עבודת עבודה חלק א קמב

דאינו בעין לא שייך בה קליפה ומותר ייע"ש א"כ ה"נ כיון דהקנקנים בעין נחשב ידוע ממשן אבל בחשש יין לתוך הכבשין כיון דאין האיסור בעין לא הוי ידוע ממשן כיון דאין האיסור ניכר לפנינו ועוד י"ל כוונת דבריהם כיון דיי"נ באינו מינו בטל בסמך ולכך הנה מה דפליגי בידוע אם מותר בהנאה או אסור אין הכוונה בידוע שמערבין כל כך עד שאין סמך דבזה ודאי לא הי' שום אדם מתיר בהנאה רק כוונתם הוי דידוע שמערבין בו יין אך אין ידוע אם מערבין בו כל כך עד שאין בו סמך או אפשר דעדיין יש בו סמך ובזה פליגי דחד ס"ל דבידוע אסור כיון דעכ"פ ידוע שמערבין חיישינן שמא ערבו כל כך עד שאין בו סמך וחד ס"ל אף בידוע נמי מותר בהנאה דתלינן שערבו רק מעט בענין שיש בו סמך ולחוש על המותר שאין בו סמך לא הוי ידוע רק סתמא לכך די לאסור באכילה ולהתירו בהנאה וא"כ א"ש דתינח הכא די"ל דיש בו סמך ולכך הוי כלא ידוע ממשן דדלמא נתבטל בסמך אבל התם בקנקבים דבודאי אין בו סמך דאין במה שבתוך הכלי סמך נגד הכלי לכך הוי כידוע ממשן דטכ"ע דאורייתא לכך אסור בהנאה ולכך דייקו התוס' בלשונם וכתבו דלא הוי ידוע ממשן שמתבטל היין בכבשין משמע דמטעם ביטול אתינא עלה והיינו כמש"ל דבזה נהי שידוע שמערבין עכ"פ אין ידוע אם יש בו סמך או לא והוי כאין ידוע ממשן והתם דידוע שאין בו סמך לכך הוי ידוע ממשן וק"ל

תוספות ד"ה אגב חורפי' דחולתיתא וכו' וא"ת נסגי לי' בקליפה וכו' הנה לדברי הראב"ד שהובא בהר"ן לעיל גבי גבינות ליישב קושיות הר"י מג"ש למה הקיבה אינה בטלה בסמך וכתב הראב"ד הטעם דכל מה שאסרו חז"ל בשל עכו"ם לא הלכו בו אחר הטעם כיון דאפשר לבא לידי כ"ט אסרוהו ויע"ש א"כ י"ל ה"נ הנה לעיל הקשיתי דלמה בשמן ר"י נשיאה וב"ד התירוהו מכח דס"ל נטל"פ מותר דמה בכך הרי בשל עכו"ם לא הלכו בו אחר הטעם והרי נטל"פ חמור מביטול בסמך דהרי חד מ"ד ס"ל נטל"פ אסור ובסמך אין חולק שמותר והנה ליישב דעת הראב"ד צריך לומר כיון דעיקר טעמו מכח לא פלוג כיון דאפשר לבא לידי נ"ט לא פלוג ואסרוהו בכל ענין א"כ לא פלוג לא שייך רק באם הטעם מצד עצמן נחשב טעם ואין השינוי בגופו רק מצד אחר שיש בו סמך בתערובת לכך כל דעכ"פ מצד עצמו הוי לשבח לא פלוג ואסרוהו בכל ענין אבל אם הטעם מצד עצמו הוי לפגם א"כ הוי בענין אחר ממש לא שייך בזה לא פלוג דבטעם לשבח תקנו ולא בטעם לפגם והוי כשני ענינים נפרדים ולא שייך בזה לא פלוג לכך לא גזרו בזה וא"כ תינח היכי דהוי לפגם אבל כאן כיון דחורפי' מחלייא לי' לשבח א"כ י"ל דמה דבסכין טרפה די בקליפה היינו דשיערו חז"ל דעד קליפה נבלע בו הרבה ואין בו סמך אבל ביותר מכ"ק לא מתפשט רק מעט והוי רק משהו ובטל הוא וכעין דס"ל להרי"ף גבי ריחא מלתא דהוי רק משהו כן ה"נ בזה משהו הוי לבד ובטל הוא לכך תינח באם אירע כן דרך מקרה אבל בשל נכרים דהוי תקחז"ל לא הלכו בו אחר הטעם וכיון דלשבח הוי רק דהוי משהו וכיון דאפשר לבא לידי נ"ט כדי קליפה או בחתכו דק דק לכך אסור בכל ענין ושוב עיינתי בלשון הר"ן לעיל גבי קיבה שזכר הראב"ד בלשונו בפירוש גם קורט של חלתית וקיצר בלשונו וכיון למ"ש ליישב קושיות התוס' בזה וראיתי בלשון הב"י ביו"ד סי' צ"ו שהביא דעת הראב"ד דדבר חריף אינו אוסר רק כדי קליפה והרשב"א דחה דבריו והביא ראי' מקורט של חילתית דכאן דמשמע דכולו אסור ייע"ש ולפמ"ש לדעת הראב"ד ליכא תיובתא מקורט של חילתית ולכך הראב"ד לשטתו הנ"ל לכך אינו אוסר בעלמא רק כדי קליפה וכאן שאני דבשל ככרים לא הלכו אחר הטעם וכמו שכתב הר"ן בשמו גבי גבינות הנכרים הנ"ל ודו"ק היטב

גמ' ת''ר אשת חבר שנשאת לע"ה וכו' הנה הרי"ף והרא"ש השמיטו הך ברייתא ותמה עליו בספר מע"מ הועתק בגליון ואין ספרו בידי לעיין בו מ"ש בזה ולפענ"ד י"ל דהנה בברייתא הראשונה גרסי חבר שמת אשתו ובניו ובני ביתו הרי הם בחזקתן עד שיחשדו וכן חצר שמוכרין בה תכלת הרי הם בחזקתן עד שתפסל וזה העתיקו הרי"ף והרא"ש והנה קשה לי דעד שיחשדו הוא למותר דפשיטא דאם נחשדו הורע חזקתן דלא עדיפי מחבר עצמו דאם איתרע נאמנות שלו ונעשה חשוד דאינו נאמן עוד ופשיטא דלא עדיפי בני ביתו ממנו לכך נראה דאין כוונתו עד שיחשדן שיארע בעצמם פסול וחשד רק הכוונה עד שיהי' מקום לחשדם דהיינו אם תהיו נשאת לע"ה או העבד יהי' נמכר לע"ה ואז הוי מקום לחשדם וכן מ"ש בחצר עד שתפסל היינו נמי כגון שבא לשם ע"ה וכדומה אבל לא שיפסול בבירור דא"כ פשיטא דאיתרע חזקתם ולכך בע"כ אתיא כר' יהודא דברייתא ולא כת"ק ולכך כיון שהעתיקו הרי"ף והרא"ש הך ברייתא דעד שיחשדו לא היו צריכין להעתיק עוד אידך ברייתא שכבר מוכח דפסקו כר' יהודא דאם נשאת לע"ה איתרע חזקתה וא"ש ודו"ק וליישב דבריהם יותר נכון אען ואומר דס"ל להרי"ף והרא"ש דיש בזה פלוגתא בין התנאים מה שאינו מפורש להדיא בש"ס דהנה לפי משמעות אידך ברייתא מבואר דס"ל לכ"ע דאשת חבר ועבדו של חבר בעי קבלה בדברי חבירות ולכאורה תמוה לי טובא מה מבעיא ליה לעיל אם עבדו של חבר או אשתו יש להם נאמנות אחר מיתתו של חבר ומה קמ"ל בברייתא דעבדו של חבר ואשתו הרי הוא כחבר ממ"נ במה מיירי אם מיירי שלא קבלו דברי חבירות אף בחיי חבר אינן כחבר ואם קבלו דברי חבירות מהו איריא שהם של חבר אפילו היו בפ"ע כיון שקבלו דברי חבירות הם בחזקת כשרות דכל אדם המקבל דברי חבירות הוא בחזקתו עד שנודע עליו פסול ומה איריא אשת חבר ועבדו והנה לכאורה הי' אפשר לדחוק דהנ"מ אם אין ידוע לנו אם קבלו דברי חבירות או לא אז בסתם אדם אינו נאמן שקבלו עליו דברי חבירות אבל בעבדו ואשתו של חבר אמרינין דמסתמא קבלו עליהם דברי חבירות אך אכתי לא הונח בזה דתינח מה דקמ"ל בברייתא דאשת חבר הרי הוא כחבר שפיר י"ל נ"מ זו דקמ"ל דמסתמא קבלו עליהם דברי חבירות אבל מה מבעיא בש"ס אם לאחר מיתתו הרי הם כחבר ומה קמ"ל זה בברייתא פשיטא הוא כיון דבסתם אדם נמי אם קיבל דברי חבירות כשר עד שיחשדו וכיון דבעבדו ואשתו של חבר אמרינן דמסתמא קבלו דברי חבירות א"כ מה לי אם החבר חי או מת כיון דמסתמא כבר קבלו דברי חבירות בחיי חבר מה לי אם עדיין חי או מת לכך מזה נראה בעליל דס"ל להנך תנאים דאשת חבר ועבדו לא בעי קבלת דברי חבירות רק ע"י החבר אף הם מוחזקים ממילא ולכך ס"ד כיון דמכח חבר קאתי אם נסתלק החבר נסתלקו הם לכך קמ"ל דאף עפ"כ אף שמת החבר הם בחזקתן והנה שוב עיינתי בבכורות דף למ"ד איתא שם תחלה דחבר בעי קבלת דברי חבירות בפני ג' בניו ובני ביתו א"צ לקבל דברי חבירות בפני ג' ואח"כ הביא שם הך ברייתא שהובא כאן דאשת חבר ועבדו כולם בעי קבלת דברי חבירות והנה נראה דהם פליגי אהדדי ורש"י שם הרגיש בזה וכתב וז"ל בד"ה צריכין לקבל דברי חבירות וכו' ואע"ג דאמרן לעיל בניו ובכי ביתו א"צ לקבל הכא שאני דבשעת קבלה לא הוי גבי' ואיכא למימר דסרכייהו קמא נקט עכ"ל א"כ מחלק רש"י דאם הי' בשעת קבלה שלו אין צריכין לקבל מחדש ואם לא הי' בשעת קבלה שלו צריכין לקבל מחדש הן אמת דלולי פה קדוש של רש"י הי' אפשר לחלק בע"א דדוקא בפני ג' לא בעי לקבל אבל מ"מ צריכין לקבל דברי חבירות רק דלא בעינן בפני ג' וכן בראה מלשון הרמב"ם בפ"ו ממעשר כן מ"מ נראה כיון דרש"י הרגיש בזה ולא תירץ כדברינו א"כ לא ס"ל הך חלוקא וחילוק של רש"י הוא דחוק כיון דהחבר עצמו הוא בחזקת נאמנות מה לי אם הי' הם בשעת קבלה שלו או לא ולכך ס"ל להרי"ף והרא"ש דבאמת יש בזה פלוגתא דתנאי דתנא דברייתא ראשונה ס"ל דלא בעינן קבלת דברי חבירות לאשתו ועבדו של חבר ואידך ברייתא ס"ל דבעינן גם בהם קבלת דברי חבירות וממילא הך סוגיא דידן דבעיא אם לאחר מיתה הם כחבר ס"ל נמי דלא בעינן קבלת דברי חבירות רק בתר החבר גריר ולכך שייך למבעיא אם אחר מיתה נמי דינם כחבר או לא ולכך א"ש שהשמיטו פלוגתא דאידך ברייתא באשת חבר שנשאת לע"ה דהנה אידך ברייתא לשיטתם אזלי דס"ל דאשת חבר ועבדו בעי קבלת דברי חבירות וממילא ס"ל דאין נגררין אחר החבר רק נדונין בפ"ע ולכך הת"ק ס"ל כיון דלקולא אין נדונין כחבר רק נדונין בפ"ע ובעינן קבלה בפ"ע ה"ה נמי להיפך אם נכנסו אחר כך לרשות ע"ה אין נגררים אחריו ונדונין בפ"ע וכיון דקבלו דברי חבירות קבלו והוא משוה מדותיו דבין להקל בין להחמיר לא נגררים אחר בעליהם ור"י ס"ל דנהי דלהקל דלא לבעי קבלה אין נגררין אחר החבר ובעינן קבלת דברי חבירות מ"מ להחמיר נגררין אחריו ואם נכנסו לרשות ע"ה בעי קבלה מחדש א"כ זה הכל לשיטתם דס"ל דלקולא לא סמכינן על החבר ואין נגררין אחר החבר להקל לכך יש סברא לומר דגם להחמיר אין נגררין אחריו ובפרט כיון דכבר קבלו דברי חבירות לכך הוצרכו להשמיענו פלוגתתם באם נכנסו לרשות ע"ה אח"כ מה דינם אבל הרי"ף והרא"ש ס"ל כיון דהש"ס דילן האמוראים מבעיא להו בלאחר מיתה אם דינן כחבר בע"כ ס"ל כמ"ד דבניו ובני ביתו של חבר לא בעי קבלה מחדש רק מכח החבר נאמנין ולכך מבעיא לי' אם גם אחר מיתה נגררין אחריו א"כ לפ"ז אם לקולא נגררין אחר בעליהן ולא בעי קבלה בפ"ע ממילא מכ"ש דלהחמיר נגררין אחר בעליהן ולכך אם נשאו לע"ה ודאי איתרע נאמנותן כיון דמתחלה מכח החבר אתיא פשיטא כשנכנסו לרשות אחר דנדונו כמותו ולא מבעיא היכי דלא קבלו דברי חברות ולא הוי להם נאמנות רק מכח החבר דדינו כן בנכנסו לרשות אחר של ע"ה רק אף אם אירע שקבלו דברי חברות נמי הוי כן כיון דלא הוי בעי אז קבלה אין הקבלה שלהם אז כלום דדוקא היכי דהוי צורך לקבלה אז חלה הקבלה וי"ל דמהני לעולם אף כשנכנסו לרשות ע"ה אבל היכי דלא הוצרכו לקבלה אף שקבלו אינו כלום כדאשכחן סברא זו בכמה דוכתא לכך פשיטא דאם נשאו לע"ה קבלה מחדש בעינן וכיון שהעתיק הרי"ף הך ברייתא דאשת חבר ועבדו הוי כמותו אף אחר מיתה ומוכח דס"ל דלא בעינן קבלה אם הם ברשות חבר ממילא פשיטא כשנכנסו לרשות ע"ה דבעינן קבלה ואין זה צריך לפנים כנלפע"ד נכון בעז"ה בישוב שיטת הרי"ף והרא"ש ודו"ק היטב

תוספות, ד"ה אמר רב חבי"ת בחותם אחד אסור ופירש"י שדמיה יקרים וכו' קשה לי אם מה"ט אתינא למה הוצרך הש"ס לומר אח"כ דרב ושמואל פליגו דרב נקט תרי מיני בשר דגים בפ"ע ובשר בפ"ע ושמואל ס"ל דתרי מיני בשר לא אמרינן ומ"ט לא משני טפי דמר כי אתרי' ומר כי אתרי' דבאתרי' דרב הי' דמי דג יקרים לכך חייש לשמא טרח וזייף כמו בבשר אבל באתרי' דשמואל אין דמי הדג יקרים כדמי בשר ולכך ס"ל דדג די בחותם אחד וכדמשני בכמה דוכתא מר כי אתרי' ומר כי אתרי' ואפשר דהוי קשה לו א"כ לווה לא אשמיעינין שמואל להיפוך דבדג די בחותם אחד בע"כ ס"ל דדג