עבודת עבודה חלק א קנב

אם בנשברו נגזור כן ומה לי נשבר או לא והנה לפי פירושינו לעיל בכונת הש"ס במת דתלה זה בפלוגתא דר"מ ורבנן אם חיישינן למיעוטא הוי א"ש זה וראיה מזה לפירושינו שם אך לפירוש הר"ן דמפרש דלר"מ דחייש למיעוטא וס"ל מיעוטא כמה דאיתנהו דמי לכך גזר אטו מיעוטא אבל לרבנן מיעוטא כמאן דליתא דמי לכך לא גזר וכו' וא"כ קשה קושייתינו כיון דבמקום שעובדין לה להוי ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי וא"כ נגזור אטו מיעוטא כחו בלא נשברה אך נראה דא"ש ויש ראיה למ"ש לעיל דהיכי דלא עבדום רק הזמינום אף לר' יוחנן מהני נשתברה מאלי' ולעיל בחדושי לש"ס הקשיתי בזה דמהו פריך מדר"מ נשמע לרבנן הרי למיעוטא דתליא במעשה אף ר"מ לא חייש וא"כ אין לחוש דלמא כבר עבדום דתליא במעשה רק דחיישינן דבהזמנה נאסר ובזה מודה ר"י דאף בע"ז מהני נשתברה מאלי' ומהו פריך אך כעת נראה דא"ש וחדא מתורצת בחברתה דהש"ס ידע מכל זה רק דפריך כיון דטעמי' דר"מ דגזר שאר מקומות אטו אותו מקום וא"כ ה"נ באותו מקום של ר"מ שם ודאי היו עובדין אותה וא"כ שם ראוי לאסור מדינא במוצא שברי צלמים וא"כ נגזור שאר מקומות אטו אותו מקום והיינו דהוי ס"ד דבהזמנה לבד נמי לא מהני נשתברה מאלי' וא"כ במקומו של ר"מ הוי ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי ולכך משני הש"ס דבמקומו של ר"מ כהי דהתם הוי ודאי מ"מ כיון שאין עובדין אותה רק בפ"א בשנה והרי אין ידוע אם כבר עבדו להם או לא רק דעיקר איסורו דסוף סוף עכ"פ הוזמן לעבוד ונאסר מיד ובזה מודה ר"י דמהני נשתברה מאליה וא"כ שפיר הוי ס"ס דממ"נ מצד הזמנה בעלמא מהני נשתברה מאלי' ולשמא כבר נעבדו הוי ספק שמא עבדום ושמא לא עבדום עדיין ואתי ספק ומוציא מידי ספק וא"ש וא"כ בהיות כן תינח בדברי ר"מ דטעמי' דגזר אטו מקומו ושם הוי ודאי עובדין להם ולכך פריך שפיר דשם אין ספק מוציא וידי ודאי אבל לרבנן נהי דס"ל דביש בידם שום דבר או היכי דלא הוי אנדרטי של מלכים דאסורין מ"מ מודים דאינן ודאי נעבדין רק בזה ס"ל דהוי ספק שמא נעשו לע"ז ושמא לא נעשו לע"ז ובזה ידע הש"ס דשאני ספק מודאי דספק מוציא מידי ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ולא מצי פריך לרבנן כלל וא"ש ודו"ק היטב כי הוא נכון בעזה"י

גמרא. איתיביה ר"י לר"ל קשה לי כיון דטעמי' דר"ל הוי דמימר אמר א"כ מוכח דמכח אומדנא אתינא עלה דיש אומדנא בזה דאייאש נפשי' מניה והרי בזה יש פלוגתא דתנאי ואמוראי בר"פ אע"פ אם אזלינן בתר אומדנא או לא וא"כ נימא דהנך מתנייתא אתי' כמ"ד דלא אזלינן בתר אומדנא לכך הוי נשתברה מאלי' אסורה ור"ל ס"ל דהלכה כמ"ד דאזלינן בתר אומדנא כדאיפסקא הלכתא שם ולכך ס"ל דנשתברה מאליה מותרת ומהו פריך וצ"ע

דף מ"ב ע"א גמרא איתיביה נכרי מבטל וכו' וישראל א"י לבטול ע"ז של נכרי ואמאי להוי כע"ז שנשתברה מאל' קשה לי מהו פריך הרי טעמי' דר"ל הוי דמימר אמר איהי נפשה לא אצלה וכו' וא"כ בע"כ היינו רק אם נודע כבר להנכרי שנשתברה אבל אם לא נודע לו עדיין מודה דלא נתבטלה ובפרט למ"ד והכי קיי"ל דיאוש של"מ לא הוי יאוש וא"כ קשה מהו פריך כאן נימא דמיירי בלא נודע לנכרי שנתבטלה בזה שפיר קמ"ל דנכרי מבטל ע"ז שלו ושל חברו אף דלא נודע לחברו עדיין וכן בשלו אף דהוי בע"כ ואינו רוצה לבטלו נמי מבטלה אבל ישראל א"י לבטל ע"ז של נכרי היכי דלא נודע לנכרי בענין שמצד ביטול ישראל עצמו יהי' בטל בזה קמ"ל דישראל אינו יכול לבטל ע"ז של נכרי אבל היכי דנודע לנכרי שנשברה והנכרי מייאש ממנה ובזה הנכרי הוא דמבטלה מזה לא מיירי ומהו פריך וכן קשה עוד דלר"ל דטעמיה דמסתמא אמר איהו נפשה לא אצלה וכו' א"כ היינו רק בסתמא אבל בשמענא ממנו דלא מבטלה ולא מייאש נפשי' מודה דלא הוי ביטול א"כ נ"מ התם דישראל אינו יכול לבטל ע"ז של נכרי בגונא דשמענא מן הנכרי דלא אייאש ממנה משא"כ נכרי יכול לבטל ע"ז שלו ושל נכרי חברו אפילו בענין דשמענא ממנו דלא ביטלה דהרי כן קיי"ל דאף בע"כ יכול לבטל ומהו פריך וצע"ג ועיימ"ש כתוס' ד"ה נכרי ששיפה ליישב זה ייע"ש ועיין לקמן דף מ"ג ע"א בתוס' שם מ"ש עוד בזה ייע"ש

גמרא אמר רבא גזרה דלמא מגבה וכו' נסתפקתי הך טעמא אם קטן שאין לו זכי' מן התורה אם יכול לבטל ע"ז של נכרי לדעת ר"ל דבזה שפיר י"ל דהו"ל כנשתברה מאלי' וגזרה דלמא מגבה לה לא שייך בזה כיון דאין לקטן זכי' מן התורה ונ"מ אפילו לדידן לפמ"ש לעיל דהיכי דלא נעבדה רק הזמינה לעבוד אף דע"ז של ישראל אסורה מיד מ''מ מותר בנשתברה מאליה וא"כ לפ"ז הי' מועיל ביטול ישראל ג"כ אך עכ"פ יש בזה גזרה דרבנן מכח דלמא מגבה לה וכו' אך לפ"ז מהני ביטול קטן דבזה לא שייך גזרה דרבא והו"ל כנשתברה מאלי' ודו"ק ומה דמשמע כאן דאף למ"ד נשתברה מאלי' מותרת מודה דע"ז של ישראל אין לה ביטול מדין הורה עיין לקמן דף מ"נ ע"ב בש"ס בתוס' ד"ה שוחק וזורה לרוח ייע"ש

תוספות ד"ה ובא כהן אותו כהן שוטה הי' הנה רש"י פירש דכהן חכם הי' ומורה הוראה וי"ל דרש"י ותוס' לשיטתייהו אזלו דרש"י גרס חליק ופירוש אנס וא"כ י"ל דהאנס כפה את הכהן לילך שם והוי לו סכנה בדבר והי' מותר מפני פ"נ ואף דהוי אנס וחשוד על ש"ד מ"מ על טומאה הי' מקפיד דכן מצינו בפ"ב דיומא שהיו חש דין על ש"ד ולא על טומאה כלים ייע"ש גבי רצין ועולין בכבש אבל התוס' דגרסי מסיק אחד בסמך דמוסק זתים הי' לכך פרשו דשוטה הי' לכך בנדה שם לא ציין רש"י מציק כלל ולכך פירש כפירוש התוס' הכא דשוטה הי' אבל בפסחים קשה דשם פירש לשון מציק דאנס הוי ואעפ"כ פירש שם דאותו הכהן לא נזכר שאסור לטמאות וכו' ולפי פירושו לא הוצרך לכך ולמה שינה פירושו מכאן וסתרי פירושו אהדדי ועל התוס' קשה לי דאם כהן שוטה הוי מהו מוכיח הש"ס מזה דספק מוציא מידי ודאי הרי י"ל דשאני בשוטה דהוי דבר שאין בו דעת לשאול לכך הוא טהור שכן כתבו התוס' בעצמן בנדה דף ג' ד"ה מודה שמאי בשוטה והקשו שם דהרי שוטה הו"ל דבר שאין בו דעת לשאול ותרצו דמיירי באדם הנוגע בה ורוצה לעסוק בקדשים ייע"ש וא"כ כאן מהו פריך הש"ס נימא דמיירי לענין הכהן עצמו ולא באדם הנוגע בו והוי אין בו דעת לשאול לכך ספקו טהור ובעלמא אין ספק מוציא מידי ודאי וכה"ג הקשה המר"מ לובלין בתוס' ד"ה שחולדה וברדלס מצויין ייע"ש וצ"ע בזה והנה עוד היה נראה ליישב פרש"י שפירש חכם ומורה הוראה הי' די"ל עפמ"ש התוס' לקמן בד"ה מפני שחולדה וברדלס וכו' דאם הוי האי בור ברה"י הרי טומאה בוקעת ועולה ואם ברה"ר בלאו חולדה וברדלס הוי ספק טומאה ברה"ר דדלמא לא האהיל על הנפל כן פירש המר"מל דבריהם וכן הוא בהוספות פ"ק דפסחים ופ"ב דנדה ייע"ש ולפע"ד י"ל כך דהנה לעיל בפ"ב דף ל"ז ע"ב איתא דכד אתא לקמיה דר"י הוי אמר להו הא מיא בשיקעותא דנהרא זילו טבילו וכו' ופרש"י כד אתא לקמי' דר"י ספק טומאה ברה"ר ולפ"ז מוכח דלדינא בעי טביל בספק טומאה ברה"ר ולפ"ז י"ל דלכך לא נתן המשנה טעם מכח דהוי ספק טומאה ברה"ר שמא לא האהיל דאכתי בעי טבילה לכך נתן טעם שחולדה וברדלס מצוין שם והוי ספק ספקא דלמא גררוהו חולדה וברדלס ואת"ל לא גררוהו אכתי דלמא לא האהיל עליו לכך לא בעי טבילה כלל ומה שמוכיח הש"ס מזה דספק מוציא מידי ודאי היינו דהנה דעת כמה פוסקים דס"ס לא מהני בדבר שיש לו מתירין וא"כ ה"נ בספק מטומאה ברה"ר דטהור רק דר' ינאי אמר להו הא מיא בנהרא זילו טבילו מוכח דמכח דבר שיש לו מתירין אתי עלה ובדשיל"מ לא מהני ס"ס אך הנה בחבורי ספר החיים קונטריס של לרוב כתבנו וכן מצאתיו בלל"ח פ"ק דפסחים דדין דשיל"מ דהוי ספקו לחומרא לא שייך רק היכי דאיכא איתחזק איסורא אבל בלא איתחזק איסורא לא אמרינן ספק דשיל"מ לחומרא ולכך מוכיח הש"ס כך דבע"כ מוכח דספק מוציא מידי ודאי ולכך לא נחשב כאיתחזק איסורא כלל וממילא כיון דהוי ס"ס ולא בעי טבילה אבל אם אין ספק מוציא מידי ודאי נהי דהוי כאן ס"ס מ"מ איתחזק איסורא עכ"פ הוי ושוב לא מהני ס"ס בדשיל"מ ועדיין למה לא בעי טבילה ויש להסביר הדבר נכון דהרי המר"מ בחדושיו כתב דהיכי דאין ספק מוציא מידי ודאי לא שייך ספק טומאה ברה"ר ובדברי התוס' ד"ה מפני שחולדה וברדלס תמהתי עליו מדברי התוס' גופא ייע"ש ולפמ"ש י"ל כך דהן אמת דס"ס בדשיל"מ לא מהני אך י"ל היינו דוקא אם בספק אחד הוי אסור מדינא בלי הטעם דהוי ליה דשיל"מ אז נהי דיש כאן עוד ספק ובס"ס הוי לקולא בכל דוכתא מ"ו כיון דהוי דשיל"מ הוי לחומרא אבל אם בספק אחד נמי ראוי להקל רק מכח דשיל"מ אסור שוב בס"ס ראוי להקל אף דהו"ל דבר שיל"מ דתרי חומרא לא מחמירינן בדבר שיל"מ ולכך א"ש דהס"ס מוכיח דבע"כ ספק מוציא מידי ודאי ולכך מדינא הוי ראוי לטהר מכח ספק של חולדה וברדלס לבד דהוי ספק הרגיל ושוב נהי דבזה ראוי להצטרך טבילה דהו"ל דשיל"מ מ"מ כיון דיש עוד ספק שמא לא האהיל בלא"ה עליו הו"ל ס"ס ולא בעי טבילה אבל אם אין ספק מוציא מידי ודאי א"כ לא נחשב ספק טומאה ברה"ר כיון דאין ספק מוציא מידי ודאי כדברי מהר"מ לובלין שוב אף דהוי כאן ס"ס ראוי להצטרך טבילה מכח דהו"ל דשיל"מ ואין לומר דהאמת כן דא"כ איך אמר ובא מעשה לפני חכמים וטהרוהו הרי לעיל אמרינן דספק טומאה ברה"ר הוי הלנה ואין מורין כן בשלמא כל דיני ספק טומאה ברה"ר דלא נשנה על מעשה רק להלכה אבל אין מורין כן אבל כאן דהורו כן למעשה בע"כ מוכח מזה דספק מוציא מידי ודאי ולכך בספק אחד הוי טהור רק דאין מורין כן ולכך בס"ס הורו כן לכתחלה ולכך א"ש דתינח לענין טבילה דהוי דשיל"מ בזה שפיר לא מהני ספק טומאה ברה"ר ולא ס"ס כיון דאפשר בטבילה אבל לענין טומאת הכהן דאסור לו לטמאות ובזה אין לו הקנה אחרת שוב הו"ל דבר שאין לו מתירין ושפיר סמכינן אספק ספקא או על ספק טומאה ברה"ר דהוי דיני כס"ס בעלמא ואף דאין עושין ספק וספק ספקא לכתחלה מ"מ בזה מוכח בכמה דוכתא דהיכי דאי אפשר בע"א כדעבד דמי ולכך פירש"י שהיה חכם ובעל הוראה הבקי בולד מה כאין אחר יכול היה להבחין והוי אי אפשר בע"א והוי כדעבד לכך סמך על דין ספק טומאה ברה"ר או ס"ס רק לענין אם מחויב לטבול אח"כ דבזה כיון דיש לו תקנה הוי דבר שיל"מ לכך בא מעשה לפני חכמים וטהרוהו ומזה עצמו כמי מוכיח הש"ס דטהרוהו לגמרי דלא בעי טבילה כלל דאין לומר דטהרוהו מדינא אבל טבילה בעי א"כ משמע בהס"ד וספק שלו הוי דאף שמא הוא א"כ איך מתחלה נכנס לספק ונממא ולא חשש על טומאת הכהן וממ"נ מעיקרא מהו קסבר ובסוף