לר"ל וצע"ג בזה ועיין מ"ש בזה לקמן דף מ"ד ע"א בתוס' ד"ה כאן שבא איתי הגתי ייע"ש

תוספות ד"ה ולית לי' המציל וכו' וא"ת תקשי לי' אמתניתין דקתני מצא תבנית יד וכו' הרי אלו אסורין ורמינהו המציל וכו' הנה לולי דברי קדשם הי' נראה לומר דעל המשנה לא הוי קשה די"ל דמה דאמרינן שהבעלים מתייאשין אינו בתורת ודאי דודאי יתכן להיות ע"ד המיעוט שאינו מייאש בזה רק דאנן אמרינן דע"פ הרוב מייאש ולכך הולכין בזה אחר הרוב ואף דאין הולכין בממון א"ה כבר ביארו הפוסקים בכיוצא בזה דגבי אבדה אזלינן בתר רובא כדמוכח הש"ס גבי אם רוב עכו"ם וכו' ייע"ש ולכך הנה ידוע דרבנן ור"מ פליגי דרבנן ס"ל דאזלינן בתר רובא ור"מ חייש למיעוטא והנה י"ל אף דר"מ חייש למיעוטא היינו רק באיסורא אבל בממון הקל מודה דאזלינן בתר רובא ואף דממון חמור דאין הולכין במא"ה היינו היכי דשייך חזקת ממון אז אלים חזקת ממון אבל באבדה דבע"כ לא שייך בזה חזקת ממון מדהלכו בו אחר הרוב וא"כ שוב י"ל אף ר מ דחייש למיעוטא היינו באיסורא אבל בממון הקל מודה דאזלינן בתר רובא וכדאשכחן בכמה דוכתא דאיסורא מממונא לא ילפינן ולפ"ז י"ל דהך משנה דמצא יד ורגל בלא"ה מוקי לה הש"ס לעיל כר מ ואף לר' יוחנן י"ל דעכ"פ אפשר לומר דאתיא כר"מ ולכך בשלמא בשאר אבדה דהוי רק ממונא לכך אזלינן בתר רובא אבל כאן דהוי נמי חשש איסור ובאיסורא ס"ל לר"מ דחיישינן למיעוטא לכך אוסר דדלמא לא אייאש מיהו יש לומר דקושיות התוספות יהיה רק לשיטת ר"ל דמפרש מתניתין לעיל דף מ"א ע"ב דנקט לדיוקא הא צלמים עצמן אסורין וסתמא כר"מ דלפ"ז תקשה אף לר"מ ראוי שיהי' מותר דהרי עיקר טעמא דר"ל דאוסר בצלמים מכח דחייש למיעוטא א"כ תינח בעומדין על מקומן אבל במוצא הרי אף אם עבדי להו ראוי לומר דבזה אייאש מנייהו ובטלום ונהי דיש בזה מיעוטא דלא מייאש שוב הרי בלא"ה הוי כאן רוב דלא עבדי להו כלל א"כ הוי כאן מיעוטא דמיעוטא דאף ר"מ לא חייש כמ"ש התוס' לעיל בפ"ב דף ל"א וא"כ הדרא קושיא לדוכתא למה נקט שברי צלמים וכו' כן הוי נראה לפרש כוונתם מיהו זה אין כראה דמה זה קושיא דלמא ר"ח כאן ס"ל כר' יוחנן התם דנשתברה מאלי' אסורה וא"ל לתרץ דסתמא כר"מ לכך לא פריך רק על ר"א הקפר אך בהיות כן נתחדש לנו קושיא אחת דמה פריך הש"ס כאן הרי י"ל נהי דרבנן לא חיישי למיעוטא היינו רק היכי דליכא חזקה המסייע למיעוט אבל היכי דהוי חזקה מסייע למיעוט י"ל אף רבנן ס"ל דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא וא"כ הכא דאיכא חזקת איסור שהרי מתחלה הי' ע"ז וספק אם נתבטלה ובפרט בהצטרף תרי חזקות בהדי מיעוט י"ל דודאי לא אזלינן בתר רובא דבצירוף שני חזקות בהדי מיעוט י"ל ודאי דאיתרע לה רובא וא"כ י"ל דס"ל לר"א כמ"ד גזל נכרי אסור מן התורה וא"כ הוי כאן חזקת מרא קמא ג"כ ואף אם גזל נכרי מותר מן התורה מ"מ גוף החזקה ישנו עכ"פ דלא אייאש ולא יצא מרשותו ועכ"פ חזקת מ"ק יש לנכרי דלא אייאש וא"כ כיון דיש חזקה ממון וחזקת איסור בהדי מיעוט ואיתרע לה רובא בודאי לכך חיישינן לדלמא לא מייאש ומהו פריך וצ"ע

והנה. שבתי וראיתי שמה שהבאתי ראי' דבאבדה הולכין אחר הרוב מסוגיא דתינוק הנמצא וכו' אין זה ראי' דהתם מיירי להיפוך ברוב ישראל להחזיר לו אבדתן דהוי להוציא מן מוצא אבדה בזה שפיר תרצו דאין להמוצא בזה חזקה מעלייא אבל להפוך לענין להוציא מן הבעלים י"ל שפיר דלא אזלינן בתר רובא כיון דהוי להוציא מחזקת הבעלים אך מזה הוי ראי' ממה דאיתא שם במשנה במוצא אבדה אם רוב נכרים נכרים וא"צ להכריז דאזלינן בתר רובא אף דהוי להוציא מחזקה דממון מיהו גם מזה אין ראי' דהתם כיון דכבר הוי אבדה ובנכרי כיון דאינו חייב להחזיר כבר יצא הדבר מרשותו ואינו שלו וכעין זה כתב מהרש"ל ביש"ש ב"ק פ"ו סי' מ"ד בסופו ייע"ש וא"כ נהי דאם הוי משל ישראל דחייב להכריז וא"כ לא יצא הדבר מרשותו עדיין ויש לו חזקת ממון מ"מ שוב הוי ספק בעיקר החזקה אם שייך באן חזקת ממון ולכך שוב אזלינן בתר רובא כיון דהוי ספק בעיקר החזקה אבל בהך משנה דהמציל וכו' דמיירי אף ברוב ישראל דהוי ודאי חזקת ממון י"ל דלא אזלינן בתר רובא בממון בע"כ דלא מתורת רוב הוא רק בתורת ודאי מיהו אכתי קשה קושייתינו דמה זו תימא דלמא ר"א הקפר ס"ל כרב דהולכין במא"ה ולכך מפרש טעם המשנה רק מכח רוב דרובן מתייאשין אך נהי דס"ל לרב דהולכין אחר הרוב היינו נגד חזקת ממון לבד משא"כ הכא דיש תרתי חזקה ממון דמרא קמא עכ"פ גם חזקת איסור וכ"א מסייע לחברו שפיר איתרע לה רובא ומצטרף המיעוט בהדי ב' חזקות והוי פלגא ופלגא ועיין כעין בזה בתוס' בסוגיא דכנכ"ה דחד חזקה מסייע לחברו ייע"ש כן י"ל בזה גם אף למ"ד אין הולכין במא"ה י"ל דהרי במיעוטא דמיעוטא אף בממון הולכין א"ה דלא עדיף ממון לדידן מאיסור לר"מ והרי ר"מ אף דחיים למיעוטא מ"מ במיעוטא דמיעוטא לא חייש וכמ"ש התוס' לעיל בפ"ב דף ל"ד ובכמה דוכתי א"כ ה"ה בממון דלדידן נמי חיישינן למיעוטא ואמרינן סמוך מ"מ במיעוטא דמיעוטא לא חיישינן לי' ודו"ק וא"כ י"ל כיון דבאברה בלא"ה י"ל שמא דנכרים הוא לכך נהי דהוי רוב ישראל מ"מ כיון דרובן מתייאשין שוב בהדי מיעוטא דעכו"ם הוי זה מיעוטא לומר דישראל הוא ולא מייאש לכך אף בממון הולכין אחר הרוב וא"כ תינח התם אבל כאן דהוי רק חדא מיעוטא דדלמא לא מייאש דהרי אם ישראל הוא ודאי דאסור דאין לו ביטול כלל וגם ישראל אינו עובד ע"ז ובפרט דאיכא תרתי חזקה חזקה איסור וחזקת מ"ק י"ל שפיר דאמרינן סמוך וכו' ואיתרע לה רובא ומהו פריך מיהו שבתי וראיתי דא"ש ואדרבא בזה א"צ ליישב קושיות התוס' דהמשנה אתיא כר"מ רק בלא"ה א"ש דהרי לעיל פליגי ר"י ור"ל בנשתברה מאלי' דר"י אוסר ור"ל מתיר ופריך הש"ס למ"ד נשתברה מאלי' מותרת אמאי ישראל א"י לבטל ע"ז של נכרים להוי כנשתברה מאלי' ומשני רבת דלמא מגבה לה וכו' ומשמע להדיא למ"ד נשתברה מאלי' אסורה ס"ל דלכך א"י ישראל לבטל ע"ז של נכרים דהוי כנשתברה מאלי' ולא ס"ל הטעם לדלמא מגבה לה והנה הת"ח כתב שם דמה דאוסר ר"י בנשתברה מאלי' אינו בתורת ודאי רק בתורת ספק ולכך היכי דאיכא ס"ס כגון בקן של אשרה מותר באמת ייע"ש ולפ"ז י"ל דאין פרכת הש"ס כאן דלהוי מותר בלי ביטול מכח היאוש דבזה ודאי ידע די"ל כאן סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא רק דפריך לפ"ז למה הוצרך לביטול הגוי הו"ל לשברו בעצמו ולהוי עכ"פ כנשתברה מאלי' וא"כ הוי ס"ס דלמא בלא"ה כבר נתייאש ופקע לי' איסורו ואת"ל לא נתייאש בלא"ה עכ"פ שוב הוי עכ"פ נשתברה מאלי' וע''י השבירה אולי ביטלו דהרי משמע התם בש"ס דלמ"ד נשתברה מאלי' מותרת אפילו שלא מדעת הוי ביטול דאל"כ לא פריך שם מכמה מקומות לר"ל ייע"ש וא"כ פריך הש"ס כך דר"ח ס"ל כר"י להלכה דנשתברה מאלי' אסורה וס"ל דלכך א"י ישראל לבטל ע"ז של נכרי מה"ט דהוי כנשתברה מאלי' ולכך פריך כאן דלמ"ל ביטול הנכרי הרי כיון דשם קתני דהבעלים מתייאשין א"כ נהי דכאן נימא סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא שוב יועיל לנו ביטול ישראל דהוי ס"ס דלמא בלא"ה אייאש ודלמא ע"י השבירה נתבטלה ולכך כיון דפריך כן ממילא לא קשה אמשנה דמצא תבנית יד וכו' די"ל דהתם קמ"ל דרק בלי ביטול אסורין אבל ע"י ביטול מותרין אף בביטול ישראל ומצא תבנית יד הרי מוקי לה שם בשלימין לכך קמ"ל דאסורין בלי ביטול והמשנה דלא נקט שברי ע"ז י"ל כדמתרץ שם לר"ל או דהתם אף בנשברה כיון דאפשר דנשברה תחלה ואח"כ אבדה וא"כ הוי חד ספקא דלמא מסח דעתי' מכי' או לא משא"כ כאן בנאבדו שלמים והוא משברן י"ל דהוי ס"ס מעלייא ולכך פריך למ"ל ביטול נכרי אך זה יש לדחות דהרי קיי"ל אין עושין ספק וס"ס בידים וא"כ איך ישברו בידים לעשות ס"ס בידים אך לא נופל מילי כי אדרבא בזה תתיישב הסוגיא יותר די"ל פרכת הש"ס בע"א דהנה רש"י פירש בד"ה ומצא טבעת שלא הגבי' הטבעת והיינו דהוי קשה לו דאם הגבי' הו"ל ע"ז של ישראל ואין לה ביטול ועיימ"ש שם בזה ובאמת זה דוחק דהו"ל לפרש לא נטלה דסתם מוצא משמע כדין מציאה וכמ"ש בש"ס רפ"ק דב"מ דומצאתה דאתי לידי' משמע ונהי דשם מחלק בין לשון תורה ללשון חכמים היינו להס"ד דחדא קתני אבל לפי מה דמסיק שם דרישא במציאה וסיפא במו"מ א"צ להך תרוצא ואדרבא מוכח להיפוך מדנקט אני מצאתי' לבד מוכח דהכונה דאתי לידי' ומוכח דלשון הקרא ותנא אחד הוא וא"כ משמע דכבר הגבי' אותה וא"כ קשה באמת הרי הו"ל ע"ז של ישראל אך נראה דא"ש דהנה דעת כמה פוסקים דלא שייך זכי' באיסורי הנאה אבל הריב"ש בתשובה הובא בקצה"ח הביא ראי' דמהני זכי' באיסורי הנאה ממה דאמרינן בע"ז דלמא מגבה לה והדר מבטל לה והו"ל ע"ז של ישראל א"כ משמע דשייך זכי' באיסורי הנאה ייע"ש ובאמת אין ראי' משם די"ל ודאי באיסור דאין לו היתר לא נחשב בר דמים ואין שייך זכי' בהם אבל בע"ז של נכרי כיון דקודם שהגביהו י"ל היתר ע"י ביטול וא"כ נחשב בר דמים לכך שייך בי' זכי' דעד הנה הוי בר דמים דאי אמרת דלא זכה בו הוי בר דמים ושוב שייך בי' זכי' ושוב נעשה שלו ואין לו ביטול שוב ראיתי בהר"ן במכילתין שכתב תירוץ זה דלכך הוי בי' זכי' ות"ל כוונתי לדעתו ולפ"ז א"ש די"ל כיון דקיי"ל בעלמא כל היכי דהוי מחוסר מעשה לא נחשב ראוי אבל כל דהוי בידו לאו כמחוסר מעשה דמי וא"כ בשלמא התם אזיל רבא לתרץ זה לר"ל דס"ל נשתברה מאלי' מותרת וממילא הוי מהני ביטול ישראל דהוי כנשתברה מאליה וא"כ הוי בידו לבטלו ולכך כתי דרבנן גזרו דא"י לבטל מ"מ לחומרא אזלינן בתר דאורייתא דהוי בידו לבטלו וכל שבידי לאו כמחוסר מעשה דמי לכך נחשב בר דמים ובפרט דהתם נותן טעם על גוף הגזרה למה גזרו שלא יועיל ביטול ישראל לכך שפיר אמר גזרה זו דאם הוי מועיל ביטול ישראל ממילא הוי בר דורם דבידו לבטלן ושוב אם יגביהו יהי'