עבודת עבודה חלק א קנא

לכך פסק הרי"ף כר' יוחנן ופסק כשמואל ובזה א"ש מה שהקשה רש"י והתוס' דלמה פריך הש"ס מדר''מ נשמע לרבנן הו"ל להקשות מדרבנן נשמע לרבנן וממחזיק בידו איזה דבר ייע"ש מ"ש בתוס' ליישב זה וכעת נראה דא"ש ג"כ דודאי מדרבנן לק"מ די"ל מטעם ס"ס ולהיפוך ליכא ס"ס לדלמא שיברה ישראל ליכא דזה אינו ספק דזה לא שכיח אבל מר"מ פריך שפיר כיון דהוא חייש למיעוטא הוי ס"ס להיפוך ובע"כ בשקולין כמי מתיר ומזה נשמע לרבנן אף היכי דליכא ס"ס מותר וא"ש ודו"ק היטב כי נכון הוא בעז"ה ועיין מ"ש בתוס' ד"ה עכו"ם ששיפה ע"ז מ"ש ליישב דברי הרי"ף בע"א ייע"ש

ר"י אמר אסורה דהא לא בטלה הנה בת"ח העלה דלר"י אינה אסורה רק מספק והוכיח מלשון הש"ס אימור לא בטלה ונראה שהי' גרסא לפניו ולא כגרסא שלפנינו דקגריס אימור לא בטלה אבל לפי גרסא שלפנינו משמע דהוי ודאי איסור דגרסינן דהא לא בטלה ואף לפי גירסת הת"ח נראה דאין ראי' לדבריו דהוי ספק רק דכוונת הש"ס כך דהנה קיי"ל דברים שבלב אינן דברים אך דהוי אומדנא דמוכח שכוונתו לכך לא נקרא דברים שבלב כמ"ש הפוסקים בכמה דוכתא ולכך ה"נ לתלות שאמר בע"פ שביטלה בזה לא תלינן לכ"ע שהרי אף בספק דרבנן דהוי בכל דוכתא לקולא מ"מ היכי דהוי ספק אם נעשה מעשה לא תלינן לקולא שנעשה מעשה ומוקמינן כל דבר בחזקת שלא נעשה וא"כ כ"נ בזה לתלות שאמר בפירוש שביטלה זה לא תלינן לקולא לכ"ע רק ר"ל ס"ל דאמרינן שנתייאש ממנה בלבו וכעין דקיי"ל בע"ז שהניחה עובדי' והלכו לה בשעת שלום מותרת הרי דמהני בה יאוש והיסח הדעת כן ה"נ בזה בכשנתברה מאלי' ס"ל דמסתמא מתייאש ממנה בלבו ולא אמרינן דהוי דברים שבלב כיון דיש אומדנא שכיון לכך לא הוי דברים שבלב אבל ר' יוחנן ס"ל דאומדנא לומר שבודאי ביטלה ליכא דאפשר לומר שלא ביטלה וכיון דעכ"פ ליכא הוכחה שכיון לבטלה שוב אף כיון לבטלה הו"ל דברים שבלב ואינן דבריה ולא מהני ביטול בלב עוד כלל ובפירוש אין לתלות שביטלה דתלינן כל דבר בחזקת שלא נעשה מעשה וז"פ וק"ל

גמרא איתיבי' ר"י לר"ל וראש דגון וכו' על כן לא ידרכו כהני דנין וכו' קשה לי מהו פריך הרי טעמי' דר"ל דס"ל דנשתברה מאלי' דמותרת מכח דמסתמא בטולי בטלי דמימר אמר איהי נפשה לא אצלה וכו' וא"כ י"ל דהיינו רק בסתמא כעין דקיי"ל גבי סתם גנבה דהוי יאוש בעלים ומ"מ אם שמענו דלא מייאש לא הוי יאוש וכן להיפוך היכי דמסתמא לא הוי יאוש מ"מ אמרינן בש"ס דהיכי דשמעני' דלא אייאש לא הוי יאוש א"כ ה"נ נימא דדוקא בסתמא ס"ל לר"ל דמסתמא מימר אמר איהי נפשה לא אצלה אבל בשמעני' דלא בטלה נשארה באיסורה ויתכן היות ע"ד המיעוט שלא יבטלה בכך ור"ל מדבר רק על הרוב דע"פ הרוב מסתמא כשרואה שנשברה הוא מייאש נפשי' מינ' ולכך בסתמא מותרת דאזלינן בתר רובא אבל מ"מ יתכן להיות ע"ד המיעוט שלא מייאש ממנה והתם הי' מן המיעוט ומה זו קושיא ואין לומר דכוונת הש"ס דלענין מהו קמ"ל דעל כן לא ידרכו כהני דגון וכו' רק לאשמענין דין זה דבנשברה מאלי' אסורה דא"כ קשה מה משני ר"ל דש"ה דאמרי שבקי' איסורי' לדגון ואזיל קאי על המפתן דהדרא קושיא לדוכתא לענין מהו קמ"ל זה ואין לומר דקמ"ל דאם נשתיירו איברים החשובין שבה אסורה ומודה ר"ל בזה דנשתברה מאלי' אסורה וכפרש"י דהתם נשתיירו אברים החשובין וכו' דא"כ מהו פריך הש"ס ממתניתין דהמוצא שברי צלמים מותרין הא שברי ע"ז אסורין ומהו פרנא דלמא קמ"ל במתניתין דבשברי צלמים אף אם נשתיירו אברים החשובין אסורין אבל בלא נשתיירו אברים החשובין מותרין אף בע"ז ומהו פריך ובע"כ לר"ל בכל האברים מתיר וא"כ למה קמ"ל קרא דעל כן לא ידרכו ובע"כ דלאו לדינא קאתיא וא"כ למ"ל לתרץ כן הול"ל בפשיטות דר"ל מדבר מן הרוב ושם הוי מן המיעוט ומהו פריך וצ"ע

ולר"י מדר"מ נשמע לרבנן וכו' תמי' לי טובא דמהו פריך הרי לעיל מפרש בש"ס הטעם דר"מ דלכך אוסר מכח דר"מ לטעמי' דחייש למיעוטא וכבר כתבו התוס' לעיל דלכך לא גזר בגבינות בית אונקייא משום דהתם גופ' רובן לא הי' שוחטין לע"ז וכו' והוי מיעוטא דמיעוטא ואף ר"מ לא חייש וא"כ ה"כ נימא דבנשברה כיון דיש עוד ספק דלמא בטלה נכרי א"כ שוב הוי מיעוטא דמיעוטא ואף ר"מ לא חייש ובפרט לפמ"ש התוס' דנשברה ע"י ישראל לא שכיח וא"כ י"ל דגם נשברה מאלי' לא שכיח וכדמוכח מהתוס' ד"ה ואין ספק מוציא מידי ודאי דהוי ספק הרגיל ובע"כ דנשברה ע"י נכרי שכיח טפי מנשברה מאלי' וא"כ הוי מיעוטא דמיעוטא ואף ר"מ לא חייש ולמ"ל לחדש הך ס"ס ולומר דאין ספק מוציא מידי ודאי וצ"ע ועיימ"ש בתוס' ד"ה מדר"א נשמע לרבנן ליישב זה ולפמ"ש לעיל בחדושי דהיכי דלא עבדה עדיין רק הזמינה לעבוד אף לר"י מהני נשברה מאלי' גם כתבנו דמה דחייש בזה ר"מ למיעוטא היינו רק כיון דע"ז של נכרי אסורה מיד אבל אם לא הוי נאסר עד שיעבוד גם לר"מ לא הוי חיישינן דהוי מיעוטא דתליא במעשה קשה יותר מהו פריך מדר"מ נשמע לרבנן הרי לר"מ עיקר החשש שלו מכח שהוזמן לעבוד ובזה מהני נשתברה מאלי' לכך מותר בשברי צלמים אבל בשברי ע"ז שכבר עבדה י"ל שפיר דלא גמרא גמרא מהני נשתברה מאלי' ומהו פריך וצ"ע גם בזה ובתוס' ד"ה מדר"א נשמע לרבנן ישבנו זה

ד"ה והא שברים נינהו וכו' הנה לולי דבריהם הי' נראה ליישב קושייתם והוא דנלפע"ד דין חדש דמה דמשמע בש"ס לקמן גבי מה דמשני דלמא מגבה לה והדר מבטל לה והו"ל ע"ז של ישראל משמע דאם הגביה הישראל הו"ל ממש ע"ז של ישראל ואין לה ביטול מדינא כראה דהיינו דוקא אם היא עדיין ראוי' לעבודה והדרך לעבוד לה באופן זה לכך כשזכה בה נחשב ממש ע"ז של ישראל ואין לה ביטול אבל אם בשעה שבאה לידו אינה ראוי' לע"ז כגון שנשברה ואי אפשר להחזירה ונהי דמצד השבירה לבד לא הותרה כגון שנשתברה מאלי' מ"מ כיון דכעת אינה ראוי' לע"ז ושוב כשזכה בה ישראל כמי מהני לי' ביטול ולא נחשב ע"ז של ישראל דממ"נ אם בתר מעיקר' אזלינן הרי הו"ל ע"ז של נכרי ויש לה ביטול ואם בתר השתא אזלינן הרי הוא שברים ואין ראוי' לע"ז לכך בכה"ג מהני ביטול אח"כ עכ"פ אף שהגיע ליד ישראל וז"ב לדינא לפע"ד ולפ"ז הוי אפשר לפרש כוונת המשנה כך דקמ"ל דהמוצא שברי צלמים מותרין היינו ע"י ביטול דאף שכבר זכה בו ישראל מ"מ מותרין ע"י ביטול אבל מצא רשימת יד וכו' אז אסורין אפילו ע"י ביטול מפני שכיוצא בהם נעבד וכיון דכיוצא בהם נעבד הו"ל ע"ז של ישראל ואין לו ביטול ואין להקשות א"כ בלא דשמואל כמי קשה מהו איריא שברי צלמים אפילו שברי ע"ז כמי מותרין די"ל דהרי התוס' כתבו דלכך משני דקמ"ל רבותא אטו סיפא ולא קמ"ל כחא דהיתרא היינו מכח דבמה שלא שנאה כלל היתר שברי ע"ז לא הפסידו כלום כי יש ללומדו ממשנתינו שאין לחלק וכו' הרי דמתרצים דהתרצן משני דלא הוי צריך לאשמענין רבותא זו דממילא משמע וא"כ א"ש דאף המקשן דדייק מדלא נקט שברי ע"ז לרבותא דשברי ע"ז אסורין היינו רק לפי דברי שמואל דקמ"ל אפילו שברי ע"ז ואם הוי מפרש טעם משנתינו מכח דאיירי ע"י ביטול מחדש פשיטא לי דמה לי שברי צלמים או שברי ע"ז אם מבטלן מחדש ובע"כ מדקמ"ל שמואל אפילו שברי ע"ז מוכח דמפרש משנתינו דמותרין לגמרי בלי ביטול ולכך בזה הוי ס"ד לומר דשאני צלמים דהוי ס"ס לכך קמ"ל דאפילו שברי ע"ז מותרין ולכך פריך למה לא אשמענין רבותא זו במשנה ומוכרח לתרץ איידי דסיפא דעדיפא לי' אבל למה דס"ד בלא שמואל דמותרין הוי רק ע"י ביטול ומכח כיון דהשתא אין ראוין לע"ז לא הו"ל ע"ז של ישראל פשיטא דמה לי שברי צלמים מה לי שברי ע"ז לכך אין בזה צד רבותא כלל ולכך לא פריך הש"ס כן רק לשמואל וא"ש ודו"ק וים להסביר הדבר יותר עפמ"ש לקמן בסוף פרקין דפליגי אם עובדין לשבריך ויש חד לשנא דלכ"ע עובדין לשברים ולחד לשנא לכ"ע אין עובדין לשברים כו' ולפ"ז י"ל דאף לר"מ דס"ל דעובדין לצלמים ג"כ מ"מ מודה דיש חילוק בזה בין צלמים לע"ז בשברים בע"ז אף שברים עובדין להם אבל בצלמים עכ"פ לשברים אין עובדין להם דכיון דחזינן דלרבנן שאני צלמים מע"ז א"כ י"ל אף לר"מ הוי חילוק בין צלמים לע"ז לענין שברים ועובדין לשברי ע"ז ואין עובדין לשברי צלמים ולכך א"ש לולי דברי שמואל הוי אפשר לפרש המשנה דמותרין ע"י ביטול קאמר והטעם דבזה לא שייך לומר דהו"ל ע"ז של ישראל דכיון דאין ראוי' עוד לעבודה לא הו"ל ע"ז של ישראל ולכך לא נקט שברי ע"ז שבזה שפיר הו"ל ע"ז של ישראל כיון שעובדין לשברים ולא קשיא לי' מידי ולפ"ז אף לולי דברינו לא הוי קשה קושיות התוס' די"ל כיון דמשמע לקמן בש"ס הנ"ל דאם עובדין לשברים לא הוי השבירה ביטול ואם אין עובדין לשברים הוי ביטול וא"כ א"ש דכולי דברי שמואל הוי ס"ד דבזה יש חילוק בין צלמים לע"ז לענין אם עובדין לשברים וא"כ בע"ז דעובדין לשברים לא הוי ביטול ובצלמים דאין עובדין לשברים הוי ביטול ובמצא תבנית יד ורגל שכיוצא בו נעבד ולשבר חשוב כהך אף בצלמים עובדין לשברים לכך לא הוי ביטול ולפי דרך הראשון הו"ל בזה ע"ז של ישראל אבל לשמואל דקאמר ואפילו שברי ע"ז מותרין שפיר פריך מן המשנה למה לא קמ"ל שברי ע"ז וא"ש ודו"ק:

תוספות תוספות ד"ה מדר"מ נשמע לרבנן וכו' הנה גם רש"י הקשה קושיא זו למה לא פריך מרבנן עצמן בנקטי מידי בהדייהו ייע"ש ולפע"ד י"ל דהנה בחדושי לש"ס הקשיתי דמהו פריך הש"ס מדר"מ נשמע לרבנן נהי דלא ידע הך חלוקא דבזה ספק ובזה ודאי עכ"פ בזה ידע דיש חילוק בין רובא ובין מיעוטא דזה פלוגתא דר"מ ורבנן דר"מ חייש למיעוטא ורבנן לא חיישי למיעוטא וא"כ הרי אף לר"מ היכי דהוי מיעוטא דמיעוטא אף הוא לא חייש וא"כ ה"כ הרי בצלמים הוי רק מיעוטא העובדין ואף אם עבדוהו אולי בטלוהו כבר והוי חשש האיסור דלמא עבדוהו ולא בטלו רק מיעוטא דמיעוטא ואף ר"מ לא חייש ומהו פריך אך כעת נראה דא"ש דהנה לכאורה קשה לי מה משני הש"ס דשאני צלמים דהוי ספק עבדו וכו' הרי מפורש לעיל בש"ס טעמא דר"א מכח דבמקומו הי' עובדין לה וגזר שאר מקומות אטו אותו מקום וקשה א"כ הרי אם הי' מוצא שברי צלמים במקומו של ר"מ ודאי הוי אסור דהתם הוי ודאי עברי ואין ספק מוציא מידי ודאי וא"כ כיון דשם שברי צלמים אסורה א"כ שוב נגזור שאר מקומות אטו אותו מקום והרי עיקר איסור צלמים הוי רק מטעם גזרה אטו אותו מקום גם