עבודת עבודה חלק א יד

גדול' ונהי דלפי האמת הי' מצווין על כך מיהו מה שנקטו רש"י כאן בפירושו גם מלשונו מוכח דעיקר הקושיא הוי מכח זה ובאמת הקושיא תקש' בל"ז יותר וצ"ל דרש"י נמשך כאן אחר דברי התוס' בקידושין דלכך מצווה ועושה גדול מכח דזה יצרו תקפו וזה אין יצרו תקפו וא"כ כיון דמאמר העכו"ם ישראל שקבלוהו היכן קיימוהו א"כ הוי קטרוגם דמה שישראל מצווין אין מקיימין אם הי' אברהם יעקב ויוסף מקיימין בתורת אינו מצווה ועושה לא הוי זה עדות לישראל שקיימו המצו' להם דדלמא אדרב' דעבור שלא הי' מצוין לכך קיימו שלא הי' יצרם תקפם ישראל שקבלוהו ויצרם תקפם אפשר שלא קיימוה לכך הוכיח רש"י לפרש דהם היו מצווין ועושין ולכך מוכיח שפיר יבואו מהם ובהם שהיו מצווין וקיימוהו והנה ממ"ש רש"י גבי אברהם הי' אפשר ליישב בע"א די"ל דמזה יהי' ראי' להסוברין דב"נ מצווין למסור נפשם על קידוש השם וגם יהי' מוכח כדעת הסוברין דהיכי דאינו מחוייב למסור נפשו אסור למסור נפשו ולכך הוי קשה לרש"י איך אמר יבא נמרוד ויעיד באברהם וכו' הרי כמו שהעיד נמרוד באברהם שלא עבד ע"ז וקיים מצות ע"ז כמו כן יעיד להיפך שעבר על ונשמרתם לנפשותיכם ולכך פרש"י שהי' מצווה על כך ולזה כדין מסר נפשו על קידוש השם ולא עבר מידי ולכך שפיר קאמר יבא נמרוד וכו' וביוסף הוי נמי מסיר' הנפש וסכנת מות אפשר ליישב כמי כן מיהו ביעקב דדייק רש"י כן א"א לומר רק כנ"ל דהוי קשה לו דאין ראי' מאינו מצווה למצווה וא"ש ודוק

שם בפרש"י ד"ה נמרוד וכו' ולכך נקרא אמרפל וכו' הנה זה הוי שפת יתר ברש"י לכאור' ומה בעי בזה ונרא' דרש"י כיון בזה ליישב מה שהקש' בני השנון שיחי' דלמה השמיט הש"ס שיבא המן ויעיד במרדכי שכפר בע"ז ולא השתחוה לצלם שלו וכן כמה תנאים ואמוראים שנהרגו על קידוש השם ולמה לא זכרם הקב"ה והשבתי לו כי לא ישיבם הקב"ה רק מה שמפורש בתנ"ך ולא מה דמפורש בתור' שבע"פ כי הם אינם מאמינים בדרשת חז"ל ותורה שבע"פ אך א"כ קשה דגם מעש' דאברהם שהפילו לכבשן האש אינו מפורש בקרא ולכך פרש"י דזה הוי כמפורש בקרא דהרי לכך נקרא אמרפל שאמר והפיל את אברהם לכבשן האש א"כ מפורש בתור' משא"כ אינך אינו מפורש בקרא ומעש' דמרדכי אף שלמדוהו מלשון יהודי הרי יש שם דרשו' אחרים דאביו מיהוד' וכו' וכיון דאינו מפורש בתנ"ך לכך לא זכרם הקב"ה וא"ש

בתוס' ד''ה האדם וכו' הנה לכאור' לא הקשו מידי דהרי באמת הוי פלוגתא בזה ולרבנן קברי עכו"ם מטמאין באהל ובע"כ ס"ל דעכו"ם קרוים אדם וי"ל דר"מ כרבנן ס"ל אך עיקר קושייתם הוי דא"כ לא פריך הש"ס מידי לר' יוסף מר"מ דדלמא ר"י כר"ש ס"ל דקברי עכו"ם אין מטמאין וס"ל דאוה"ע לא אקרי אדם וא"כ מה דקאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם לא קאי על אוה"ע ולכך קאמר שאם מקיימין אין מקבלין שכר עליהם ובע"כ דמשמע להש"ס דדברי ר"מ הוי ככ"ע ולא כתנאי ולכך הקשו מקברי עכו"ם וכו' וטעם חילוקם בין אדם להאדם כתבנו בזה בחידושינו במק"א טעם נכון בזה וכעת ראיתיו מרומז קצת בדברי הת"ח יע"ש

שם תוס' ד"ה האדם וכו' הנה נראה להסכיר הדבר למה יהי' חילוק בין האדם לאדם ויובן כמי מה דאמרינן אתם קרוים אדם ואין אוה"ע קרוים אדם למה דוקא בשם אדם נשתנין האומות מישראל והוא ע"פ מ"ש במס' סוטה דף ה' אחר שהפליג שם בגנות הגאו' ובמעל' הענו' אמרינן שם אין תפלתו של אדם נשמעת אלא א"כ משים עצמו כבשר שנאמר והי' מידי חודש כו' יבא כל בשר להשתחות לפני אמר ד' ואמר שם רבא בשר כתיב בי' ונרפא ואדם לא כתיב בי' ונרפא ייע"ש ועמ"ש בפ' נח בזה בפ' שבועת המבול בכמ' פסוקים בזה א"כ מוכח מזה דבשר מורה על שפלות ואדם מורה על בעל גאוה והנה רז"ל דרשו בפסוק לא מרובכם מכל העמים חשק ד' בכם כי אתם המעט מכל העמים בשביל שאתם ממעטין את עצמיכם נתתי גדולה לאברהם אמר אנכי עפר ואפר וכו' ומזה מבואר דאוה"ע הם בעלי גאוה אבל ישראל הם בעלי ענוה ומשפילין עצמם ולכך מחזיקין עצמם כבשר אבל אוה"ע מחזיקין עצמם לאדם והנה אמרו רז"ל כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו וכל הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו ולכך ה"כ ישראל שמחזיקין עצמן רק לבשר ולא לאדם הקב"ה קורא להם בשם אדם דרך חשיבו' אבל אוה"ע שמחזיקין עצמם לאדם הקב"ה מחזיק אותם רק לשפלים ונבזים ככשר ולא כאדם ולכך הנה זה הוי מאמרו ית' מ"ש אדם אתם כמ"ש שם הנביא ואתנה צאן מרעיתי אדם אתם ולכך אמרו שפיר דאתם קרוים אדם דלישראל שמחזיקין עצמם כבשר ובורחין מן הכבוד לכך אני קורא אתכם אדם בלשון חשיבו' ואין אוה"ע שמחזיקין עצמן לאדם קרוים אדם דאדרב' כיון שהם רודפין אחר הכבוד הכבוד בורח ואין הקב"ה קורא להם אדם רק בשר ולכך א"ש דתינח לשון אדם שהקב"ה יקרא להם שם אדם בזה אין הוא ית' קורא אדם רק לישראל ולא לאוה"ע אבל לשון האדם משמע שהוא עצמו מחזיק עצמו לאדם בזה אדרב' זה הוי רק באוה"ע שהם מחזיקין עצמם לאדם אבל אין ישראל מחזיקין עצמן לאדם ולכך לשון האדם דמשמע שהוא מחזיק עצמו לאדם הוי רק באומו' העולם ולא בישראל שהם ממעטין עצמן ואין מחזיקין עצמן לאדם אבל לשון אדם משמע שהקב"ה קורא אותם אדם אדרבה זה שייך דוקא בישראל ולא בנכרי אבל לשון האדם משמע שהוא עצמו מחזיק עצמו לאדם זה שייך רק באומות ולא בישראל וא"ש ובזה יובן מ"ש חז"ל במסכת שבת בפסוק עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות ונראה הכוונה עפמ"ש בילקוט פ' בהעלותך בפ' והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה וז"ל ר' יוסי אומר אף מאבות ולא ממלאכי שרת א"כ מוכח דמשה לא הי' עניו יותר ממלאכי שרת ולכך קראוהו אדם שהוא בעל גאוה כי נגדם נחשב משה לבעל גאוה ולכך פרעם הקב"ה ונתן למשה התורה דהנה לכך נמשלה התורה לווים דהמים עוזבין מקום הגבוה ויורדים למקום נמוך א"כ עיקר התור' שייך לבעל ענוה ולכך הראה כהם הקב"ה שנתן הקב"ה למשה ולא להם ומוכח מזה שמשה רבינו הוא עניו יותר מהם היפך ממה שהם אמרו שהם יותר ענוים ממשה ולכך קאמר בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות וא"ש

בתוס' ד''ה שאפילו נכרי וכו' פירוש בשבע מצות דידהו וכו' אמת כן הוא בש"ס סנהדרין דף נ"ט ודבריהם תמוהין מה חידשו בזה כיון שכן מפורש בש"ס ועיין מ"ש בש"ס בזה וכעת תמוה לי עוד דדברי הש"ס סותרים זא"ז דמה משני התם בשבע מצות דידהו כיון דבשאר התורה חייב מיתה מטעם דאמרינין שם דהוי כמאורסה א"כ מה משני שם בשבע מצות דידהו הרי מסיק כאן דעמד והתירן דאם מקיימין אין מקבלין עליהן שכר כמצווה ועושה אלא כאינו מצוה ועושה א"כ שוב אין חילוק בין שאר מצות לזיין מצות א"כ למה לא יתחייבו גם בשבע מצות מיתה מטעם דהוי מאורסה וממ"נ אם לא חשבינין כאלו הם אינו מכוה ועושה רק כמצוה ועושה א"כ למה לא יקבלו שכר כמצווה ועושה ואם חשבינין להם אף לחובתם כאינו מצוה ועושה א"כ למה לא יתחייבו מיתה על כך דהרי מה דאינו מצווה ועושה מתחייבין מיתה דהוי כמאורסה וממ"נ הוי תרתי דסתרי אהדדי וצ"ע בזה

שם בתוס' ד"ה נוגעים הם וא"ת הרי ראי' גדולה שקיימו וכו' הנה לולא דבריהם י"ל כיון דבדיני נפשות לא מהני עדות בידיעה בלי ראי' והגדה וא"כ ה"נ כיון דדין עוה"ב הוי דיני נפשות ולכך לא מהני עדות בידיעה בלי ראי' ולכך בשלמא אם היו שמים וארץ יכולין להעיד בע"פ הי' להם דין עדים ממש אך כיון דהם נוגעים בעדותן וא"י להעיד בפה רק להוכיח ממה שהם קיימים א"כ זה הוי עדות בידיעה בלי ראי' ולא מהני בנפשות ומ"ש התוס' ועוי"ל שהם קיימין ממה שקבלו עיין במפורשים מה שהקשו למה נחשבו נוגעין וכו' ולפע"ד דאמרינין בשבת דמכאן מודעה רבא לאורייתא: א"כ אם רוצים ישראל יכולין לפטור מן הדין בטענת אונס והנה כל מעשה באונס לא הוי מעשה ולכך מה שקבלת התור' מקיים העולם הוי רק כ"ז שאין ישראל טוענין טענת אונס ואינן מבטלין קבלת התור' למפרע אז הם קיימין על הקבלה לבד אבל אם ישראל טוענין טענת אונס ואז המה מבטלין קבלת התור' אז הוי גם הקבלה כמאן דליתא ואין להם לשמים וארץ על מה להתקי"ם לכך שפיר ישיבו דנוגעין בעדותן המה דממה שהן קיימין לעת עתה אין ראי' דעדיין לא טענו טענת אונס וא"כ הם קיימים על הקבלה אבל מ"מ נוגעים הם להעיד שקיימו ישראל התור' דאם לא יעידו ויבואו ישראל לדין על שלא קיימו ויצטרכו לטעון טענת אונס וא"כ אז יעקרו קבלת התור' למפרע א"כ יחרבו שמים וארץ א"כ הן נוגעים בעדותן שהעידו שקיימו התור' ולא יצטרכו לבא בטענת מודעה למפרע כן הי' כראה לומר מיהו ז"א דהרי לע"ל בלא"ה לא שייך טענת מודעה דהדור קיבלוהו בימי אחשורוש לכך הי' כראה ליישב דבריהם כך דמזה יהי' ראי' להסוברים דגם בפסול ממון בעינין תחלתו וסופו בכשרות ולכך הנה עיקר טענת האומ"ה על ישראל הוי עיקרן בתורת מצווה ועושה לא קיימוהו וכמ"ש ישראל שקבלוהו היכן קיימוהו ולכך אם לא הי' אומ"ה מודים על קבלת התור' שקבלו ישראל הי' צריכין שמים וארץ להעיד גם על הקבלה ועל הקבלה הוי נוגעים שפיר וא"כ נהי דכעת האומ"ה מודים על הקבלה ואינן מערערין עלי' רק על הקיום ועל הקיום אינן נוגעין דבלא"ה יש להם קיום ע"י הקבלה מ"מ תחלתו וסופו בכשרות לא הוי דמתחלה הי' להם דין נוגעים וא"ש

מיהו נראה עיקר כפירוש הראשון שכתבנו ומה שהקשינו הרי הדר קבלוהו בימי אחשורוש י"ל דע"כ הך סוגיא לא ס"ל כן דאל"כ מה זו שאלה שישאלו האומו' כלום כפית עלינו הר כגיגית הרי אפשר שכא יתן לישראל על הקבלה הראשונ' רק על מה שהדור קבלוהו בימי אחשורוש ברצון וע"ז אין להם שום טענה ובע"כ דהסוגיא זו אזיל לשמואל דדריש קיימו וקבלו קיימו למעלה מה שקבלו למטה ולא כרבא דדריש קיימו מה שקבלו כבר ועיין תוס' פ"ק דמגילה עמדו בזה וכתבו דתרתי ש"מ ולפמ"ש יהי' מוכח דפליגי והש"ס דכאן ע"כ לא ס"ל דהדור קבלוהו בימי אחשורוש ולכך קאמר שפיר כלום כפית עלינו וכו' ובהיות כן א"ש תירוצם כאן דהם נוגעים בעדותן דאם יאמרו שלא קיימו ויצטרכו ישראל לבטל קבלה הראשונ' בטענת אונס וממילא יאבדו הם והנה בזה י"ל על נכון דברי התוס' פ"ק דמגילה דף זיין לכולהו אית להו פירכא וכו' ייע"ש שכתבו שם דתרתי ש"מ וכו' והוא דבר שאין לו הבנה