עבודת עבודה חלק א קלט

מה דילפינן ספק טומאה ברה"ר מסוטה דהוי רה"י י"ל בו שני כוונת או כפשוטו דאף הסוטה הוי במנין האנשים וא"כ כיון דס"ל להירושלמי ורמב"ם דבשנים והיא שייך סתירה א"כ אף בשלשה נחשב רה"י עד דאיכא ד' אוי"ל דהסוטה אין נחשבת למנין כמו גבי טומאה דאין הטומא' נככסת למנין ובעינן שיהי' שלשה חוץ הטומאה למהוי רה"ר א"כ ה"נ בסוטה שהיא הטומאה אינה נכנסת למנין ובאמת חוץ הסוט' בשלושה בני אדם נחשב רה"ר וליכא עוד יחוד א"כ ה"ה נמי בטומאה בשלשה הוי רה"ר ולכך א"ש הכל דשני הלכות הם אחד הוי הילכתא גמירא לה דספק טומאה ברה"ר מסוטה ילפינן דספקו טהור והשנית אף דבסוטה עם הסוטה אף בשלושה הוי רה"י מ"מ הוי הלכה דהסוטה עצמה אינה מן המנין וכיון דבשלשה חוץ הסוטה הוי רה"ר א"כ בטומאה חוץ הטומאה בשלשה הוי רה"ר ולכך א"ש סוגיות הש"ס דידן דודאי גוף ההלכתא דספק טומאה ברה"ר ספקו טהור הוי הלכה ומורין כן דאין טעם בדבר למה לא יורו כן כיון דדינא הכי וליכא מזה חשש איסור אך היינו דוקא היכי דאיכא ארבעה דבזה אף בסוטה מותרת ולא נפיק מני' חורבא אבל באם יש רק שלשה דהן אמת דהלכה הוי דאין הסוטה בכלל וילפינן מהבועל לבד ולכך בטומאה אף בשלשה הוי רה"ר מ"מ כיון דבזה אפשר דתיפוק מני' חורבא דיאמרו כיון דעיקר דינא מסוטה ילפינן ואם בטומאה בשלשה הוי רה"ר יאמרו אף בסוטה עם הסוטה בשלשה ליכא יחוד ומותרת ולא ידעו ההלכתא דאין הסוטה בכלל לכך כיון דנפיק מני' חורבא לכך בשלשה הוי הלכה ואין מורין כן ובזה הוי אמר ר' ינאי הא מיא בנהרא זילו טבילו אבל ברה"ר ממש או בארבעה ודאי הלכה ומורין כן וז"ש כוונת הש"ס דאמר ר' יוחנן דהלכה ואין מורין כן דהיינו בכמה נחשב רה"ר לטומא' דאף בשלשה הוי רה"ר זה הוי הלכה ואין מורין כן מכח דיומשך מזה קולא אף בסוטה ואתא ר' יוסי והעיד דאף בשלשה הוי הלכה ומורין כן ולכך הסוגיא דנזיר דפריך מה סוטה בועל ונבעלת ומשמע דהוי ס"ל דאף בסוטה בשנים והיא ליכא יחוד אזיל להך לישנא כאן דטומאה בחיבורין התיר להם ולא ספק טומאה ברה"ר ולכך הוי משמע כפשוטו דבשנים והיא ליכא יחוד וכמ"ד בירושלמי דס"ל כן באמת כמ"ש הכ"מ בפ"א מסוטה כן ייע"ש ואף בסוטה בשלשה הוי רה"ר ומכ"ש בטומאה אבל אנן דקיי"ל כרבא דאמר ספק טומאה ברה"ר התיר להם וקשה קושיות הש"ס דהא הלכתא גמירי לה ובע"כ כדמתרץ דהוי הלכה ואין מורין כן ולמה לא כורי כן ובפרט דאיכא כמה משניות בפשיטות שהוא טהור בע"כ מוכח כדעת הירושלמי דבסוטה אף בשנים והיא שייך יחוד ובטומאה הוי הלכתא גמירי לה דמבועל לבד ילפינן לטומאה ואין הסוטה בכלל ובזה כיון דאיכא למטעי מטומאה לסוטה לכך אף בטומאה הוי הלכה ואין מורין כן וא"כ מוכח דבסוטה אף בשנים אסורה להתייחד ומ"מ בטומאה בשלשה הו"ל דין רה"ר וטהור רק דהלכה ואין מורין כן וכיון דיוסי בן יועזר העיד דהוי הלכה ומורין כן לכך פסק הרמב"ם בפשיטות דאף בשלשה הוי ספק טומאה ברה"ר ובסוטה אסורה בשנים והיא וא"ש ודו"ק היטב בעז"ה ובסוף דבור זה בארתי יותר הנ"ל ייע"ש

והנה לכאורה קשה לי מי דחקו לומר דספק טומאה ברה"ר התיר להם וקשיא הלכתא נינהו וצריך לחדש דהוי הלכה ואין מורין כן נימא דספק טומאה ברה"י התיר להם והיינו כיון דפליגי רבנן ור"ש בספק טומאה ברה"י דרבנן ס"ל טמא ודאי ור"ש ס"ל תולין א"כ נימא דהם הי' סבורין ברבנן דאף ספק טומאה טמא כודאי והוא אמר דיקרב למיתא בודאי זה מסאב בודאי אבל בספק אינו טמא ודאי רק תולין ובין ספק לודאי הוי מרחק רב וקראו לו יוסף שריא שלא הוצרך לשרוף עלי' תרומה וקדשים וכדומה כמה קולות הנמשך מבין ספק לודאי ואין לומר דבמה דהוי כבר פלוגתא דתנאי לא שייך להלות הדבר בו ובעדותו לקראו יוסף שריא שהרי כמו כן משני באידך גבי רבותינו התירוהו להנשא דמשני וס"ל כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו א"כ מוכח דאף במה דמורה הלכה כר' יוסי חושש שיקראו אותו ב"ד שריא א"כ כמו כן י"ל בזה שפוסק כר"ש דספק טומאה ברה"י תולין ועוד קשה הרי איתא במשנה דטהרות פלוגתא והובא בפ"ק דנדה בנוגע באחד בלילה ולמחר השכים ומצאו מת דחכמים מטהרין ור"מ מטמא דקאמר כל הטומאות כשעת מציאתן וא"כ נימא דר' יוסי כרבנן ס"ל ולכך קמ"ל דיקרב למיתא דמאן דקריב למיתא ודאי זה מסאב אבל מאן דקריב לספק מיתא כגון שנוגע באחד בלילה ולמחר מצאו מת זה טהור שהם היו סבורין כר"מ שהוא טמא והוא דרש להם כרבנן וכעין דמפורש לה לעיל דסבר כר' יוסי ולכאורה צ"ע והנה ליישב זה הי' נראה שמזה הוציא הרמ"ה דינו שכתב הטור בשמו בחו"מ סי' רכ"ח דלא שייך זמנו של שטר מוכיח עליו רק בלאחר מיתה אבל בלאחר למד יום לא שייך זמנו של שטר מוכיח עליו דבעינן הזמן שנדע אימתי מתחילין הלמד יום והב"ח וב"ש באה"ע סי' קמ"ד הקשו עליו ממה דס"ל לרבותינו דבאם לא באתי עד יב"ח נמי הוי גט הרי דאף בכה"ג שייך לומר זמנו של שטר מוכיח עליו ותירץ הב"ש דרבותינו ס"ל יותר מר' יוסי דר' יוסי ס"ל דבלאחר למד יום לא שייך זמנו של שטר מוכיח עליו ורבותינו מוסיפין דאף בכה"ג אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו ייע"ש ועיי"מש לעיל בזה ולמ"ש כאן נראה דמזה הוציא הרמ"ה כן דהוי קשה לו למה לא משני הש"ס כן ולכך מוכיח דודאי עבור מה שהוי כבר פלוגתא והוא פוסק כחד תנא לא הוי נקרא יוסף שריא ולכך לא משני הש"ס דס"ל כר"ש או כרבנן ומה דמשני לעיל דס"ל כר' יוסי היינו מכח דהתם מוסיף על דברי ר' יוסי דהרי ר' יוסי ס"ל בכה"ג לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו והוא מוסיף טיפי דאף בכה"ג אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו לכך חושש שיקראו אותו ב"ד שריא אבל במה שאינו מחדש רק פוסק כחד תנא לא שייך לקראו ב"ד שריא לכך לא משני הש"ס כאן כנ"ל וזה ראי' גדולה להרמ"ה והנה בזה יש להחזיק יותר התירוץ הנ"ל שכתבנו להרמב"ם הנ"ל די"ל כיון דלעיל כתבנו ישוב שיטת הרמ"ה מקושיות הב"ח וב"ש הנ"ל די"ל כיון דבע"כ צריך לומר שנתן לה נאמנות שלא בא וכיון שמאמינה יכול להאמינה גם בזה על הזמן ולכך שוב שייך זמנו של שטר מוכיח עליו ייע"ש שכתבנו דזה תליא בתרי לישני דגיטין פרק מי שאחזו אם גם אמתניתין צריך לאוקמא בנאמנות שלא פייסתי' או דוקא בברייתא צריך לאוקמא כן ייע"ש ולכך א"ש דרבא דאמר ספק טומאה ברה"ר התיר להם ס"ל כל"ק דהתם דלא בעינן נאמנות וא"כ כיון דבזה בעינן הזמן שנדע מתי כלין היב"ח לכך בע"כ רבותינו הוסיפו על ר' יוסי לכך ס"ל לרבא דלא שייך לקראו ב"ד שריא רק היכי שמוסיף מדעתו אבל אם פוסק כחד תכא לא שייך לקראו ב"ד שריא לכך מוכרח לפרש דספק טומאה ברה"ר התיר להם אבל בפ' שני נזירים ס"ל כהך לשנא דגם במתניתין בעינן נאמנות וא"כ שייך זמנו של שטר מוכיח עליו גם בקובע זמן כמו באחר מיתה וא"כ לא הוסיפו רבותינו על הדבר כלל רק שפסקו כר' יומי ואעפ"כ נקרא ב"ד שריא ובע"כ פוסק כחד תכא נמי שייך בי דינא דשריא וא"כ גם בזה א"צ לומר ספק טומאה ברה"ר התיר להם רק י"ל דהתיר להם ספק טומאה ברה"י או בנוגע באחד ולמחר מצאו מת וא"כ שוב א"צ לומר דהוי הלכה ואין מורין כן לכך ס"ל כפשוטו דלא שייך בסוטה יחוד רק חד בחד ולא בשנים וכמ"ד דס"ל כן באמת בירושלמי דלא שייך סתירה רק חד בחד וכמ"ש בכ"מ בפ"א מסוטה בשם הירושלמי דיש פלוגתא בזה ייע"ש אבל הרמב"ם פוסק כרבא כאן דס"ל דספק טומאה ברה"ר התיר להם וכר' יוחנן דאמר הלכה ואין מורין כן מזה מוכח דתרתי הלכתא הוי לכך פוסק כהירושלמי דאף בשנים והיא שייך סוטה ומ"מ בספק טומאה בשלשה הוי רה"ר דאין הסוטה בכלל ואף דהרמב''ם שם פוסק כל"ב דבעינן נאמנות שלא פייס מ"מ בזה לענין דין יחוד בסוטה פוסק כרבא ור' יוחנן ור' ינאי דלדינא אין זה תלוי בזה והתם כיין דהוי לשנא בתרא פוסק כל"ב וכאן פוסק כרבא ור' יוחנן ור' ינאי והתם דהש"ס קבעה לה בל"ב מוכח דס"ל להלכה כן ולכך פוסק כן דלדינא לא הוי תרתי דסתרי אהדדי וכיון דמשמע דר"א ס"ל שם כל"ב פוסק כן וכאן פוסק כרבא ור' ינאי ור' יוחנן וא"ש ודו"ק היטב והבן כי קצרתי עיין לעיל והבן ועיימ"ש בהסוגיא הנ"ל לקמן דף מ"ב ע"א בש"ס ובתשובתי שנת תקצ"ד ברמב"ם פ"כ מה' שאר אבות הטומאה ועל הש"ס שם בב"ב דף קנ"ג ייע"ש מ"ש בזה

גמרא דכתיב אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף וכו' הנה ראיתי בת"ח שהקשה למה לא הביא הקרא דלעיל מנה אוכל תשברו מאתם בכסף ואכלתם וגם מים תכרו מאתם בכסף וכו' והניח בצ"ע ובאמת לק"מ דהתם הפסיק הענין וגם מים כתיב א"כ וגם הפסיק בין האוכל למים לכך לא שייך לומר דהוקש אוכל למים אבל באידך קרא דאמר אוכל תשברנו בכסף ואכלתי ומים וכיון דאמר ואכלתי ומים בלי הפסק שפיר הוקש האוכל למים וז"פ וי"ל באמת למה בתחלה כתב וגם מים די"ל כיון דמצינו שמשה רבינו תיקן כמה תקנות לישראל כמ"ש חז"ל דמשה תיקן להיות שואלין ודורשין הלכות פסח בפסח שנאמר וידבר משה את מועדי ה' אל בני וכו' וכן מפורש בקרא וידר ישראל נדר וכו' אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם אף שלא הוי גזרה ממנו ית' בכך הם קבלו מעצמם הדבר כן י"ל בזה דודאי ממנו ית' לא נאסר שלקות ככרי ולכך בהך קרא דאוכל תשברו מאתם בכסף תהוי מאמרו ית' לא אמר ומים רק וגם מים כדי שלא להקיש אוכל למים ויהי' מותרין בשלקות נכרים אבל הך קרא דאוכל תשברני בכסף דהוי מאמר משה וישראל הם הוסימו עליהם ואסרו על עצמן שלקות נכרים ג"כ לכך אמרו ומים להקיש וויו מוסיף על ענין ראשון וא"ש

תוס' ד"ה דיקרב בדיקרב וכו' ולא משום דאית לי' טומאה בחיבורין לאו דאורייתא הך לאו ט"ס הוא דא"כ אדרבא אם ס"ל דכולו לאו דאורייתא מכ"ש דראוי לומר שהוא התיר זה שהם גזרוהו והוא התיר כדמוכח בש"ס להדיא דאדרבא פריך עלה טומאה בחיבורין דאורייתא משמע דאם לאו דאורייתא הוי א"ש ולכך הך לאו ט"ס הוא וצ"ל לאו משום דאית לי' טומאה בחבורין דאורייתא וכו' אך גם בזה לא הונח דהרי אף אם הוי ס"ל טומאה בחיבורין דאורייתא אכתי שלא בחיבורין ודאי לאו דאורייתא והרי לפי תירוצם מיירי הוא שלא בחיבורין לכך דבריהם אין מובנים לי כלל שוב ראיתי במהרש"א שהרגיש קצת בזה ולא ביאר כל הצורך כמו שבארנו

תוספות, ד"ה הא הלכתא מסוטה גמרינן לה וכו' דבריהם סתרי למ"ש במס' נדה פ"ק דשם כתבו דאף ברה"ר הוצרך ללמוד מסוטה דבסוטה איתרע חזקת טהרת וילפינן מני' אף היכי דליכא חזקת טהרה טהור ייע"ש