עבודת עבודה חלק א קנה

בתר רובא דעלמא והוי כידוע דהוי מעלמא לא מחליף אטו גופו רק בהקדש בסתם עצים אף דמן הדין תלינן דהוי מעלמא בתר רובא מ"מ כיון דהו"ל דבר שיל"מ ולא אזלינן בתר רובא ממילא בזה אסור מדינא וכיון דבעצים אסורה אף דמדינא אזלינן בתר רובא והוי מעלמא מ"מ בזה אסור דחיישינן למיעוטא ממילא גזרו אף בעשבים אף דהוי ידוע שהוא מעלמא דזה שפיר מחליף אטו עצים כיון דהעצים נמי מדינא נחשב כמעלמא והרי בע"ז נמי מותר מה"ט באמת וכיון דהוי כידוע דהוא מעלמא ואעפ"כ אסור בהקדש ממילא מחליף בעשבים ג"כ ולכך גזרינן עשבים אטו עצים ובע"ז דלא הי"ל דשיל"מ לכך אף עצים מותרין דאזלינן בתר רובא דעלמא ומעלמא אטו גופו לא מחליף והש"ס דקאמר לר' יוחנן באייתי מעלמא תרוייהו מותרין אזיל להנך דס"ל דבדשיל"מ אזלינן בתר רובא מכ"ש מספקא דאם בספקא ס"ל דהוי לקולא מכ"ש ברובא ולכך פריך שפיר ממ"נ אם גזרינן אייתי מעלמא אטו גופו אף בע''ז נגזור ואם לא גזרינן אף בהקדש יהיה מותר לכך ס"ל לר' יוחנן דבאמת באייתי מעלמא מותר אף בהקדש דס"ל אף במקומו אזלינן בתר רובא ור"א ס"ל דבמקומו ממש אזלינן בתר קרוב לכך ס"ל אף בע"ז אסור אף באייתי מעלמא והרמב"ם פוסק כר' יוחנן דאף במקומו ממש אזלינן בתר רוב לכך הוא פוסק דדשיל"מ ספיקו להחמיר ולכך ה"ה בתר רובא דלא אזלינן בדשיל"מ ולכך בע"ז דלא הו"ל דשיל"מ מותר בסתמא דאזלינן בתר רובא ובהקדש דהו"ל דשיל"מ ולכך אסור בסתמא ולא אזלינן בתר רובא וכיון דבעצים אף דהוי ע"פ הרוב מעלמא מ"מ אסור לכך גזרו אף בעשבים מכח דגזרינן אטו עצים דזה בזה מחליף כיון דאף עצים הוי לפי האמת מסתמא מעלמא וא"ש ודו"ק היטב כי הוא נכון בעז"ה בישוב שיטת הרמב"ם

גמרא למימרא דלהני הוא דפלחי להו למידי אחריני לא פלחי ורמינהו השוחט לשם ימים וכו' הרי אלו זבחי מתים וכו' קשה לי מהו פריך הרי רש"י פירוש במתניתין דרבנן הוא דלר"מ דלעיל הכל אסורין וכו' וא"כ נימא דמתניתין דהתם ר"א הוא וסתם מתניתין ר"מ הוא ורבנן לטעמייהו דלא חיישי למיעוטא ולכך לא אמרי רק בהני ור"מ אזיל לטעמיה דחייש למיעוטא כמ"ש לעיל בש"ס ועוד אף לרבנן י"ל דמודים התם כיון דמפורש לעיל בש"ס דעיקר טעמייהו דלא חיישי למיעוטא א"כ תינח התם דליכא חזקת איסור אבל התם בחולין דנפל הספק בשחיטה ובהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת לכך אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא וע"ק הרי קאמר לעיל דאף רבנן מודים דמיעוטא עבדי להו רק דס"ל דמן הסתם לא חיישינן למיעוטא א"כ תינח התם דלא ידעינן אם פלח להו או לא לכך מן הסתם לא חיישינן למיעוטא אבל כאן הרי חזינן שזה שוחט לשם אלו א"כ רוצה לעבדם רק אם לא הי' דרכם לעבדם כלל לא הוי נחשב זבחי מתים אבל כיון דאיכא מיעוטא דעבדי להו וזה שחט להם א"כ חזינן שזה מן המיעוט הוא לכך אף לרבנן אסור ומהו פריך וצ"ע

גמרא אי במוצא פרצוף אדם מי אסור והתנן המוצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה וכו' הני אין פרצוף אדם לא קשה לי מהו פריך לפירוש רש"י דפירוש במשנה דמתניתין רבנן הוא א כ נימא דברייתא ר"מ הוא דחייש למיעוטא לכך אוסר אף בפרצוף אדם ומתניתין רבנן הוא דלא חיישי למיעוטא לכך לא אסרי רק בהני וכדקאמר לעיל בריש פרקין דבהכי פליגי רבנן ור"מ א"כ כיון דבהני מודים רבנן בע"כ ס"ל דהני רובן עבדי להו ואדם דמתיר לדעת המשנה בע"כ ס"ל דלפרצוף פנים דאדם לא עבדי וא"כ נימא דהמשנה רבנן וברייתא ר"מ הוא וצ"ע

גמרא. אלימא בעושה שאר מזלות מי שרי וכו' קשה לי מהו פריך הרי לקמן משני הש"ס דשאני ר"ג דאחרים עשו והקשו שם התוספות דהרי אמירה לנכרי הוא שבות ותרצו דמצוה שאני והנה ידוע דכל דבר דשייך בו חשש ע"ז אסור ליתן ולמכור לנכרי מכח דעובר משום לפני עור וא"כ קשה נימא דהכא איירי בעשה רק דאינו עושה בעצמו רק אחרים עשו לו ואף דהוי שבות י"ל דמיירי במקום מצוה לא גזרו על שבות או כיון דזה הוי בעיא בש"ס בב"מ שם אם גזרו על אמירה לנכרי בשאר אסורים וא"כ מה קושיא י"ל דבאמת בשאר אסורין לא גזרו על אמירה לנכרי ולכך מותר באחרים עושין לו אך מה דמותר באמירה לנכרי היינו היכי דליכא ממ"נ אז אמרינן כיון דאין שליחות לנכרי א"כ י"ל דאדעתא דנפשיה קעביד הנכרי ולא ע"ד ישראל לכך לא אסרו בזה אמירה לנכרי אבל כאן דבחמה ולבנה כיון דאוסר כאן במוצא בע"כ הנכרים עבדי להו וא"כ הוי ראוי לאסור ליתנו לאחרים לעשותו מכח לפני עור רק די"ל דלפני עור לא שייך רק באם מוסר להנכרי לעשות לו לנפשו אבל אם עושה כן לישראל ולא לנפשי' לא שייך בזה לפני עור אך יש לומר תינח אם לא היה הדבר אסור לישראל בעצמו לעשותו לכך מותר ליתן לנכרי לעשות עבור ישראל דלא שייך בזה לפני עור דיש לתלות דלצורך ישראל הוא עושה אבל לעשות מחל חמה ולבנה הוי ממ"נ אם נאמר דהנכרי אדעתי' דנפשי' קעביד אסור מכח לפני עיור ואם אדעתא דישראל הרי שוב אסור זה לישראל לעשותו בעצמו וא"כ הוי כאן ממ"נ לאיסור ולכך בשאר מזלות דאין בהו איסור במוצא בע"כ דלא שכיח דפלחי להו בכה"ג וא"כ ממילא כשנותן להם לעשות ליכא לפני עור לכך שוב מותר לעשותו ע"י נכרי מכח דאין שליחות לנכרי ונכרי אדעתי' דנפשי' קעביד אבל בחמה ולבנה דאסורין במוצא ובע"כ דבהנהו עבדי להו וח"כ יש כאן לפני עור וא"כ אסור ממ"נ אף ע"י נכרי ומה דבר"ג הוי דמות לבנה ואמרינן דאחרים עשו לו י"ל שם הוי דעות לבנה ממש וזה מותר אף בנמצא וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' קמ"א דדמות חמה ולבנה ממש מותר במוצא ולכך בע"כ דהני לא עבדי וליכא לפני עור לכך מותר בעשייתן ע"י נכרי אבל כאן דמיירי ממזל חמה דאסורין במוצא לכך הוי ממ"נ ומזה היי נראה ראי' ברורה לדעת הלבוש שהביא הש"ך בסי' קמ"א ס"ק ח' דאסור במוצא אף דמות חמה ולבנה ממש בעיגול כמו בעושה וא"כ לא הוי מצי הש"ס לתרץ כן דא"כ בר"ג איך עשו לו אחרים ולא חייש ללפני עור אבל לדעת הש"ך שם קשה מיהו אף להלבוש תקשה לפמ"ש התוס' בתרוצם השני דר"ג אחרים עשו לו שלא מדעתו ייע"ש א"כ נימא דכאן מיירי לעשות לכתחלה מדעתו ע"י נכרי לכך יש חילוק בין הני דשייך חשש ע"ז לנכרי דהוי ממ"נ ובין הני דלא שייך חשש ע"ז של נכרים ונימא דבאמת לא גזרו בשאר אסורין על אמירה דנכרי או דמיירי במקום מכוה וצ"ע ועוד הוי קשה לי דמהו פריך הש"ס כיון דמפורש בש"ס לקמן דאסור להשהותן דחיישינן לחשדא ועיין בש"ך סי' ק"מ ס"ק ח' דדעתו דאפילו אלו שמותרין במוצא מ"מ אסורין בשהי' מכח דחיישינן לחשדא שיאמרו שהוא עכ"פ עבדן ייע"ש ועיין בט"ז א"ח הלכות שבת סי' רמ"ד דמחלק שם לענין מראית עין בין היכי דאיכא ב' צדדים להיתר ואחד לאיסור ייע"ש וא"כ נימא דברייתא לא איירי לא בעושה ולא במוצא רק בשהי' ולענין אם מותרין בשהי' ולכך בכל המזלות דמותרין במוצא מותרין בשהי' דהוי תרתי לטיבותא דלמא מצאן ואת"ל עשאן שמא נעשו ע"י נכרים ולכך לא חיישינן לחשדא אבל בחמה ולבנה דבמוצא אסור א"כ אין כאן רק מעלה אחת להיתר דאחרים עשו לו לכך חיישינן לחשדא כיון דליכא תרתי לטיבותא ואדרבא הוי רובא לאיסורא דלמא מצאן ודלמא עשה לו בעצמו ולכך שוב חיישינן לחשדא ולכך ה"ה בפרצוף אדם דהרי מוכח דהברייתא מצד עצמה הוי ניחא לי' מה דבפרצוף פכים אסור במוצא אף דשאר מזלות מפורש בברייתא דמתיר במוצא בע"כ דהוי ניחא לי' דפרצוף אדם יש לאסרו טפי במוצא ובע"כ דאפשר לומר בזה יותר דשכיח דעבדי להו מ"מ באדם חיישינן דעבד להו רק דפריך דמלשון המשנה משמע דאף פרצוף פנים דאדם מותר במוצא א"כ מהו פריך נימא דבאמת במוצא לא חיישינן דעבדי להו אף בפרצוף אדם רק לענין שהי' שפיר יש חילוק דעכ"פ יש לחוש דלמא הוא עובד לה כיון שכתב הש"ך דאף במקום דמותר במוצא אסור בשהי' דיש לחוש לחשדא שיאמרו דהוא עביד לי' א"כ נימא דבשאר מזלות אף בשהי' לא חיישינן שיאמרו הוא עביד לי' ולכך הוי רובא להיתרא לכך לא חיישינן לחשדא אבל בשהי' רפרצוף אדם יש לחוש שפיר דלמא הוא עביד לי' נהי דלא שכיח כל כך מ"מ בהצטרף תרתי שיאמרו דלמא הוא עשאו ודלמא נהי דלא עשאו דלמא עביד לי' א"כ הדבר שקול ושוב חיישינן לחשדא אבל במוצא דאין חשש רק דלמא עבדי לי' י"ל דמיעוטא הוא אף בפרצוף אדם לכך לא חיישינן למיעוטא ונימא דמיירי הכל בשהי' וצ"ע גם קשה לי דמהו פריך הרי קיי"ל בכל דוכתא דאזלינן בתר רובא א"כ נימא דהמשנה מיירי במצא ברוב עכו"ם שכיחי לכך אזלינן בתר רובא ובודאי מעכו"ם נפל וכיון דבעכו"ם לא שכיח דעבדי להו לכך מותר בהנאה אבל בברייתא מיירי במחצה ע"מ דהוי מחצה ישראל ומחצה עכו"ם וא"כ בזה יש לחוש דלמא מישראל כפל ואם הוי ידעינן דמישראל נפל שפיר יש לאסרו בהנאה כיון דבלא"ה איתרע חזקת כשרות שלו דהרי ישראל אסור לעשותו וכיון דעכ"פ איתרע חזקת כשרות שלו שוב חיישינן דלמא הוא עביד לי' לכך אסור אף בהנאה משא"כ היכי דידעינן שהוא מנכרי כיון דליכא ריעותא לכך אזלינן בתר רובא דלא עבדי להו וצ"ע גם בזה

רש"י ד"ה אמר אביי מפלח לכל דמשכחי פלחי ומספקא לא גזר רבנן עלייהו דא"כ אין לך המותר עכ"ל נראה כוונת רש"י דהוי קשה לי' נהי דקאמר הש"ס דהנהו דלא חשיבי לא ציירי ופלחי ע"מ לאחר שכבר ציירי לנוי הרי בין בכך ובין בכך נעשו שוב ניחוש דלמא אח"כ פלחי להו כיון דכל דמשכחי פלחי לכך פרש"י דמספקא לא גזר רבנן דא"כ אין לך המותר מיהו מ"ש דא"כ אין לך המותר אינו מובן לפע"ד דמה בכך אם לא יהי' לנו המותר אם מדינא הוי ראוי לחוש לספקא ואם מדינא אין ראוי לחוש לספקא למה הוצרך לומר דא"כ אין לך המותר וצ"ע

תוס' ד"ה המוצא כלים ועליהם צורת דרקון וכו' אלא נקט על הכלים לרבותא דאפילו הכי פלחי להו קשה לי א"כ מן המשנה מוכח בפירוש דעל הכלים גרע טפי וא''כ דקארי לה מה קארי לה מה התחיל להקשות מהשוחט לשם ימים וכו' נימא דעל הכלים גרע טפי כדמוכח מגוף המשנה דבלא"ה קשה קושיות התוס' מה איריא על הכלים וכו' ובע"כ מוכח דרבותא קמ"ל וא"כ מהו פריך מהתם נימא דעל הכלים גרע טפי כדמשמע מגוף המשנה לכך לא אסר אלא הנהו וצ"ע

דף מ"ג ע"א גמרא מגדף בה ר"ח ול"ל לר"א המכיל וכו' מפני שהבעלים מתייאשין קשה לי מה קושיא הרי דלמא יש חילוק בין ישראל ונכרי דבישראל מייאש ונכרי לא מייאש דהרי כיוצא בזה מצינו גבי בן נח שנהרג על פהש"פ ופירשו שם דבן נח