עבודת עבודה חלק א קנד

אצלה הוי רק היכי דלא שייך לעובדה עוד בכך מימר אמר איהי נפשה וכו' אבל היכי דעדיין ראוי' לעובדה לא אמר הנכרי מידי ממילא מוכח דר"ל דאמר מימר אמר הנכרי איהי נפשה וכו' ס"ל דאין עובדין לשברים ובנשתברה לא שייך לעובדה לכך מימר אמר וכו' אבל אם הוי ס"ל דעובדין לשברים ולא נתבטלה מעבודתה בכך לא הוי שייך מימר אמר וכו' ובע"כ מוכח דר"ל ס"ל בנשתברה ממש נתבטלה אף בלי ידיעת הנכרי אבל לרבא דס"ל אפילו בפחסה ישראל שייך מימר אמר ובע"כ דס"ל על בדין לבד אף בלי ביטול עבודה נמי מימר אמר א"כ י"ל דדוקא היכי דידע הנכרי נתבטלה אבל בלא ידע לא נתבטלה כלל וס"ל דעובדין לשברים ואעפ"כ מימר אמר איהי נפשה וכו' כיון דעכ"פ בזיון הוי לה ולפ"ז לא הוי רבא צריך לתרץ מכח גזרה דלמא מגבה לה רק הי"ל לתרץ בלא ידע בה הנכרי ולמה לא תירץ רבא כן ולכך מביא הש"ס כל הני תיובתא ומתרץ כדרבא דזה הוי סייעתא לרבא דודאי אם הוי חד משנה הוי מצי לתרץ בלא ידע בה הנכרי אבל כיון דאיכא כמה ברייתות כן א"כ אם לא נתרץ כדרבא נצטרך לפרש כולו בלא ידע בה הנכרי וא"כ לא לשתמיט תצא בשום מקום לפרש בחד מקום דהיינו דוקא בלא ידע בה הנכרי ולכך מסתימת התנא בכל המקומות מזה מוכח כדרבא ולכך הביא הש"ס כל הני להוכיח כדברי רבא וא"ש ולפ"ז א"ש דברי הרי"ף די"ל דהרי"ף להלכתא מכריע כן דהיכי דלא ידע בה הנכרי לא נתבטלה אבל בידע בה הנכרי נתבטלה מכח מימר אמר ולכך כיון דלר"ל לאביי ס"ל אפילו בלא ידע בה הנכרי נתבטלה לכך בזה הביא דברי ר"י דס"ל נשתברה מאלי' אסורה ועכ"פ בלא ידע בה הנכרי בזה אסורה ודברי שמואל הביא דקאמר דאפילו שברי ע"ז מותרין היינו במוצא שברים לאשמענין דעכ"פ בנשתברה מאלי' וידע בה הנכרי נתבטלה כר"ל ולכך ממילא במוצא הוי ס"ס דלמא נכרי שיברה ואת"ל נשתברה מאלי' דלמא ידע בה הנכרי ונתבטלה ומותר מטעם ס"ס ולשמא שיברה לא חיישינן דלא שכיח כמ"ש התוס' וא"ש שיטת הרי"ף ודו"ק היטב ועיין במהרש"א מה שעמד בזה ועיין בת"ח מה שהרגיש בקושייתו ומה שתירץ שם

ע"ב גמ' הב''ע דאייתי עצים מעלמא וכו' הנה הת"ח הביא בכאן דעת הרמב"ם והראב"ד שהראב"ד מפרש דבעינן שידוע שהביא ממקום אחר הא בסתמא אסורין והרמב"ם ס"ל דאף בסתמא מותר דתלינן שהביא ממ"א והת"ח הסכים להרמב"ם מכח סברא דלא מסתבר לפרש דמיירי שעמד להבחין אם הביא ממקום אחר או לא דלאו אורח ארעא הוא לעמוד ולראות זה ועוד הרי לר"י נמי אינו אסור רק מכח ספקא וא"כ אף בסתמא הוי עכ"פ ספקא דלמא ממ"א הוא וא"כ הו"ל ס"ס דלמא ממ"א ואת"ל ממקומו דלמא בטלה הנכרי ובס"ס מפורשת לעיל דמודה ר"י דמותר לכך מכריע כהרמב"ם דהכוונה דמיירי בסתמא ותלינן שהוא ממקום אחר עכ"ד וכו' ותיתי לי שכוונתי לדבריו טרם ראיתי בו והנה לכאורה הדבר תמוה דא"כ למה קאמר הש"ס אח"כ דיקא כמי דקתני גבי של הקרש לא נהנין ולא מועלין אא"ב דאייתי עצים מעלמא לכך לא נהנין מדרבנן ולא מועלין מן התורה וכו' ואי אמרת דהכונה בסתמא ומכח ס"ס מותר בע"ז א"כ ממילא בהקדש הוי רק חד ספקא ולמה הוצרך הש"ס לומר לא נהנין מדרבנן הרי מדאורייתא לא נהנין מכח ספק דאורייתא לחומרא ולא מועלין א"ש דמספק אין לחייבו קרבן מעילה אבל לא נהנין הוי מן התורה ולכך הו"ל להש"ס לומר בשלמא אי מיירי דאייתו מעלמא א"ש לא נהנין מספקא ולא מועלין מספקא ולמה קאמר הש"ס לא נהנין מדרבנן ובע"כ מוכח כדעת הראב"ד דבעינן דידוע דהוי מעלמא ולכך אין כאן חשש איסור תורה רק מדרבנן אך באמת א"ש וי"ל דהרמב"ם לשיטתו אזיל דס"ל ספקא דאורייתא לחומרא רק דרבנן ולכך אף אם כוונת הש"ס בסתמא כמי שפיר קאמר לא נהנין מדרבנן דאף ספק תורה לחומרא אינו רק מדרבנן אבל הראב"ד יסבור כהסוברים דספק דאורייתא לחומרא מן התורה ומזה מוכיח דמיירי בידוע ראי בסתמא למ"ל לא נתנין מדרבנן הרי יש בזה איסור הורה ובע"כ דמיירי בידוע ובע"כ יהי' מוכח מזה דלא כדעת הת"ח דלר"י אינו אסור רק מספקא רק לר"י אסור מכח ודאי דאל"כ קשה באמת למה לא משני הש"ס בסתמ' לא נהנין מן התורה ובע"כ דסתמא אסור אף בע"ז דליכא ס"ס וי"ל דהרמב"ם מסוגיא זו הוכיח דינו דספק תורה לחומרא רק מדרבנן דס"ל כדעת הת"ח דזה לאו אורח ארעא לומר שעמד שם וראה שהביא ממ"א ובע"כ מיירי בסתמא וא"כ למה קאמר לא נהנין מדרבנן הרי הוי כאן ספק תורה ובע"כ דספק תורה לחומרא רק מדרבנן וא"ש ודו"ק

והנה. לולי דברי הת"ח הוי נראה דאף באין ידוע לנו שהביא ממקום אחר הוי כודאי שהוא ממקום אחר מכח דאזלינן בהר רובא דעלמא כדמשמע בסוגיא דניפול למ"ד דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ובפ"ק דביצה גבי זימן שחורים וכו' דקאמר לימא מסייע לר"ח דאמר רוב וקרוב הולכין אחר הרוב יע"ש א"כ ה"נ אף בסתמא אזלינן בתר רובא דמעלמא הוא ואין כאן ספק כלל רק הוי כודאי דמעלמא הוא ובהכי הוי א"ש מה דקאמר הש"ס דבהקדש לא נהנין מדרבנן והיינו כיון שכתבו הפוסקים דבדבר שיש לו מתירין לא אזלינן בתר רובא ייע"ש וא"כ א"ש דבהקדש דהו"ל דבר שיש לו מתירין לא אזלינן בתר רובא לכך חיישינן למיעוטא ולזה לא נהנין מדרבנן אבל בע"ז דאין לו מתירין אזלינן בתר רובא ולכך לכאורה דברי הראב"ד תמוהין שלמה ס"ל דבעינן שידוע דהוי מעלמא הרי אף בסתמא הוי ראוי להתיר דראוי לילך בתר רובא דעלמא ונראה דמזה יהי מוכח דס"ל להראב"ד כדעת הרמב"ן בפ"ב דב"ב והסמ"ע בסי' רנ"ט דהיכי דהוי מקומו ממש אז אזלינן בתר קרוב ועדיף מרובא דעלמא ייע"ש ולכך א"ש כיון דתקן הוי על האשרה א"כ הוי מקומו ממש ואזלינן בתר קרוב ולכך בזה יהי' מחולקין הרמב"ם והראב"ד דהרמב"ם יסבור דרוב וקרוב אזלינן בתר רובא אפילו במקומו ממש ולכך ס"ל דאף בסתם הוי כמעלמא דאזלינן בתר רובא דעלמא והראב"ד ס"ל דבמקומו ממש אזלינן בתר קרוב לכך ס"ל דמן הסתם הוי כמו ודאי שהוא מן האשרה ואזיל לי' קושיות הראב"ד דהוי ס"ס דזה הוי כודאי ובהכי י"ל על נכון מ"ש ר' אבוהו יתיז יתיז באפרוחין ובמס' מעילה קאמר התם ר"א לעולם דאייתי מעלמא ומהו יתיז יתיז באפרוחין ותרתי למ"ל אם משני דאייתי מעלמא לא הוי צריך לומר יתיז באפרוחין ואם משני יתיז באפרוחין למ"ל לתרץ דאייתי מעלמא ורש"י ותוס' נדחקו בזה ולפמ"ש י"ל כך דהנה מה דבנמצא במקומו ממש אזלינן בתר קרוב היינו בנמצא במקומו ממש לפנינו אבל באם כשהוא לפנינו הוי שלא במקומו ממש אף דידענו דתחלה הוי במקומו ממש אזלינן בתר השתא דלא גרע מקבוע דאם פירש אזלינן בתר רובא אף דידענו דתחלה הוי במקום הקבוע מ"מ אכן בתר השתא אזלינן וה"נ בזה ולפ"ז הנה בבע"ח שנתערבו דהוי דברים החשוב ואינן בטלים מפורש שם דהיינו דוקא בהפרישן במתכוין אבל באם לא הפרישן במתכוין משמע דהוי כפירש ממילא ושרי וא"כ י"ל ה"כ בזה אם הפרישו במתכוין ממקומו ממש אז נדין כאלו הוי במקומו עדיין ובזה אזלינן בתר קרוב אבל אם הפרישו ממקומו שלא במתכוין בזה הוי כפירש ממילא ואזלינן בתר השתא ואזלינן בתר רובא ובזה כבין כוונת הסוגיא דהנה שורש מקור דין זה דבמקומו ממש קרוב עדיף נצמח בפ"ב דב"ב גבי ההוא חצבא דאשתכח בפרדסא דערלה וכו' שהעתיק שם הרי"ף הטעם דאם איתא דמנה הוי בגוי' לא הוי מצנעו ותמהו עליו דהרי בלא"ה קיי"ל דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ותרצו מכח דהוי מקומו ממש עדיף ייע"ש ולפ"ז להס"ד שם דמדמה הך חצבא לדין רוב וקרוב הולכין אחר הרוב מוכח דלא הוי ס"ל לחלק בין מקומו ממש או לא ולכך א"ש דבזה היו מחולקין שני המ"ד הללו דזה ודאי נכון כדברי הת"ח דלומר דהוי ידוע דהוא מעלמא זה לא הוי אורחא דמלתא גם אם הוי ידוע הי' ראוי להיות מותר אף בהקדש דמה"ת יתסור אם ידוע שהוא מעלמא ובע"כ מה דקאמר דאייתי עצים מעלמא הוי הכונה מסתמא תלינן דהוי מעלמא והיינו דס"ל דאף במצאו במקומו ממש נמי רוב עדיף מקרוב ולכך משני דמסתמא תלינן דהוי מעלמא דאזלינן בתר רובא דעלמא ורבי אבוהו ס"ל דהיכי דהוי מקומו ממש קרוב עדיף ולכך אין לתרץ דאייתי מעלמא לבד דלהדיא לא הוי אורח ארעא כמו שכתוב הת"ח ובסתמא הרי נמצא במקומו עדיף לתרץ דהכונה דיתיז באפרוחין לבד אי אפשר דודאי משמע כוונת הברייתא להתיר אף בקנה דאם באפרוחין מה לי הקדש מה לי ע"ז ובע"כ בעצים מיירי והכונה הוי כך דאם הוא מכוין להתיז העצים א"כ הוי הפרישו במתכוין והוי כנטלו ממקומו ובזה קרוב עדיף אך אם הוא מכוין להתיז באפרוחין וממילא שלא במתכוין נפלו גם העצים בזה נדון כאלו פירש שלא בפנינו ונדון כהשתא דלא נמצא במקומו ממש ושוב רוב וקרוב אזלינן בתר רוב וממילא בהקדש דהוי דבר שיש לו מתירין ולא מהני רוב לכך הוי לא נהנין מדרבנן אפילו כשפירוש למטה שלא במתכוין והוי כוונת ר"א כאן ובמעילה כוונה אחת להם דמיירי באייתי מעלמא ויתיז באפרוחין אז מותרין העצים שנפלו ממילא שלא במתכוין וא"ש ודו"ק היטב כי הוא נכון בעז"ה

והנה בזה א"ש דברי הרמב"ם במה שעמד עליו הלח"מ בפ"ז מעכו"ם הלכה י"ב דבה' מעילה כתב דקן של הקדש של עצים ועשבים לא נהנין ולא ו ועלין והרי העשבים הוא ממקום אחר א"כ משמע דאף באייתי מעלמא אסור בהקדש ובה' עכו"ם פוסק דבשל ע"ז ובאייתי מעלמא מותרין וקשה ממ"נ אם פוסק כר' יוחנן הרי באייתי מעלמא אף בהקדש מותר ואם פסק כר"א אף בע"ז אסור אף באייתי מעלמא ייע"ש שנדחק בזה ולפמ"ש א"ש דהנה הך דינא דדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא היינו רק לרב אשי שמחדש בפ"ק דביצה דספק דרבנן בדשיל"מ אסור ממילא ה"ה נמי בחד רובא לא אזלינן בדשיל"מ אך לאינך אמוראים שם דלא ס"ל הך סברא דספק דשיל"מ לחומרא מכ"ש דהוי אזלינן בהר רובא בדשיל"מ שהרי רוב עדיף מספק שהרי זה פשוט בש"ס לדידן דספק דשיל"מ אסור וברוב פליגי הפוסקים ויש דס"ל דאזלינן בתר רובא בדשיל"מ א"כ מכ"ש למ"ד בספק דשיל"מ מותר מכ"ש דאזלינן בתר רובא ולפ"ז א"ש דהנה התוס' במסכת מעילה הקשו והובא דבריהם במשל מ אם מיירי באייתי מעלמא למה יהי' אסור בהקדש ותרצו דגזרינן אייתי מעלמא אטו המחוברין באילן גופו ומה דפריך הש"ס תחלה אי באייתי מעלמא מ"ט לא נהנין ולא משני מכח גזרה היינו דפריך א"כ אף בע"ז נגזור כן ייע"ש ובמשל"מ מ"ש ביאור דבריהם ולפ"ז א"ש דברי הרמב"ם די"ל דודאי הני דאייתי מעלמא אטו מחוברין לא שייך גזרה דהא בהא לא מחליף ואף אם אין ידוע דהוי מעלמא רק בסתם כיון דאזלינן בתר