עבודת עבודה חלק א קנג

ובסוף מה קסבר ובע"כ דעל טומאה ממש ידע דליכא לכך לא חשש על טומאת הכהן רק דאח"כ בא לשאול אולי עכ"פ בעי טבילה דלענין זה הוי דשיל"מ והלכה ואין מורין כן וקמ"ל דגם לענין זה טהרוהו וממילא מוכח דהוי ספק מוציא מידי ודאי ולכך בס"ס לא בעי טבילה דבלא"ה אף בס"ס בעי טבילה עכ"פ כנ"ל כנלפע"ד נכון בעז''ה ה בישוב סוגיא זו ומיושבין קושיות התוס' ודו"ק היטב ומ"ש לעיל דהוי ס"ס אין לומר דהוי משם אחד אם האהיל או לא די"ל דתחלה אנו דנין אם הי' שם מת כלל או גררוהו ולא הי' שם מת כלל ודומה לספק על ספק לא על עיין בש"ך יו"ר דיני ס"ס ותדע דאל"כ מה משני הש"ס דהוי ספק ספקא הרי משם אחד אם האהיל על נפל או לא ובע"כ כדברינו ה"ה בזה ודו"ק

תוספות, ד"ה מפני שחולדה וברדלס מצוין שם אבע"א ההוא אבור ברה"ר קאי וכו' הנה ראיתי במהר"מ לובלין שפירש כוונתם ובסוף דברו הקשה דא"כ מהו מוכיח הש"ס דספק מוציא מידי ודאי הרי י"ל הכא שאני דהוי ספק טומאה ברה"ר ותירץ בדוחק די"ל דאם אין ספק מוציא מידי ודאי לא נחשב ספק טומאה רק ודאי טומאה ייע"ש ודבריו מרפסין איגרא דהרי רוב ספק טומאות ברה"ר דטהור הוי כן ועיקר ילפותי' דידי' הוי מסוטה והרי התם הסוטה הוי ודאי שם וספק אם כבעלה והוי ממש כמו הכא דהוי ודאי מת וספק אם האהיל ובנזיר פרק ב' נזירים באמר אחד לב' נזירים ראיתי אחד מכם שנטמא וא"י איזה הוא דפריך שם דהן והוא הו"ל והוי ספק טומאה ברה"ר ומהו פריך הרי התם דהוי הטומאה ודאית וספק אם נגעו בה או לא והרי קיי"ל כאן דאין ספק מוציא מידי ודאי וא"כ הוי ודאי טומאה ומהו פריך ובע"כ דאף בכה"ג יש לו דין ספק טומאה ברה"ר וליישב דבריו נראה לומר דהנה ודאי לסוטה לא דמיא דממ"נ ממה שמותרת לבועל אין ראי' דהוא טוען ברי וכן היא וכמ"ש בחבורי פ"ק דנדה וממה שמותרת לבעלה אין ראיה דלבעלה היתה עד הנה בחזקת היתר ונהי שכתבו התוס' בכמה דוכתא דזה לא נחשב חזקת היתר כיון דאיתרע דהוי רגלים לדבר ויע"ש מ"מ חזקת איסור ג"כ ליכא דהרי ליכא טומאה ודאית ולבעלה אין שם איסור כלל לכך לא שייך לומר בזה אין ספק מוציא מידי ודאי אך במת דעכ"פ הוי שם טומאה עליו נחשב איתחזק איסורא שפיר כיון דאין ספק מוציא מידי ודאי כחשב ודאי טומאה ולא ספק אך ענין זה יהי' תלוי במה דפליגי ר"א ורבנן בנכנס לבקעה והובא בפ"ק דפסחים דף יו"ד וכתבו שם התוס' ד"ה ספק ביאה דבס"ס פליגי דר"א מטהר בס"ס דס"ל דנהי דגמרינן מסוטה היינו רק בספק אחד ולא בספק ספקא ולכך מטהר ורבנן ס"ל דכיון דאף ספק אחד לא הוי ראוי לטמאות ואעפ"כ גמרינן מסוטה ה"ה נמי ס"ס ייע"ש ולפ"ז לרבנן בס"ס ברה"ר הוי להיפוך לר"א הוי טמא דלא גמרינן מסוטה לטהר רק בספק אחד אבל אם הוי ספק ספקא להחמיר טמא ולרבנן אף בס"ס להחמיר טהור כיון דאף בספק אחד הוי ראוי לטמאות מספק רק דאנן ילפינן מסוטה לקולא ה"ה דאפילו ספק ספקא להחמיר כמי טהור ועיימ"ש בזה בתשובתי שנת תקצ"ד ברמב"ם בפ"ב משאר אבות הטומאה ייע"ש ולפ"ז ה"ה לומר ברה"ר ספק מוציא מידי ודאי נמי יהיה תליא בהך פלוגתא דלר"א דס"ל דבעינן דומיא דסוטה ממילא הוי דוקא דומיא דהתם והיינו דליכא ודאי לאיסור עכ"פ אבל היכי דהוי ודאי כמו בנדון דידן אף ברה"ר טמא דאין ספק מוציא מידי ודאי וגם הוי כמו ס"ס דס"ס נחשב כמו ודאי ואם בס"ס הוי להחמיר ה"ה בהיכי דהוי ודאי מת אין ספק מוציא מידי ודאי אבל לרבנן דס"ל בס"ס נמי טהור ברה"ר אף דהוי להחמיר א"כ ה"ה דספק מוציא מידי ודאי ברה"ר אף דלא הוי דומיא דסוטה מ"מ הרי אף בדומה לסוטה הוי ראוי להחמיר ואעפ"כ ילפינן מסוטה לקולא ה"ה דהיכי דספק מוציא מידי ודאי כמי מותר ברה"ר והוי ממש כמו דמקילין היכי דהוי ס"ס להחמיר ואעפ"כ תלינן לקולא ה"ה בזה וחד טעמא הוא דגם ס"ס הוי כמו ודאי כנ"ל וא"כ מעתה נבא אל הענין דהנה בפ"ק דחולין גבי חמצן של עוברי עברה דייק שם הש"ס ותהוי כמי ר"ש מי קתני מפני שאני אומר שהחליפו מפני שמחליפין קתני דודאי מחליפין וכו' ולפ"ז הכא נמי דקתני מפני שחולדה וברדלס מצוין שם ולא קתני מפני שאני אומר חולדה וברדלס מצוין שם מוכח דדוקא מכח דידוע הוא שחולדה וברדלס יש שם אבל אם הו' ספק אם יש שם ספק אם חולדה וברדלס הוי שם הוי טמא מספק מכח דהוי ס"ס שמא אין שם חולדה וברדלס ואת"ל יש שם דלמא לא גררוהו ובע"כ הוי כר"א דלרבנן אפילו בס"ס להחמיר הוי להקל ברה"ר ולמ"ל למתני מפני שחולדה וברדלס מצוין שם הו"ל לומר מפני שאני אומר שחולדה וכו' מצוין ובע"כ כר"א אתיא ולר"א שפיר מוכיח דאם אין ספק מוציא מידי ודאי אף ברה"ר ראוי לטמאות דהוי ודאי טומאה לא ספק אבל לדידן דקי"ל כרבנן כיון דילפינן מסוטה אף בס"ס להחמיר טהור לכך אף ספק מוציא מידי ודאי טהור ולכך פריך שפיר בנזיר דהו"ל ספק טומאה ברה"ר וא"ש ודו"ק מיהו אכתי לא הונח לדברי מהר"מ בתרוצו דא"כ הדרא קושיא לדוכתא מי מכריחם לומר דמיירי שהי' בור קצר שהיה ראשו ממלא הבור ואי משום קושייתם דבלא"ה הוי ספק טומאה ברה"ר בלי החולדה וברדלס דשמא לא האהיל עליו הרי התוס' כתבו דאף להס"ד דוקא ספק הרגיל מוציא מידי ודאי אבל בספק שאינו רגיל ודאי דאינו מוציא ודאי וא"כ מה הקשו הרי י"ל בשלמא חולדה וברדלס הוי ספק הרגיל לכך הוי ס"ד דמוציא עידי ודאי אבל הך ספקא שמא בלא"ה לא תאהיל עליו לא הו"ל ספק הרגיל לכך אין ספק מוציא מידי ודאי ושוב לא הוי ספק טומאה ברה"ר רק ודאי טומאה לפי דברי מהר"מ בביאור דבריהם דהיכי דאין ספק מוציא מידי לא נחשב ספק טומאה ברה"ר לכך דברי מהר"מ תמוהין לי מאוד בזה וצע"ג בזה ובהבנת דבריהם ועיימ"ש בישוב קושייתם בתוס' ד"ה ובא כהן

תוספות ד"ה שהטילה כמין נפל דבריהם אין מובנין ועיין במהר"מ לובלין בזה ועיין במהרש"א בתוספות ד"ה מפני שחולדה וכו' משמע נמי כפירוש המר"מ דבכך נבדק מכח דתלינן שחולדה וכו'

תוספות, ד"ה עכו"ם ששיפה וכו' ש"מ דרשב"ל שרי אפילו בעיקר ע"ז קיים וכו' הנה בזה י"ל דברי הרי"ף שפסק כר' יוחנן דע"ז שנשתברה מאלי' אסורה ופסק כשמואל דאפילו שברי ע"ז עצמו מותרין והוא תרתי דסתרי אהדדי ועיין בר"ן ומ"ש אני לעיל בזה וכעת נראה כך דהנה לעיל הקשינו דמה פריך הש"ס מישראל א"י לבטל ע"ז של נכרי להוי כע"ז שכשתברה מאלי' הרי עיקר טעמי' דר"ל הוי מכח דמסתמא בטלה דמימר אמר איהי נפשה לא אצלה וכו' וא"כ בע"כ היינו דידעינן שידע ממנו הנכרי דבלא ידע לא שייך לומר דמסתמא בטלה וא"כ מהו פריך דלמא מיירי המשנה דישראל א"י לבטל ע"ז של נכרי בלא ידע בה הנכרי אבל בידע י"ל דיוכל הישראל לבטל דהוי כנשתברה מאלי' אך ע"פ דברי התוספות הנ"ל א"ש די"ל דסבירא ליה להש"ס דמה דקאמר ר"ל דמסתמא בטולי בטלי' היינו רק באם עיקר ע"ז קיימת אז לא נתבטלה בנשתברה מאלי' רק ע"י ביטול של נכרי ומכח מימר אמר אבל בכשתבר' עיקר ע"ז לא בעי' כלל לטעם בטולי בטלי' רק ממילא כיון שנשתברה בטלה ובפרט למסקנת הש"ס בפרקין לקמן דאין עובדין לשברים א"כ כיון שנשתברה ובטל שם ע"ז מנה נתבטלה רק בעיקר ע"ז קיימת דאז עובדין לה ובזה הוצרך ר"ל לטעמי' דמסתמא בטולי בטלי' והוכיח הש"ס זה כיון דמשני ר"ל לעיל גבי דגון דמימר אמרי שבקי' איסורי' לדגון ואזיל וקאים לי' על המפתן א"כ בע"כ היכי דאפשר לומר שהע''ז אינה מקפדת על השברים לא אמר הנכרי איהי נפשה לא אצלה וכן מוכת ממה דאמרינן לעיל בפחסה ישראל לא ביטלה ופרש"י דבפחסה ישראל אומר הנכרי שהע"ז אינה מקפדת על הפחיסה ואף שהוא דרך בזיון בע"כ עיקר הטעם דאם נשתברה כיון דאין עובדין לשברים לכך ע"ז מקפדת דמבטלין אותה מעבודתה לכך מימר אמר איהי נפשה לא אצלה וכו' אבל בפחסה כיון דעדיין ראוי' לעבוד אינה מקפדת על בזיונה ולכך לא אמר נכרי איהי נפשה לא אצלה והנה אם נשתברה מאלי' אם זה גופ' הוי ביטול בלא ביטול הנכרי תליא בהא אם עובדין לשברים ממילא יש עליו תורת ע"ז ולא נתבטלה מאלי' אבל אם אין עובדין לשברים א"כ נתבטלת מתורת ע"ז לכך בטלה ממילא וא"כ מוכיח הש"ס שפיר דבע"כ ר"ל ס"ל אין עובדין לשברים וממילא בנשתברה מאלי' בטלה ממילא ולכך מה"ט גופ' אף שנשבר ממנה קצת ועיקר ע"ז קיימת עכ"פ הנכרי בטלה דמימר אמר איהי נפשה לא אצלה כיון דהוי לה להקפיד דעל אותו שבר שנשבר ממנה לא יהי' עליו שם ע"ז דהרי אין עובדין לשברים והו"ל להקפיד ואם איהי נפשה לא אצלה לההוא גברא מצלת לכך בטלה הנכרי מדעתו אבל אם יסבור ר"ל דנשתברה מאלי' לגמרי אם לא ידע בה הנכרי אסורה ובע"כ דס"ל עובדין לשברים ממילא אף בידע בה הנכרי לא שייך לומר בטולי בטלה דאיהי נפשה לא אצלה דהרי אין לה להקפיד על כך כיון דעובדין לשברים ובע"כ מדאמר ר"ל מימר אמר וכו' כנ"ל דאין עובדין לשברים וממילא בנשתברה לגמרי מותרת בלא דעת הנכרי ולכך אף בנשתברה ועיקר ע"ז קיימת מותר עכ"פ בידיעת הנכרי מכח מימר אמר וכו' ולכך מדברי ר"ל מוכיח הש"ס תרוייהו דס"ל בנשתברה מאלי' מותרת אף בלא דעת הנכרי וע"י דעת הנכרי מהני אף בעיקר ע"ז קיימת ולכך פריך הש"ס שפיר מישראל א"י לבטל ע"ז של נכרי והוי כנשתברה מאלי' דאף דלא ידע בה הנכרי עכ"פ איך קתני סתם א"י לבטל ע"ז של נכרי משמע אף ע"י שבירה לגמרי הרי עכ"פ ע"י שבירה ממש בענין שאין עיקר ע"ז קיימת ראוי שיועיל בטולו דלהוי כנשתברה מאלי' ומה דמשני הש"ס כשפיחסה לא תקשה דאכתי מה קמ"ל ולמה לא קמ"ל דאף ישראל יכול לבטלה ע"י שבירה ממש אך א"ש דבשלמא לפי מה שהקשינו לעיל דבלא ידע בה הנכרי לא הוי ביטול כלל בשום שבירה שפיר הקשינו דלמ"ל לתרץ בפחסה דבע"כ נמי לא מיירי המשנה בכל ענין הו"ל לומר בשבירה רק בלא ידע בה הנכרי אבל לפי מה שהעליתי א"כ בשבירה ממש ולא נשאר עיקר ע"ז קיים אף בלא ידע בה הנכרי נתבטלה ובע"כ נצטרך לאוקמא בלא נשברה ממש רק עיקר ע"ז קיימת וגם בלא ידע בה הנכרי שנשברה ונצטרך לאוקמא בתרתי גווני ולא הו"ל לתנא למסתם כולי האי לכך טפי משני בחד גוני רק כשפחסה ואז אף בידע הנכרי ממנה לא נתבטלה בכך כפרש"י דבזה לא אמר הנכרי וכו' והנה בהיות כן מיושב דברי הרי"ף הנ"ל ויתיישב בזה מה שהקשו התוס' ד"ה ה"נ כדרבא דהקשו דקארי לה מה קארי לה ולמ"ל כל הני ולפמ"ש י"ל כך דהנה דבר זה אם לר"ל אף בלא ידע בה הנכרי נתבטלה כשאין עיקר ע"ז קיימת יהי' תליא בפלוגתא דאביי ורבא בתירוץ הזה דאביי דס"ל בפחסה ישראל מודה ר"ל דלא נתבטלה בטלה ובע"כ דס"ל דהך טעמא דר"ל דמימר אמר איהי נפשה לא