עבודת עבודה חלק א קלח

מפורש בש"ע אה"ע סי' י"ז דלא תתייחד אשה אחת אפילו עם אנשים הרבה ואף לדעת החולקים שם הובא בהג"ה מודה דבפרוצים אפילו עשרה אסירי ובדרך אפילו גם כשרים בעינן ג' וא"כ נימא דמדאורייתא לא נאסר רק חד בחד אבל בתרי מותר הן בעיר הן בשדה ואתי אינהו וגזרו אפילו בעשרה או בפרוצי או בדרך וכן קשה נמי לפי מה דמשני לעיל בש"ס דף כ"ה ע"ב דלא צריכא דאשתו עמו ישראל אשתו משמרתו ונכרי אין אשתו משמרתו ייע"ש א"כ ה"נ נימא להיפוך כיון דמפורש בש"ס והכי קיי"ל דאשה שבעלה בעיר אין חוששין ליחוד א"כ נימא דהיינו דוקא בישראל אז אימת בעלה עלי' אבל נכרי כמו שאין אשתו משמרת אותו כן אין אימתו עלי' וגזרו להתייחד עמה אף כשבעלה בעיר ומן התורה שרי כשבעלה בעיר וחכמים גזרו אף על זה וצ"ע

רש"י ד"ה ובנותיהן אסורין משום ד"א ע"ז קשה לי לפי מסקנת הש"ס דביאה דבת עכו"ם אסור מן התורה בפרהסי' גם בצנע' גירו כבר בית חשמונאי ושמאי והלל לא הוסיפו רק יחוד דבת עכו"ם ובע"כ מ"ש בזה משום בנותיהן היינו ביחוד בנותיהן דהביאה כבר נגזרה ואם הכונה בנותיהן על היחוד הוי מצי לפרש ובנותיהן משום ד"א היינו ביאה ממש ולמ"ל לפרש ע"א ואפשר דרש"י הוכרח לפרש כן רק להס"ד דהוי ס"ל דבנותיהן היינו ביאה ממש וצ"ע

דף ל"ז ע"א גמ' ותבעי לך אמתניתין דתנן ה"ז גיטך מעכשיו וכו' קשה לי מהו פריך לפמ"ש הב"ש באה"ע סי' קמ"ד סעיף ב' דאף דלר' יוסי לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו רק בלאחר מיתה אבל באחר יב"ח כיון דצריך להזמן לידע אימתי כלין יב"ח לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו מ"מ רבותינו ס"ל כר' יוסי ויותר מר' יוסי דאפילו בלאחר יב"ח אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו ייע"ש ולפ"ז הרי הר"ן כתב ליישב קושיות התוס' בסוגיין ובגיטן דמה"ת תהי' אסורה להנשא כשמת הרי בודאי לא יבא ותירץ דיכול להיות דלא אסיק אדעתי' בשעת התנאי שימות והוי דעתו שלא יחול הגט רק אחר יב"ח ייע"ש והובא בפ"י גיטן וגם לפי טעם הרמב"ם שכתב הה"מ בזה דבעינן שיעבור על תנאי בקום ועשה ייע"ש הנה לדברי שניהם בדעתו תליא מלתא דודאי אם הוי ידעינן דעתו הוי שאם ימות יחול הגט בתוך יב"ח ואסיק אדעתי' מיתתו ודאי היתה מותרת רק דחיישינן לשמא לא אסיק אדעתי' מיתתו ולא גמר לגרש רק אחר יב"ח להר"ן או אף שאסיק אדעתי' מיתתו אולי לא גמר לגרש רק כשיהי' עובר התנאי בקום ועשה ולפ"ז כיון דאנן מספקינן בדעתו האיך הוא ולכך הוי ראוי לחוש לחומרא א"כ י"ל דודאי לרבנן דס"ל דבעינן שיאמר בפירוש מעכשיו וכן לר' יוסי דס"ל דלא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו רק בלאחר מיתה דהוי הזמן למותר ובע"כ שכיון רק לחול מעכשיו וא"כ לתרוייהו ס"ל דבעינין הוכחה בפירוש שכוונתו הוי מעכשיו הא כל שלא ידענו שכיון לכך לא תלינן שהי' כוונתו מעכשיו וחיישינן לחומרא ומכח דבחזקת איסור קיימא ממילא כמי בזה ליכא למבעיא דודאי אסורה עד סוף יב"ח כיון דלא ידעינן כוונתו היכי הוי ואפשר לומר דכוונתו שלא יחול עד יב"ח לכך מוקמינן לה בחזקת איסור כיון דליכא הוכחה לנו שכוונתו שיחול אחר מיתה מיד אבל לרבותינו דס"ל בלאחר יב"ח נמי זמנו של שטר מוכיח עליו אף שבזה ליכא לנו הוכחה שכיון מעכשיו דמהזמן אין ראי' דהרי י"ל דהוצרך שנדע אימתי כלין יב"ח אעפ"כ ס"ל דתלינן שהוי כוונתו מהיום בע"כ הם ס"ל דאם הוי ספק בדבר על כוונתו על חלות הגט אמרינן מסתמא שכוונתו הוי לחול מיד וס"ל דתלינן בזה לקולא מספק ומוקמינן לה בחזקת היתר ומגורשת רק היכי דליכא זמן כלל ואמר אם מתי או אם לא באתי דבזה איכא הוכחה שכיון לשלא יחול מעכשיו הו"ל לפרש הזמן שנדע אימתי ניתן הגט ומאימתי חל אז כיון דאיכא הוכחה דלא כיון מעכשיו אז לא הוי גט אבל כל דליכא הוכחה על כוונתו אמרינן מספקא דכוונתו הוי לחול מיד במה דאפשר א"כ לדידי' שפיר איכא למבעיא דה"ה בזה נמי אם מת תוך יב"ח י"ל כוונתו הוי שיחול מיד אחר מיתה ונהי דאפשר לומר דכוונתו הוי להיפוך מ"מ כיון דספק הוא וליכא הוכחה שכיון דוקא אחר יב"ח שפיר תלינן דמסתמא הוי כוונתו שיחול מיד אחר מיתה וסוף דינא כתחלת דינא והוי ממש כמו בהתחלה בשעת גירושין דאמרינן דכוונתו הוי שיחול מיד אף דמהזמן אין ראי' כיון דהוי צריך שנדע אימתי כלין יב"ח מ"מ כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ס"ל דתלינן שכוונתו הוי לחול מיד א"כ ה"נ בסוף דינא אם הוי ספק שיוגמר מיד אחר מיתה הוי בדעתו או אחר יב"ח תלינן שכוונתו הוי להיות נגמר מיד כיון דליכא הוכחה להיפוך ולכך מבעיא דוקא לרבותינו אבל לרבנן ור' יוסי דס"ל דבעינן הוכחה על כוונתו וכל דליכא הוכחה על כוונתו חיישינן לחומרא לכך לדידהו פשיטא דגם לגמר הגט חיישינן מספקא לחומרא כיון דליכא הוכחה על כוונתו שהוי לגמור מיד ומהו פריך וצע"ג בזה והוא קושיא נפלאה למבין בה וראי' ברורה מזה לדעת התוס' דאין הדבר תלוי בדעת כלל רק מכח גזרה דמת אטו לא מת מבעי' לי' ובהך גזרה אין סברא לחלק בין נדון רבותינו ובין דין המשנה ולכך פריך שפיר ותבעי לי' אמתניתין וזה הכריח להתוס' שיטתם כנ"לפע דעתי נכון בזה ועיין בב"ח ח"מ סי' רנ"ח מוכח נמי דבכה"ג היכי דאמר לאחר יב"ח ליכא הוכחה שכיון מעכשיו ואעפ"כ מהני לרבותינו דשרו משחא ייע"ש והנה בעיקר קושיות הב"ש בזה על הרמ"ה כבר קדמו הב"ח והש"ך בחו"מ סי' רנ"ח וליישב דבריו הי' כראה כיון דעיקר טעמו דהרמ"ה הוי שי"ל לכך כתב הזמן שנדע מתי כלין הלמד יום ולפ"ז אם הי' כתבו לו בשטר נאמנות שיהי' נאמן אימתי כלין הלמד יום א"כ כיון דיש לו נאמנות על הזמן שוב למ"ל הזמן בשטר שוב ודאי דאמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו דהוי דעתו מעכשיו ולפ"ז הנה בפרק מי שאחזו דף ע"ז פריך שם הש"ס על הך מתניתין דאם לא באתי עד יב"ח דליחוש שמא פייס ומשני באומר נאמנת עלי שלא פייסתי' והנה בפ"ג דב"מ פריך שם במה דמשני תהא במאמינו ופריך שם ולהמני' לוה למלוה נמי בהא ומשני לא קים לי' בגוי' א"כ משמע להדיא דבעלמא היכי דמאמין לו באחד מאמין לו בכולו וא"כ א"ש דהרמ"ה מיירי בלא נאמנות ולכך לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו היכי דצריך להזמן לידע אימתי מתחילין הלמד יום אבל בש"ס כיון דע"כ מיירי בלא"ה שנתן לה נאמנות דאל"כ יש לחוש שמא פייס ובע"כ איירי שנתן לה נאמנות שלא פייס וא"כ כיון דנותן לה נאמנות נותן לה נמי נאמנות אימתי כלין יב"ח וא"כ כיון דיש לה נאמנות על זה למ"ל הזמן ואן אם לא נתן לה נאמנות על הזמן מ"מ בשלמא בדין של הרא"ה שלא נתן לו נאמנות כלל י"ל דאין רצונו ליתן לו נאמנות לכך כתב הזמן לידע אימתי כלים הלמד יום אבל כאן כיון דעכ"פ בלא"ה צריך שיתן לה נאמנות שלא פייס וכיון דבלא"ה נתן לה נאמנות הרי אפשר ליתן לה נאמנות גם על זה דמ"ש הא מהא וכדפריך בפ"ג דב"מ הנ"ל ולהמני' לוה למלוה נמי בהא מוכח דאין סברא לומר שיתן לו נאמנות בזה ולא בזה רק כיון דמאמינו מאמינו בכל וא"כ כיון דיכול ליתן לה נאמנות למ"ל הזמן בע"כ דמעכשיו קאמר ובזה יש לתרץ מה שהקשה הרי"ף בגיטין דקשיא הלכתא אהלכתא דקיי"ל הלכה כר' יוסי ורבא אמר לקמן דלכך תקכו מיומא דנן לאפוקי מדר' יוסי ייע"ש ולפמ"ש י"ל כך דהנה הב"ח כתב לתרץ דברי הרמ"ה הנ"ל והוא דהוי קשה לו קושיות הרי"ף דקשיא הלכתא אהלכתא ומתרץ הרמ"ה דרבא מכריע כן דהיכי דאיכא הוכחה מן הזמן כגון בלאחר מיתה קיי"ל כר' יוסי אבל היכי דליכא הוכחה כגון בלאחר יב"ח דבעינן הזמן אימתי כלין יב"ח בזה לא קיי"ל כר' יוסי לכך בזה פסק רבא דלא כר' יוסי ייע"ש ולפ"ז הנה המעיין בפ' מי שאחזו יש שם תרי לישני דל"ק פריך הך שמא פייס אברייתא ולא אמתניתין דאם לא באתי ול"ב פריך כן אמשנה וקאמר שם מאן דמתני להא אמשנה כ"ש אברייתא אבל מאן דמתני לה אברייתא אבל אמתניתין לא קשה בלא"ה דהרי לא בא ייע"ש א"כ מוכח דלל"ק לא בעי במתניתין נאמנות ולכך י"ל דרבא ס"ל כל"ק דמתניתין לא בעי נאמנות כלל בזה וא"כ כיון דלא בעי נאמנות ממילא הוי סברא דלא קיי"ל כר' יוסי מכח סברת הרמ"ה דהרי בעינן הזמן מכח שנדע אימתי כלין יב"ח ולכך ס"ל דלא קיי"ל כר' יוסי אבל אנן דקיי"ל הלכתא כל"ב בכל מקום ובעינן גם במתניתין נאמנות וכיון שמאמינה שוב לא בעינן הזמן לידע אימתי כלין יב"ח דהרי בידו להאמינה על כך ולכך שוב מוכח מן הזמן דכוונתו מעכשיו ואין חילוק בין זה לבין לאחר מיתה לכך קיי"ל בכל ענין כר' יוסי כן י"ל בזה ודו"ק היטב ועוד הי' מקום לדבר בזה אלא שאין הזמן גורם אולי יזכני ה' בזמן אחר לפרש יותר בזה ועיימ"ש לקמן בש"ס ע"ב גבי טומאה בחיבורין מ"ש ראיה להרמ"ה וכפירוש הב"ש

ע"כ גמ' הכי אר"נ ספק טומאה ברה"ר התיר להם והא הלכתא מסוטה גמרינן לה וכו' הא אמר ר' יוחנן הלכה ואין מורין כן ואתי איהו ואורי לי' אוריי וכו' הנה בהשקפה ראשונה הי' הדבר תמוה בעיני איך ס"ד לומר דכמה משניות עצמו מספר שמפורש בהם דספק טומאה ברה"ר ספקו טהור שבכולם יהי' הלכה ואין מורין כן עד דאתא ר' יוסי בן יועזר שהלכה ומורין כן ולכך הי' נראה שמזה הוציא הרמב"ם דינו מ"ש בה' נזירות פ"ט וכיצד יוולד להם ספק זה בטומאה כגון שהי' שני הנזירים עומדים ברה"י שספק טומאה שם טמא והי' אחד מבחוץ רואה אותם וכו' אבל אם הי' עד זה עמהם בחצר כיון שהי' שלשה הרי הם רבים ורבים ברה"י ספקו טהור כמי ספק טומאה ברה"ר שספקו טהור והוא מן הש"ס דנזיר רפ"ב נזירים שם תמה על זה בספר מעשה רוקח שדבריו סותרין למ"ש בה' סוטה פ"א אם אמר לה אל תסתרי עם פלוני ופלוני ונסתרה עם שניהם כאחד וכו' אסורה עד שתשתה ועיימ"ש באה"ע סי' קע"ח בשנת תקצ"ה בדברי הרמב"ם הנ"ל וכתב הכ"מ שהוא מן הירושלמי ייע"ש א"כ משמע שיש סתירה אף בשלשה וא"כ ממילא אף בשלשה נחשב רה"י דהרי כל ספק מסוטה ילפינן וכדמפורש בפ' ב' נזירים הנ"ל ייע"ש וא"כ סתרי דבריו אהדדי ייע"ש במעשה רוקח שהניח בצ"ע באמת הוא תמוה רבה וליישב בזה נראה שהרמב"ם הוציא דינו מסוגיא זו דהוי קשה לו חדא מה שהקשינו לעיל דאיך ס"ד דכל המשניות השוניות דספק טומאה ברה"ר ספקו טהור יהי' הלכה ואין מורין כן ועוד הוי קשה לו מ"ש ר' ינאי אח"כ הא מיא בשיקעתא דנהרא זילו טבולו איך ס"ד שר' ינאי יחלוק על כל המשניות דתנא בפשיטות שספק טומאה ברה"ר ספקו טהור ולא אשתמיט תנא לומר דבעי טבילה גם הוי קשה לו למה קאמר ר' יוחנן הלכה ואין מורין כן למה נחמיר בזה יותר מכל הדינין דמה דהוי טהור ופירש"י דחוק הוא דלמה יזלזלו בזה טפי משאר דינין דקיי"ל דטהור כגון ספק טומאה ברה"ר למה לא ניחוש לזלזולי ולכך מפרש הרמב"ם כך דהנה מה