עבודת עבודה חלק א קלד

צלול ובשור הנסקל אפילו בצלול מקודשת מכ"ש בקרוש וא"כ זה לא נשמע ממתניתין וצ''ע

בא"ד וחזרו בהם מתוך קושיא דקיבת העולה שורפה חי' וכו' והדבר תמוה לי מאוד איך כתבו דאף קודם חזרה הי' ס"ל דהקרוש מותר רק הצלול הוי ס"ל דאסור א"כ למה אסרו הגבינות הרי הם עצמם כתבו דההעמדה הוי רק בקרוש וא"כ איך השיב לו מפני שמעמידין בקיבת נבלה הרי בזה הוא עצמו מודה להיתר והרי הוא עצמו אינו אוסר רק בצלול וא"כ איך אוסר בשביל הזה הגבינה הרי הגבינות נעשין רק בקרוש ואם כבר ידעו התוס' דים בו תערובת צלול מה התחילו להקשות על ר"ת וצע"ג בהבנת דבריהם כעת

בא"ד. מיהו במקומינו שמעמידין בקיבה אומר הרב ר"י בן הר"ר חיים שיש קצת טעם לאסור מפני שמולחין הקיבה בעורה ואיכא איסור דבב"ח דמליח הרי הוא כרותח עכ"ל תמוה לי טובא הרי לעיל כתבו בעצמן לכך נקט להש"ס מפני שמעמידין אותה בקיבת נבלה ולא נקט איסור בב"ח מכח דזה הוי רק דרבנן וא"כ איך כתבו כאן לאסור מכח חשש זה ואם מיירי דידוע שהוא כן א"כ פשיטא שהוא אסור ואיך כתב רבינו הר"י שיש קצת טעם לאסור הרי הוא איסור ברור ועוד דא"כ כך הו"ל לומר מיהו במקומינו שמעמידין בקיבה שנמלח הקיבה בעורו ויש קצת טעם לאסרו ומדכתב במקומינו שמעמידין בקיבה משמע דרק זה ידוע שמעמידין בקיבה אבל אין ידוע דהוי קיבה שנמלחה בעורה רק דאנו חוששין פן הוי מקיבה שנמלחה בעורה וא"כ מה"ת ניחוש לאיסור בב"ח כיון דהוי דרבנן וגם אם הוי ידוע דהוי כן מה איריא גבינות ככרי אפילו של ישראל כמי אסורה ובע"כ דמיירי בסתמא וא"כ צ"ע דדבריהם. סתרי אהדדי ועיין בכו"פ ביו"ד שהרגיש דלמה איסור נבלה לא נקטו אבל בזה לא הרגיש דדבריהם סתרי אהדדי למ"ש לעיל ונראה ליישב דבריהם כיון דעיקר כוונתם לעיל הוי דכיון דבב"ח דרבנן הוי ספק דרבנן להקל ולכך לא הוי ראוי לאסור מכח זה אך זה אם נימא דטעם התקנה הוי רק מכח זה לא הוי בו כדי לאסרו כיון דהוי ספק דרבנן להקל אך עתה כיון שעכ"פ כבר נאסר גבינות עכו"ם והדין מפורש במשנה רק שהתוס' כתבו כיון דהוי מכח ניקור ועתה בינינו לא שכיח נחשים ולא נחשב דבר שנאסר במנין וכו' א"כ חזינן דתחלה הוי ס"ד להם לומר דהוי דבר הנאסר במנין ושצריך מנין אחר להתירו ולכך נהי שכתבו דבזה אין צריך מנין אחר להתירו עכ"פ בחזקת איסור הוי עד הנה דהרי חכמים אסרוהו בודאי וספק אם הותר בכה"ג אף מכח ספק דרבנן אין חוזר להיתרו כיון דיש עכ"פ קצת טעם לאסרו שוב הוי עכ"פ כדבר הנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו ולכך חוזרין התוס' לדבריהם הראשונים כיון שכבר כתבו תחלה לדין הש"ס דודאי אסור רק לדידן הוי ראוי להתיר לכך שפיר כתבו דבמקומינו יש לאסור מטעם הנ"ל ולא מהני בזה שום ספק דרבנן כיון דעכ"פ כבר נאסר אין להתירו במקום שיש קצת טעם לאוסרו וא"ש ונכון

ע"כ גמ' בין לר"ח בין לרנב"י תחסר בהנאה קשיא קשה לי מהו פריך הרי לעיל פריך הש"ס דבמורייס כיון דליתי' בעיני' ס"ל לרבנן דאין איסורו איסור הנאה ומשני כיון דאוקומו קא מוקים הוי כאיתא בעיני' ייע"ש וא"כ תינח התם לענין חשש של ר' יהושיע שמעמידין אותו בקיבת עגלי ע"ז דבזה הוי מין במינו עם הגבינות לכך י"ל דהוי כאלו איתא בעיני' כיון דהוי תרוייהו דאוקמו קא מוקים גם הוי מין במינו אבל בחומץ או שרף ערלה דהוי מבא"מ נהי דאוקמו קא מוקים מ"מ כיון דהוי באינו מינו לא נחשב כאיתא בעינא ולכך מתירין רבנן כמו במורייס והנה כעין זה מפורש בפוסקים וביו"ד סי' ק"ב לענין דשיל"מ דבמינו אינו בטל ובאינו מינו בטל ונתנו הפוסקים הטעם דבאינו מינו לא נקרא ההיתר ע"ש האיסור ובמינו נקרא ההיתר על דבר הנאסר ובע"כ מוכח דגבי מב"מ נקרא יותר בעינא מבאינו מינו א"כ ה"נ בזה נימא דהך סברא דאוקמו קא מוקים הו"ל כאלו איתא בעינא זה לא מהני רק במין במינו כגון לחשש שהעמידוה בקיבת עגלי ע"ז דהיינו בחלב שלה לכך הוי מב"מ אבל כאן דהוי מבא"מ דהרי כאן הוי החשש שהעמידוהו בעור קיבת נבלה אף דאוקמו קא מוקים לא נחשב בעינא ומהו פריך הן אמת דלפ"ז הקשה על הש"ס לעיל גופו מהו פריך ממורייס ולמ"ל לתרץ כיון דאוקמוהו קא מוקים חשוב כאלו הוא בעינא הו"ל לתרץ בפשיטות דבמורייס הוי מין באינו מינו ולא נחשב איתא בעינא אבל בהעמידוהו בקיבת נבלה או עגלי ע"ז דהוי מין במינו ולכך נחשב כאלו הוא בעינא ולמ"ל הטעם דאוקמו קא מוקים לכך נראה לומר כיון דאף, הקיבה הוי פירשא בעלמא ובשאר אסורין מותר לכך נהי דבע"ז אסור היינו משום דכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם וא"כ עכ"פ לא הוי מינו עם החלב ממש כיון דבאמת הוי רק פירשא בעלמא הוי כמבא"מ לכך מוכרח לומר מכח דאוקמו קא מוקים ובזה א"ש שוב פרכת הש"ס כאן כיון דגם כאן הוי אינו מינו כמו התם והנה בזה י"ל המשך לשון הש"ס לעיל יותר דתחלה קאמר תרוייהו תנינהו וכו' ש"מ בע"ז אסור פרשייהו ופריך מלהדר לי' משום דליתי' לאיסורא בעינא דהא מורייס וכו' והנה מלשון הש"ס משמע דפירכא זו שייך לסוגיא הקודמת דאם הוי ענין בפ"ע הו"ל להש"ס לציין כן בפ"ע על מה שהשיב לו א"כ למה לא אסרוהו בהכאה ולפרוך מ"ש גבי מורייס ולמה עשאה כאלו שייך לקושיא הראשונה ועוד דאם הוי קושיא בפ"ע אין זה סוגית הש"ס מתחלה יביא דין אחר ויפלפל בו ואח"כ לפרוך על גוף המשנה ולהיפוך הו"ל לעשות תחלה לפרוך על גוף המשנה ולפרשה ואח"כ הו"ל לקבוע דין זה דהמקדש בפרש שור הנסקל וכו' אך לפמ"ש א"ש דבלא זה לא הוי מצי פריך דלהדר לי' מ"ש ממורייס די"ל דמורייס הוי מיץ באינו מינו וכאן הוי מין במינו רק כיון דהש"ס הביא הך מימרא דהמקדש בפרש שור הנסקל מקודשת ומוכיח כן מן המשנה דאיסורי הנאה שרי פרשייהו א"כ מוכח דהפרש לא מאכל הוא ומה דאסור בע"ז הוי רק מכח לא ידבק לכך שוב פריך שפיר אם כדבריך דהפרש לאו אוכל הוא א"כ שוב ולהדר לי' כיון דליתי' בעיני' כיון דהוי פרש בעלמא ומן המשנה גופו לא הוי מצי פריך מקיבת עולה דשריא די"ל כי לעולם הפרש הוי דבר מאכל ומה שמותר בעולה הוי מכח דלא הוי מגופו רק דבר שחוץ לגופו ומותר כמו בעור העולה שמותר לכהנים וכמ"ש רש"י בחולין והבאתיו לעיל ולעולם הוי דבר מאכל והוי מין במינו אבל כיון דהש"ס קאמר דאף פרש שור הנסקל מותר ומביא ראי' ממשנתינו א"כ מוכח דס"ל דלכך הפרש מותר מכח דהוא גופו הוי רק דבר שאינה ראוי לאכילה דאין לומר מצד שאינו גופו דהרי בשור הנסקל אף עורו אסור ובע"כ דהוא גופו אינו ראוי א"כ שוב לא הוי מין במינו לכך הדר קשיא והרי מורייס וא"ש ודו"ק היטב

והנה בזה י"ל פרש"י במשנה דנקט הטעם של קיבת ע"ז מכח דניחא לי' בנפחי' ולא נקט הטעם מכח דכתיב לא ידבק בידך מאומת מן החרם והרי זה הוי ל"ב והלכה בכל מקום כל"ב ולמה כאן נקט רש"י כל"ק ולפמ"ש כאן י"ל כך דהנה י"ל כך דהנה י"ל הני תרי לישני אם הטעם מכח דניחא לי' בנפחי' או מכח לא ידבק יהי' תליא בשני הטעמים מפני מה פרש שור הנסקל מותר דאם הוי הטעם מכח דאינו כגוף השור כפרש"י בחולין ממילא מה"ט בע"ז דניחא לי' בנפחי' נחשב כגוף השור ובשור הנסקל דלא ניחא לי' בנפחי' לא הוי כגוף השור וגרע מעורו דצריך לגופו וניחא לי' בכך והפרש אינו חשוב לגבי השור ולא הוי כגופו וכמו שנראה מלשון הרמב"ם כן בפ"ה מה"א והבאתיו לעיל אך אם הוי הטעם דפרש שור הנסקל מותר מכח דהפרש עצמו אינו דבר מאכל ממילא מה בכך דבע"ז ניחא לי' בנפחי' סוף סוף אינו דבר מאכל לכך צריך לטעם דלא ידבק בידך מאומה ואף שאינו ראוי לאכילה אסור ולכך הך לשנא דס"ל מכח דניחא לי' בנפחי' ס"ל דהפרש דבר מאכל הוא רק דלאו גופי' הוא ולכך במידי דניחא לי' בנפחי' ולא ניחא לי' תליא מלתא ולישנא בתרא ס"ל דהטעם מכח דהוא גופי' אינו דבר מאכל לכך צריך בע"ז לטעם ולא ידבק בידך וכו' ולפ"ז הנה הת"ח כאן דקדק מ"ט קאמר הש"ס קשיא ולא תיובתא ייע"ש שנדחק בזה ולפמ"ש א"ש דהך קושיות הש"ס לא הוי רק להך לשנא בתרא דלא ידבק וס"ל דהפרש גופו אינו מאכל וממילא קשה מ"ש ממורייס וצריך לומר כיון דאוקמו קא מוקים הוי כאלו הוא בעינא ממילא קשה דגם בחומץ ושרף ערלה נימא כן אבל להך לשנא דניחא ליה בנפחי' וממילא דהפרש הוי דבר מאכל שוב א"צ לתרץ כדלעיל מכח אוקמו קא מוקים רק י"ל החילוק כנ"ל דשם הוי מין במינו ובחומץ הוי מין באינו מינו וא"כ לא קשה ולא מידי ולכך לא מסיק בתיובתא משום די"ל כל"ק וא"ש וממילא א"ש פירש"י דכאן ודאי הלכה כל"ק כיון דלל"ב נשארין דברי רנב"י ור"ח בתיובתא ולל"ק לא קשה מידי לכך פסק כל"ק מכח דניחא ליה בנפחי' ודו"ק היטב

גמרא דרש ר"נ ברי' דר"ח מה"ד לריח שמניך טובים למה הת"ח דומה לצלוחית של פלייטין מגולה ריחה נודף מכוסה אין ריחה נודף וכו' הנה מה שהביא הש"ס דרש זה כאן י"ל שהוא בא ליישב דברי ר' ישמעאל שהשיב שהוא קורא דודייך בשני יודין לשון נקבה ור"י השיב לו שאי אפשר לומר כן שחברו מוכיח עליו דכתיב לריח שמניך טובים ופירש"י והתוס' לעיל דף ל"ד ע"ב שסמך אסיפא דקרא דכתיב על כן עלמות אהבוך דזה לא שייך לנקבה ולכך ליישב דברי ר' ישמעאל הביא הש"ס דרש זה דאין הכונה על עלמות ממש רק הכוונה על דברים המכוסין והנגלין לא על יתר דרשות דדרשו כאן ולכך שוב אפשר לומר דהכוונה הכל על ישראל שהקב"ה אומר כן לישראל בזה א"ש דאין דרש הזה סותר לדברי המשנה שהרי המשנה אמרה שחברו מוכיח עליו דכתיב לריח שמניך טובים א"כ משמע דזה פשוט לו דלריח שמניך קאי על הקב"ה וכאן דרש ר"נ זה גופו דקאי על ישראל וא"כ סותר להמשנה ובע"כ כמ"ש דר"נ יסבור כר' ישמעאל וליישב דברי ר"י הוא בא אוי"ל דלכך שייך זה לכאן דהנה לעיל הביא הש"ס מ"ש ההוא קרא דשיילי' ארשב"ע מרישי' דקרא קאמר ליה ישקני מנשיקות פיהו א"ל ישמעאל אחי השיק שפתותיך זו בזו ואל תבהל להשיבו עיין בתוס' שם מה שהאריכו בזה בשם הירושלמי שפירש בביאור יותר והביא סמך לזה מפסוק ודי כבשים ללבושך בשעה שתלמידך קטנים כבוש לפניהם ד''ת ייע"ש הרי מדבריהם משמע שמלשון ישקני מנשיקות פיהו משמע שישיק שפתותיו זו בזו ולא ישוב לפרש טעם דבריהם ולכך הוי ס"ל דתמיד הוי כן מעלה להסתיר ד"ת ולא לפרש לכך סיים שלא כן הוא רק דלעולם לריח שמניך טובים דאדרבא תמיד ראוי לגדל ד"ת ולא להסתירם וכדמפרש לה ר"ג הכא