עבודת עבודה חלק א קמד

דהרי אם לא הוי חשוד למכור אף שלא הי' מוחזק לנאמן הי' מותר אף לקנות ממנו רק כיון שנעשה חשוד למכור אין קונין ממנו וא"כ לשגר לביתו דלא הו' חשוד על כך הדר דינו כסתם אדם ומן הסתם מותר וא"כ בתלי' בעלמא מספק נמי הוי ראוי להיות מותר כיון דעל זה אינו חשוד ולמ"ל להש"ס לומר דבודאי כי קא משגר ממה דאכיל הוא משגר אלא ודאי מוכח כדעת הסוברים דאף בסתם אדם אין קונין ממנו ובעינן שיהי' דוקא מוחזק לנאמן א"כ ממילא ה"נ אם הוא אינו בחזקת נאמן דאין קינין ממנו אם לא הוי לנו חזקה ברורה שממה שאוכל הוא משגר הוי אסור לסמוך עליו מספק לכך צריך לומר דהוי חזקה דבודאי ממה שאוכל קא משגר והוי כמו הוחזק לנאמן על זה וזה ראי' ברורה לפע"ד והנה בהיותי בזה ראיתי פלוגתא חדשה בין הרמב"ם ובין הטור דהנה לשון הטור הוא כן וכן אפילו אם הוא חשוד למכור דברים האסורין ה"ז מתארח עמו ואוכל עמו וכן אם שולח לו לביתו ה"ז מותר כיון שאינו חשוד לאכול דברים האסורין דחזקה ממה שאוכל הוא משגר לו עכ"ל א"כ משמע דס"ל אף אם שולח לו לביתו המקבל מתנה כמי מותר אבל לשון הרמב"ם בפ"א מהמ"א בזמן שהיתה א"י כולה לישראל וכו' המתארח אצל בעה"ב בכל מקום ובכל זמן והביא לו ביין או בשר וגבינה וחתיכת דג ה"ז מותר וא"צ לשאול עליו אע"פ שאינו מכירו אלא יודע שהוא יהודי וכו' הנה נקט רק דין המפורש בברייתא דאם מתארח אצלו מותר אבל דין ריב"ל שאם שיגר לו בעה"ב לביתו מותר השמיטו הרמב"ם והוא תמוה למה השמיטו כיון דאין חולק בדבר ואדרבא הש"ס מביא סייעתא לדבריו ולכך נראה דהרמב"ם מפרש דמה דקאמר ריב"ל אם שיגר לו בעה"ב לביתו אין הכונה על הבעה"ב של האורח רק על ביתו של בעה"ב והיינו דקמ"ל ריב"ל דאין כוונת הברייתא דקתני אם נתארח אצלו ה"ז מותר היינו שמותר לאכול עמו וכדמפרש לה הטור דא"כ קשה מה זו סייעתא לריב"ל אדרבא הוי תיובתא כמ"ש לעיל וסייעתא ודאי לא הוי ולכך מפרש הרמב"ם דכוונת הברייתא דאם נתארח אצלו מותר אף לאכול בפ"ע והיינו דקמ"ל ריב"ל דאם שיגר לו בעה"ב לביתו כלומר שהי' מתארח אצל בעה"ב ושיגר לו בעה"ב לביתו של עצמו בזה מותר דבזה הוי חזקה דבבית שלו אינו משגר לו רק ממה שאוכל והוא ממש דין הברייתא אבל אם שולח לו לבית אחר אסור דבזה לא שייך חזקה זו וא"כ יש פלוגתא חדשה בין הטור ורש"י והר"ן שכולם פרשו כמו הטור ובין דעת הרמב"ם ותימא על הב"י שהביא לשון הרמב"ם ולא כתבו דיש בזה פלוגתא רבה בזה וצ"ע על כל אחרונים שלא הרגישו בזה והוא נ"מ רבתי לדינא לכמה ענינים שונים

גמרא הרי אלו וכו' למיעוטי מאי וכו' ולמ"ד בידוע נמי שרי למיעוטי מורייס וכו' וסתמא כר"מ מכאן יש להוכיח כדעת התוס' שכתבו לעיל דף ל"ד והביא כן גם בדף זה דאף לרבנן אין קנקנים אסורין בהנאה דאל"כ למה הוצרך לומר סתמא כר"מ הו"ל לומר כרבנן ולמעוטי קנקנים דאין לומר דאין זה בכלל תערובת כיון דידוע הוא שיש בהם יין הרי למ"ד בידוע אסור קאמר למעוטי ידוע הו"ל לומר למעוטי קנקנים ובע"כ אף קנקנים מותרין בהנאה כרבנן וק"ל

גמרא תנינא להא דת"ר הנה בתוס' הקשו דאיך קאמר תנינא להא הרי אדרבא במשנה נקט וישראל ראהו וכו' והנה מזה יהי' מוכח דהם ס"ל דלא בעינן שיראה הישראל בתחלת החליבה שאין שם חלב טמא בכלי דאל"כ לא הוי צריכין לפרש דישראל ראהו היינו שיכול לראותו רק אפשר לפרש דישראל ראהו היינו בתחלת החליבה בכלי ראה שאין שם דבר טמא בכלי ובע"כ דס"ל דלא בעינן ראי' בתחלה בכלי מיהו לולי דבריהם הי' נראה לפי משמעות דעת הרמ"א ביו"ד סי' קט"ו שבאם לא הי' שם ישראל בתחלת החליבה ובא בסוף כשעדיין חולב מקצת הבהמות מותר והש"ך השיג עליו והנה נראה ראי' להרמ"א מסוגיא זו דודאי פירוש התוס' דוחק דאכתי מנ"ל להש"ס כן דלמא הכונה ראהו כפשוטו ונהי דלא הוי תיובתא עכ"פ סייעתא ליכא וכן אם נפרש כפירוש הנ"ל דיראה בתחלת בכלי אכתי מנ"ל כן דלמא הכונה כפשוטו שרואה בשעת החליבה לכך נראה דהוי קשה להש"ס אם בעינן שיראה ישראל מתחלה ועד סוף הו"ל למנקט להיפוך אלו מותרין באכילה חלב שישראל רואהו והנכרי חולב וכמו דנקט בברייתא תחלה ישראל יושב ומשמר ואח"כ והנכרי חולב וכן נראה להכריע לדינא דביושב לבד בעינן מתחלה יושב אבל ברואהו ממש די אם בא בסוף כמי די מכח חזקה דהרי לפניך ודו"ק דבזה הוי משמע דבעינן שיקדים ראיית הישראל לחליבת הנכרי אבל כיון דנקט חלב שחלבו נכרי וישראל ראהו משמע דלא בעינן הראי' מהחלה רק אם ראהו בסוף החליבה נמי די כדעת הרמ"א ומזה מוכיח נמי אידך דינא דברייתא דישראל יושב בצד עדרו מותר וכדמפרש לה הש"ס דחזו לי' כדקאים ומטעם דמרתת דס"ל להש"ס דזה תלוי בזה ויהי' מזה ראי' לדעת הריב"א שהביא הב"י בסי' ס"ט דלא מהני יוצא ונכנס בנכרי ששם בשר בקדרה וצריך למטעמי' לקפילא ופירוש ב"י דס"ל דלא מהני יוצא ונכנס רק כל היכי דליכא למקים עלה דמלתא אבל באם איכא למיקם עלה דמלתא לא מהני מרתת ובאמת תקשה דא"כ למה הכא התירו לכתחלה להיות ישראל יושב בצד עדרו והרי כיון דאפשר לראותו ממש למה יסמוך לנתחלש על מרתת הרי זה עדיף מהתם דכבר נעשה מעשה רק דאפשר למטעמי' לקפילא וכאן עושה כן לכתחלה והן אמת דדברי הב"י שם תמוהין לכאורה שכתב הטעם דריב"א ס"ל דלא סמכינן אמרתת רק היכי דליכא למיקם עלה דמלתא כי ההוא דהמניח נכרי בחנותו והרי מפורש רפ"ק דחולין דף ב' דאף לכתחלה אין השומר צריך להיות משמר רק ביוצא ונכנס סגי והמניח אף לכתחלה הוא והרי זה אפשר להיות יושב משמר כל היום ואיכא לתקוני בע"א ואיך סומך לכתחלה על מרתת והרי זה אפשר לברורי טפי מלהטעימו לקפילא וצריך ליישב דבריו או דס"ל דביי"נ דהוי סתם יינם הקילו ולא בשאר אסורין או דס"ל כיון דשעת הדחק כדעבד דמי ואי אפשר לו להיות יושב ומשמר כל היום הוי כליכא למיקם עלה דמלתא אך א"כ תקשה מה מוכיח הש"ס שם מלשון המניח דמשמע אף לכתחלה ממה דתנן אין השומר צריך להיות יושב ומשמר ודלמא דוקא בשומר שאי אפשר לו לשמור כל היום שלא יצא החוצה לכך הוי כדעבד ומותר לו לסמוך ביוצא ונכנס אך משנה דהמניח דמיירי שהנכרי שם רק לפי שעה והרי אפשר לשמרו על שעה זו ממש ואין הכרח לו להיות יוצא ונכנס לכך כל שאין הכרח לו אסור לו לסמוך על יוצא ונכנס רק בדעבד סמכינן עלה ומיירי משנה דהטניח בענין שלא הי' מוכרח לצאת אז הוי דוקא דעבד ובע"כ דס"ל להש"ס דאין חילוק בדבר רק בכל ענין מותר לסמוך לכתחלה על מרתת אף דאפשר בע"א ובע"כ צריך לומר דביי"נ הקילו וטכ"פ זה ודאי לדברי הב"י היכי דאפשר בע"א אסור לו לסמוך על סברא דמרתת וא"כ הכא דהוי רק לשעה מועטת לשעת החליבה דסוף סוף מוכרח להיות שם ואפשר להיות עומד ורואה א"כ למה יהי' מותר לכתחלה להיות יושב כיון דאפשר לו לעמוד והרי מלשון הברייתא דקתני ישראל יושב בצד עדרו וכו' משמע דלכתחלה יכול לסמוך על זה ולמה יהי' מותר לכתחלה ובע"כ צריך לומר דבחלב של נכרי הקילו לסמוך אף לכתחלה על מרתת אף דלא מהני כה"ג בעלמא וא"כ זה כונת הש"ס דהנה הטעם דבמצא מקצת עדיין חולבת שמותר הוי מכח חזקה דהרי לפניך וכמו שעתה אין שם דבר טמא כן לא הוי מעיקרא ובאמת חזקה דהרי לפניך לא אלים ואף לחומרא לא הוי חזקה רק בקדשים ומכ"ש לקולא דלא הוי חזקה ולמה נסמוך בזה לקולא ובע"כ דחלב נכרי קיל טפי והקילו לסמוך גם בזה לכך מה"ט סמכינן על חזקה דמרתת נמי לכתחלה ולכך זה הוי כוונת הש"ס דתנינא להא דת"ר כיון דנקט כאן ישראל רואהו לבסוף מוכח דמהני אף שלא ראה תחלת החליבה רק בסופו ואף דבעלמא לא מהני חזקה דהרי לפניך בחלב ככרי הקילו א"כ ממילא גם זה מהני נמי להיות יושב וסמכינן על סברא דמרתת ותנינא להא דת"ר ישראל יושב בצד עדרו וכו' והרי קשה ממ"נ ובע"כ כדמשני דקאי וחזו לי' וסמכינן על סברא דמרתת לכתחלה אף דבעלמא לא מהני בחלב הקילו ויש להסביר בדבר יותר כיון דלפי דברי הב"י הנ"ל לדעת הריב"א לא סמכינן על סברא דמרתת היכי דאיכא לברורי והנה לעיל דף ל"ד ע"ב פריך הש"ס חלב למהו ניחוש לה וכו' חלב טמא אינו עומד אי דקבעי לגבינה ה"נ הבמ"ע דקבעי לה לכמכא ופריך ונשקול מני' קלי וניקום ומשני כיון דבטהור נמי איכא נסיובי ליכא למיקם עלה דמנתא וייע"ש בפרש"י ואבע"א דקבעי לה לגבינה דקאי ביני אטפי וכו' ולפ"ז להך לשנא דמשום נסיובי אי אפשר למיקם עלה דמלתא כלל אך לאידך לישנא דקבעי לה לגבינה י"ל שפיר דלא חיישינן להך סברא דנסיובי ואפשר שפיר לברר ע"י שניקום מעט ולכך אם אפשר הוי למיקם עלה דמלתא לא הוי סמכינן על סברא דמרתת רק להך לשנא דמשום נסיובי א"כ ליכא למיקם עלה דמלתא לכך סמכינן על מרתת ולפ"ז מן המשנה ליכא ראי' אם כהך לשנא או כהך לשנא ונ"מ לדידן אם לסמוך על סברא דמרתת אבל ממשנה דידן דנקט חלב שחלבו נכרי וישראל ראהו דקשה חדא דהוי מלתא דפשיטא ומה קמ"ל וכמ"ש הת"ח בזה ועוד קשה קושייתינו דלמה לא נקנו להיפוך דחלב שישראל רואה והנכרי חולב ובע"כ הכונה דאף אם לא ראה בסוף ולא בתחלה כמי מהני והרי זה לא מהני רק מטעם דהרי לפניך והרי הרי לפניך לא הוי חזקה גמורה כנ"ל ואף אם הוי חזקה גמורה לא עדיפא משאר חזקה דקיי"ל היכי דאיכא לברורי לא סמכינן אחזקה והרי אפשר לברורי ע"י שניקום פורתא ובע"כ דמשום נסיובי אי אפשר למיקם עלה דמלתא א"כ ממילא דה"ה על מרתת סמכינן בכך כיון דליכא לברורי ולכך תנינא להא דת"ר דסמכינן על מרתת והיינו מכח דזה נחשב ליכא לברורי לכך מה"ט סמכינן על חזקה דהרי לפניך ג"כ וגם י"ל אף דנחזיק בבירור כהך לשנא דמשום נסיובי אי אפשר לברירי מ"מ הוי דהיינו רק לחומרא דאין להתיר חלב נכרי שלא ראהו ישראל לסמוך על בירור זה לקולא לא סמכינן על הך בירור אבל להיפוך היכי דבלי הברור מותר כך שפיר י"ל דלחומרא חשבינן אף זה לבירור והוי אפשר לברורי ע"י דניקום פורתא וא"כ לא הוי ראוי לסמוך על מרתת כיון דאפשר לברורי ע"י דניקום פורתא לכך מביא ראי' מן המשנה דקתני וישראל רואהו וסמכינן על חזקה דהרי לפניך בזה הרי מוכח דזה נחשב ליכא לברורי כלל וממילא תנינא להא דת"ר דגם על מרתת סמכינן מכח זה כיון דנחשב ליכא לברורי כלל וא"ש ודו"ק

והנה. ע"פ הנ"ל נראה ליישב ג"כ שיטת המ"מ שהביא המרדכי והב"י הביאו דס"ל דבאין דבר טמא בעדרו לא בעינן יושב בצד עדרו והמרדכי המה עליהם דא"כ למה קאמר הש"ס אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא ולמה לא פריך טפי דא"כ למ"ל יושב בצד עדרו וכו' והנה חוץ לדרכינו