עבודת עבודה חלק א קלב

נקי וכו' א"כ לדידן נדרוש כן באמת דבשרו אסור עורו מותר ובעל השור נקי לפרשו ובע"כ דעורו מסתבר טפי לאסור מפרשו ולכך מוקמינן האיסור לעורו וההיתר לפרשו וא"כ שוב קשה למ"ל קרא למעט פרשו הרי חזינן עורו דמסתבר טפי לאסרו אעפ"כ בעי קרא לאסרו ולולי קרא דבעל השור נקי יהי' מותר אף עורו וא"כ מכ"ש פרשו כיון דגרע טפי וליכא קרא לאסור שמותר ולמ"ל קרא למעט פרשו ואין לומר דדוקא השתא דכתיב בשרו וממעט פרשו הוי לס"ד למעט מבשרו אף עורו לכך צריך קרא לאסור עורו אבל אם לא הוי כתיב בשרו למענו פרשו הוי מסברא אסור עורו ופרשו בהכאה ז"א שהרי בתוספות שם דף מ"א ע"א מבואר להיפוך ד"ה וההוא לא יאכל דסקלי' מסקל דאסור בהנאה ובעל השור נקי להנאת עורו וכ"ת לשתוק מלא יאכל א"כ לא מוקמינן נקי אלא להנאת בשר דווקא ייע"ש א"כ הרי שם אזיל להס"ד דלא הוי כתיב בשרו ואעפ"כ אם לא הוי כתיב לא יאכל הוי מוקמינן נקי לבשרו דוקא א"כ משמע דעורו מסברא שריא אם ליכא רבוי לאסרו וא"כ בפרשו דליכא רבוי לאסור למ"ל קרא להתירו כיון דפרשו גרע מסברא מעורו וצ"ע גם בזה

דה ל"ה ע"א גמרא ולהדר לי' משוה דליתי' לאיסורא בעיני' וכו' עיין לקמן בש"ס ע"ב מה שהקשיתי בזה ויישבתי שם ייע"ש פלפול נכון גם עיין בש"ס דף ל"ח ע"ב מה שהקשיתי לכאן

גמרא מהו כי טובים דודיך מיין כי אתא ר"ד אמר אמרה כ"י לפני הקב"ה רבש"ע עריבים עלי דברי דודיך יותר מיינה של תורה ופרש"י דברי דודיך דברי סופרים יותר מיינה של תורה עיקר תורה שבכתב עכ"ל הנה מפירושו נראה שאין כוונתו דברי סופרים היינו מצות דרבנן ממש דא"כ לא הו"ל לפרש אח"כ עיקר תורה שבכתב רק הו"ל לפרש מעיקר תורה הניתן למשה מסיני ומדנקט בלשונו עיקר תורה שבכתב משמע שמפרש דברי סופרים היינו נמי דאורייתא רק דהוי תורה שבע"פ הנמסר לחכמים וע"ז אמר דתורה שבע"פ חביב עליו יותר מעיקר תורה שבכתב ולא ידעתי מי דחקו לכך ולמה לא פירוש שקאי על דרבנן ממש ואפשר דזה יהי' תליא בהני שני גרסות שמסופק במשנה אם קורין דודיך או דודייך. שהנה אם ישראל אומרים להקב"ה כי טובים דודיך אז בע"כ הכוונה על ד"ס שהוא באמת מן התורה דהיינו תורה שבע"פ שהוא באמת שלו ית' ולכך שייך לומר כי טובים דודיך דאלו דרבנן ממש הרי היא שלנו ולא שלו ית' אבל להך גרסא כי טובים דודייך שפרש"י במשנה שהקב"ה אמר לנו כי טובים דודייך מיין אז בע"כ הכוונה על דברי סופרים ממש שהוא מצוות דרבנן והקב"ה אומר לישראל כי טובים לי דודיך יותר מעיקר התורה ולכך כיון שכאן קאמר הש"ס שכ"י אומרים כן להקב"ה וכן מוכח בסוף המשנה דקאמר שחברו מוכיח עליו שהוא לשון זכר שישראל אומרים כן להקב"ה לכך הוכרח לפרש דדברי סופרים היינו תורה שבע"פ שוב ראיתי בתויו"ט שהרגי' בזה שהרע"ב מפרש דודיך שקאי על תקנות וגזרות חכמים ורש"י מפרש שקאי על תורה שבע"פ ייע"ש מיהו לשון הרע"ב אינו מדוקדק שהתחיל בתקנו' וגזרות חכמים וסיים יותר מעיקר תורה שבכתב וזה אינו כלל שרש"י נקט כן לשיטתו שמפרש ד"ס היינו נמי דאורייתא לכך הוכרח לסיים דעיינה של תור' הוי תורה שבכתב אך הרע"ב שמפרש ד"ס היינו דרבנן ממש למה סיים מעיקר תורה שבכתב למ"ל בכתב דנקט והנה יש להביא סיוע לפרש"י הנ"ל ממה שיש לדייק בסדור לשון הש"ס דתחלה נקט מהו כי טובים דודיך מיין ואח"כ שאל מ"ש ההוא קרא דשיילי' ולהיפוך הו"ל לסדר תחלה הו"ל לתרץ מ"ש ההוא קרא דשיילי' ואח"כ לשאול מהו כי טובים דודיך מיין אך לפי דברינו י"ל כך דהנה לכאורה לא פריך הש"ס מידי מ"ש ההוא קרא דשיילי' הרי שפיר שייך לזה הך קרא כיון דודאי אשל תורה אסור להרהר ולשאול מה טעם שבו כמ"ש חז"ל כמה פעמים ומהם בפרה אדומה אמר הקב"ה חוקה חקקתי גזרה גזרתי אין להרהר אחרי' וא"כ אסור להרהר על דברי תורה ולשאול מה טעם יש בה רק בדרבנן דקיל הוי ס"ד שיהי' מותר להרהר אחריו ולשאול מה טעם יש בו לכך הביא לו ראי' ממ"ש כי טובים דודיך מיין שחביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה ולכך כיון דבשל תורה אסור לשאול מה טעם יש בו מכ"ש בדרבנן ולכך הביא לו הך קרא שאין להרהר אחר תקנת חז"ל וי"ל דלכך שאלו היכן הוא קורא דהנה במדרש שיר השירים יש בפסוק הזה כי טובים דודיך מיין וז"ל ד"א כי טובים דודיך אלו האבות מיין אלו הנשיאים ד"א כי טובים דודיך אלו הקרבנות מיין אלו הנסכים ד"א כי טובים דודיך אלו ישראל מיין אלו אומ"ה וכו' א"כ מפורש לה הני קראי בענין אחר לא על ד"ס אך דרשות הנ"ל לא יתכן רק אם נפרש דהקב"ה אומר כן לישראל אז שייך לדרוש כן שהקב"ה אומר לישראל שאבות חביבין לו מן הנשיאים או הקרבנות מן הנסכים או הם כולם חביבין לו יותר מאומ"ה אבל אם נימא שישראל אומרים כן להקב"ה לא שייך כל זה ובע"כ הכונה על ד"ס שחביב מיינה של תורה ולכך שאלו האיך אתה קורא אם יאמר לו שהוא קורא דודיך לשון זכר שישראל אומרים כן להקב"ה יהי' מוכיח לו שממילא אסור להרהר אחריהם בד"ת מכ"ש אדרבנן אבל כיון שהשיב לו שהוא קורא דודייך שהקב"ה אומר כן לישראל ממילא יש לפרשו כפירוש המדרש הנ"ל שוב אין ראי' שד"ס חביבין יותר מיינה של תורה וז"ל שאחר ד"ס מותר להרהר ולכך אמר לו שלא כן היא כי חבירו מוכיח עליו לריח שמניך טובים א"כ מוכח שהכנסת ישראל אומרים כן להקב"ה וא"כ בע"כ הכונה שד"ס חביבין מיינה של תורה ממילא אין להרהר אחריהם וא"כ לא הוי שואל למה שיילי' לההוא קרא אבל כיון דר"ד אמר שאמרה כ"י להקב"ה ערבים עלי דברי דודיך והנה אם הכונה על ד"ס ממש לא שייך לומר דברי דודיך רק תקנות דודיך או מצות דודיך שהרי מצות דרבנן הוי גוף המצוה והתקנה שלהם הוא ואין הדברים בלבד שלהם רק גוף המצוה ותקנה שלהם והו"ל לומר תקנות או מצות דודיך ומה דקאמר דברי דודיך ופרש"י דברי סופרים משמע דמיירי משל תורה ממש וא"כ בזה הגוף המצוה והתורה שלו ית' הוא רק הדברים הם של הסופרים שהם מפרשים ומודיעים דבריו ית' וכן אמרו חז"ל להדיא בזקן ממרא שאינו חייב רק בדבר שעיקרו מן התורה ופירושו מדברי סופרים וכו' הרי שבכה"ג נחשב רק פירושו מד"ס לזה יקרא דברי סופרים ולכך כיון שאמר דברי דודיך משמע דאף להך פירושו שישראל אומרים כן להקב"ה אין הכוונה כפירוש הרע"ב תקנות דרבנן רק כפרש"י דאורייתא ממש והיינו תורה שבע"פ וא"כ בין אם קורין דודיך לשון זכר או דודייך לשון נקבה אין ראי' שדרבנן חביב משל תורה א"כ אין ענין הך קרא לדבריו שבתחלה ולכך שוב שאל מ"ש ההוא קרא דשיילי' וא"ש ונכון בעז''ה ועיימ"ש לקמן דף זה בש"ס ע"ב מה שבארתי שם דרך אחר בזה

גמרא מפני שמעמידין אותו בעור קיבת נבלה הנה הטור ביו"ד סי' פ"ז פסק כדעת הסוברים דדבר המעמיד בטל בסמך ואפילו אם העמיד בקיבת נבלה בטל בסמך ובד"מ שם הקשה עליו דדבריו סתרי אהדדי דבה"פ סי' תמ"ג דאם העמיד גבינה בחלא משכר שעורים חייב לבערן דדבר המעמיד אינו בטל ייע"ש ובש"ך ולפע"ד נראה ליישב דבריו על נכון דהנה ידוע דעת הרמב"ם והמרדכי דס"ל דחמץ הו"ל דבר שיל"מ ואינו בטל אך כמה פוסקים ועמהם הטור ס"ל דלא הוי חמץ דשיל"מ וטעמם הוא מכח דחוזר ונאסר לשנה הבאה והנה לדעתי נראה דודאי לטעם הסוברים והוא הר"ן וסייעתו דלכך דשיל"מ אינו בטל דהו"ל מין במינו בזה שייך לחלק בזה בין אם יש לו היתר ממש נחשב כמין במינו ובין אם חוזר ונאסר לשנה הבאה ואינו עומד בהיתרו לעולם לכך לא נחשב כמין במינו אבל לטעם הסוברים שלכך אינו בטל דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר בזה אין סברא לחלק בין אם חזר ונאסר לשנה הבאה דמה בכך אעפ"כ טפי עדיף לאכלו בהיתר אחה"פ מלאכלו בפסח ע"י ביטול ולכך לפי ה"ט אין סברא לחלק בין אם חוזר ונאסר לשנה הבאה או לא ובכל ענין ראוי להיות דשיל"מ ולכך הסוברים דחמץ הו"ל דשיל"מ ס"ל כדעת הת"ח דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר והסוברים דלא הו"ל דשיל"מ כיון דחוזר ונאסר ס"ל כטעם הר"ן דהוי כמין במינו ממילא בחוזר ונאסר לשנה הבאה אינו מין במינו דא"כ הטור סובר כטעם דהוי מב"מ אך י"ל הטעם של הני שיט ת מה שלא חששו להך טעמא דעד שתאכלנו באיסור שהאכלנו בהיתר ובפרט לפמ"ש בחבירו ס' החיים דבע"כ אף הסוברים דהטעם מכח מין במינו מוכרח להודות לטעם דעד שתאכלנו דהרי בלא זה תקשה למה ספק דשיל"מ הוי לחומרא הרי בזה לא שייך הטעם דמין במינו בע"כ הוא ס"ל כטעם דעד שתאכלנו באיסור ע"י ספק תאכלנו בהיתר וא"כ כיון דגם הם מוכרחין לה"ט וא"כ למה לא ס"ל בתערובת טעם זה אך י"ל הרי הני פוסקים דס"ל דהטעם מכח עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר כתבו הטעם מה דבמין באינו מינו בטל היינו מכח דבאינו מינו לא נקרא ההיתר ע"ש האיסור רק ע"ש האינו מינו ההיתר ולפ"ז י"ל דהני פוסקים ס"ל דגם מינו במינו כיון דהאיסור אינו בעולם שהרי בטל לי' בסמך אם נימא שדינו להבטל א"כ גם מין במינו אין נקרא ההיתר ע"ש האיסור כי אינו בעין רק ע"ש ההיתר הרוב שהוא בעין ולכך לא שייך לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ואינו דומה לספק דשיל"מ דהתם הוי האיסור בעין וההיתר נקרא עליו לכך שייך לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר משא"כ בתערובת הרי אינו בעין לכך אין ההיתר נקרא עליו ולא שייך עד שתאכלנו באיסור לכך צריך לטעם דהוי מין במינו ולפ"ז הנה בסוגין לעיל פריך הש"ס ולהדר לי' משום דליתי' לאיסורא בעינא דהא גבי מורייס לרבנן לא אסר הו בהנאה מ"ט משום דליתי' לאיסורא בעינא ומשני אמרי הכא כיון דאוקמי קא מוקים חשוב לי' כמאן דאיתא לאיסורא עכ"ל הש"ס א"כ מפורש בש"ס דדבר המעמיד נחשב כאלו הוא בעיני' וא"כ א"ש דבזה כ"ע מודים דשייך לומר דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דבזה כיון דאיתא בעיני' שפיר נקרא ההיתר ע"ש האיסור ושוב הו"ל דבר שיל"מ מה"ט דעד שתאכלנו ולכך אף דחוזר ונעשה איסור לשנה הבאה הו"ל דבר שיל"מ ולכך זה כוונת הטור דודאי דבר המעמיד לבדו היכי דאין לו שום היתר בטל בסמך אף דהוי כאלו איתא בעינא וכן שאר חמץ לא הו"ל דשיל"מ כיון דחוזר ונאסר נשנה הבאה לא הוי מין במינו ומטעם עד שתאכלנו לא הו"ל דבר שיל"מ דכיון דאינו בעין לא נקרא ההיתר ע"ש האיסור רק על ההיתר שהוא בעין אבל בדבר המעמיד דהוי כאלו הוא בעינא גם יש לו היתר אחה"פ שוב שפיר הו"ל דבר שיל"מ מכח טעם השני דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ובזה אין חילוק בין נאסר לשנה הבאה או לא ולכך דוקא בחמץ ס"ל להטור דדבר המעמיד אינו בטל ולא בעלמא כנלפע"ד נכון בישוב דעת הטור ובדברי הרמב"ם והראב"ד בטעם מה דגבינות עכו"ם לא מהני ביטול בסמך