עבודת עבודה חלק א קל

נהי דרוב שוחטין לע"ז דלמא מחשבין סתם בשעת שחיטה לע"ז ולא בגמר זביחה וא"כ אף דיש מיעוט שמחשבין בגמר זביחה אכתי הוי מיעוטא דמיעוטא וצ"ע ועיימ"ש בתוס' לקמן ד"ה מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי ע"ז ע"ש בזה

גמרא אבע"א סברא וכו' קשה לי למה לא קאמר הש"ס החילוק כך דלפמ"ש התוס' בפ"ב דפסחים דף כ"ז דבע"ז אף שלא כד"ה אסור ובשאר איסורין ודאי דמותר שלא כד"ה וא"כ נימא החילוק כך דבשור הנסקל דכתיב לא יאכל וממילא שלא כדרך הנאתו מותר לכך מותר הפרם דהר שלא כד"ה ובע"ז אף שלא כד"ה אסור לכך אינה מקודשת דגם הפרש אסור ולמה לא קאמר טעם זה

גמרא. אבע"א קרא כתיב הכא לא ידבק בידך מאומה מן החרם וכתיב התם סקל יסקל השור ולא יאכל את בשרו בשרו אסור הא פרשו מותר יש לדייק דתרתי קרא למ"ל ממ"נ אם מצר הסברא ראוי להיות פרש אסור והנאה מותר ולכך בעי קרא בע"ז דלא ידבק בידך מאומה דפרשו אסור א"כ ממילא למ"ל קרא דשור הנסקל למעט פרשו דמותר הרי מסברא נדע שמותר כיון דליכא קרא לאסור ואם מצד הסברא ראוי לאסור פרשא דע"ז ולכך בעי' קרא בשור הנסקל להתיר א"כ קשה שוב למ"ל קרא בע"ז לאסור כיון דמצד הסברא הוי כן ודוחק לומר דלכך בעי קרא בתרוייהו דבלא"ה הוי ילפינן זה וזה דז"א דודאי יש כמה חומרות בע"ז מה שאינו בשור הנסקל ואי אפשר לילף זה מזה והנה לכאור' הי' נראה נראה לי לומר דיש חילוק בין פרש שהי' עמו בשעת שנאסר בהנאה ובין פרש שבא לו אחר שכבר נאסר דודאי זה הפרש שבשעה שנאסר הי' כבר פרש ואין ראוי לאכילה מצד הסברא הוא להיות מותר הכאה אבל הפרש שנעשה לאחר שנאסר בהנאה כיון דתחילה הי' ראוי לאכילה והוי אסור בהנאה גם נעשה ע"י איסור בזה שפיר י"ל דלא פקע איסוריה מניה ואף לאחר שנעשה פרש עומד באיסורי' ולכך א"ש כיון דתחלה כללא כייל דהמקדש בפרש שור הנסקל מקודשת אפילו בפרש הבא לאחר שנעשה שור הנסקל מקודשת ולהיפוך בפרש ע"ז לעולם אינה מקודשת אפילו בפרש הבא קודם שנעשה לע"ז ולכך בע"ז דאוסר בי' אפילו הפרש שהי' מכבר כשנאסר בזה צריך קרא לאיסור דמצד הסברא הי' מותר ובעי קרא לאסור ולהיפוך בשור הנסקל שמתיר אפילו הפרש הנעשה לאחר איסורו בזה מצד הסברא הוי ראוי לאסור ובעי קרא להתיר ודו"ק

והנה. לשון הרמב"ם בפ"ה מה"א הלכה ב' המקדש בפרש עגלי עכו"ם אינה מקודשת שהכל מעכו"ם אסור בהנאה שנאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם אבל המקדש בפרש שור הנסקל הרי זו מקודשת אעפ"י ששור הנסקל אסור בהנאה פרשו אינו אסור בהנאה שאינו דבר חשוב לגבי השור עכ"ל הרמב"ם והנה בעניי לא זכיתי להבין דבריו כיון דהש"ס נקט שני הטעמים דאב"ע סברא עגלי ע"ז ניחא לי' בנפחי' שור הנסקל לא ניחא ליה בנפחא אבע"א קרא בע"ז כתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם ובשור הנסקל כתיב לא יאכל את בשרו בשרו אסור פרשו מותרת וא"כ למה בעגלי ע"ז נקטו הרמב"ם הכתוב כל"ב ובשור הנסקל נקט הרמב"ם הסברא כל"ק וממ"נ אם רצה למנקט הסברא הו"ל למנקט גם בעגלי ע"ז הסברא דניחא לי' בנפחי' ואם רצה למנקט הכתוב הו"ל גם בשור הנסקל למנקט הכתוב דנקט בש"ס דלא יאכל את בשרו ולמה בזה נקט הסברא שאינו חשוב לגבי השור והוא תמוה ולא ראיתי בשום מפורש שיתעורר בזה והנה ליישב דברינו הי' נראה לומר ויתיישב בזה דברי המחבר באה"ע סי' כ"ח שפסק דבחמץ דאורייתא דאוריית' ושעו' דרבנן או חמץ דרבנן ושעות הוי ספק קידושין ותמהו כולם דבחד דאורייתא הו"ל לומר בודאי אינה מקודשת והנה מסוגיא זו ודברי רמב"ם הנ"ל יתיישב זה ברווחא די"ל דהוי קשה להרמב"ם מה דקאמר הש"ס להך טעמא דסברא דניחא ליה בנפחי' סברא הוא זה שבשבילו יתסר בהנאה מה בכך דניחא ליה בכך אם גוף הדבר אינו ראוי לע"ז מהו איכפת לן בניחותא דיליה ולא עדיף ממשמשי תקרובת ולא מצינו איסור במשמשין רק במשמשי ע"ז עצמו לא במש"שי תקרובת ע"ז והרי תקרובת ע"ז בעצמה דעת כמה דאינו אסור בהנאה רק מדרבנן עיין בשה"מ פ"ה דאישות ומכ"ש במשמשי תקרובת דאין בו איסור תורה לכ"ע ולכך ס"ל להרמב"ם דודאי להך טעמא ליכא בזה איסור תורה רק עכ"פ מדרבנן ראוי שיתסר דנראה כמשמשי ע"ז והוי ראוי לאסרו מכח מראית עין דנראה כמשמשי ולכך בהא יהיה וחולקין ל"ק ול"ב דהל"ק ס"ל דהמקדש באיסורי הנאה דרבנן שיש לו עיקר בשל תורה אינה מקודשת ולכך א"צ לומר דבע"ז אסור הפרש מן התורה כי י"ל דאינו רק מדרבנן ומ"מ בע"ז אינה מקודשת כיון דיש לו עיקר בשל תורה ובשור הנסקל מקודשת דאף איסור דרבנן אין בו כיון דלא ניחא לי' בנפחי' ליכא אף מראית עין ואידך לשנא ס"ל דהמקדש באיסורי הנאה דרבנן שיש לו עיקר מן התורה מקודשת ולכך בע"כ מה דקאמר דבעגלי ע"ז אינה מקודשת בע"כ ש כאן איסור תורה ואיסור תורה לא שייך בשביל דניחא ליה בנפחא לכך הוצרך לומר דאיכא קרא דלא ידבק בידך מאומה ובשור הנסקל איכא קרא להיפוך וכו' ולפ"ז כיון דהוי שני דעות בש"ס אם באיסור דרבנן שיש לו עיקר מן התורה אם מקודשת או אינה מקודשת לכך הוי לדידן ספק קידושין ולכך פסק הש"ע דבחד דאורייתא חוששין לקידושין וממילא לדידן שפיר דייק הרמב"ם במתק לשונו דבע"ז שפסק דבוודאי אינה מקודשת ואם הוי נותן בו טעם שניחא ליה בנפחא אין בו רק איסור דרבנן וראוי להיות ספק מקודשת לכך נתן טעם שכתוב קרא דלא ידבק בידך ויש בי' איסור תורה ובשור הנסקל שפסק דמקודשת משמע ודאי קידושין ואם הוי נקט רק הכתוב בתורה הוי קשה אכתי תינח שמקודשת מן התורה אבל אכתי למה תתקדש אף מדרבנן הרי מדרבנן ראוי שלא תפסי בה קידושין לכך נתן טעם דאף איסור דרבנן אין בו דאינו דבר חשוב לגבי השור ולא ניחא ליה בנפחא לכך אף מדרבנן הוי ודאי מקודשת והוצרך לשני הטעמים יחד ועיין בפירש''י במשנה דפרש עגלי ע"ז אסור דניחא ליה בנפחי' והדבר צ"ע למה עזב המקרא ונקט הסברא ובפרט דהלכה בכל מקום כל"ב דהוי מקרא וצ"ע ועיין לקמן דף ל"ה ע"ב בש"ס מ"ש ליישב זה

גמרא תרוייהו תנינהו וכו' והשיב לו והלא קיבת העולה חמורה מקיבת נבלה וכו' קשה לי מה ראי' הוא דקיבת שור הנסקל מותרת הרי עור תוכיח שעור שור הנסקל אסור בהנאה כדמפורש בש"ס דבעל השור נקי להנאת עורו הוא דאסור אבל עור העולה שרי בהנאה כדמפורש בש"ס דעור העולה הוי לכהנים א"כ י"ל ה"ה נמי בפרש הוי כן דבעולה כיון דעורו שרי בהנאה ומוכח דלא נאסר בעולה רק מה שהוי גופו ממש ולא מה שאינו גופו ממש ואינו ראוי להקרבה לכך גם פרשו מותר אבל בשור הנסקל דגם עורו אסור אף דאינו גופו ממש לכך גם פרשו אסור ואיך קאמר תרוייהו תנינהו וצ"ע ועיין לקמן דף ל"ה בתוס' מה שהקשיתי עוד בזה ואחרי בינותי בספרים ראיתי שתמיהתי יותר תמוה על לשון רש"י במס' חולין דף קי"ו ע"ב וז"ל אלא הכי מייתי ראי' ממה. דאסר קיבה ש"מ פרשה אסור דהא קיבתה נמי לאו גופה הוא ומתסר משום דניחא ליה בנפח כשהבהמה נראית שמנה ויפה לע"ז וה"ה הפרש ומדשרי לה גבי עולה ש"מ דלא מתסר אלא גופה אבל פרשה שרי כה"ג דאין קדושה חלה אלא על הראוי למזבח מידי דהוי אעור של עולה שהוא מתחלק לכהנים וכו' והנה לפירושו יותר תמוה דאדרבא אם עיקר ראייתו הוי דהיכי דלאו גופה הוי מותר באיסורי הנאה והוי כמו עור העולה א"כ אדרבא מחה הוי תיובתא דהרי עור שור הנסקל אסור א"כ חזינן דאף דלאו גופה אסור א"כ ה"ה לפרשא שאסור ואדרבא הוי מתניתין תיובתא וצ"ע טובא בזה

תוס' ד"ה אי אמרת איכא רוב איכא מיעוט וכו' ואותם עגלים עצמן נעמידם בחזקת היתר שאינה לע"ז קודם שחיטה וכו' הנה לולי דבריהם הוי נראה דא"ש עפמ"ש הב"ש באה"ע סימן ט' ס"ק פ"ד טעם דעת המחמירין בספק ג' ימים מכח דמוקמינן לראובן זה שאנו דנין עליו ומכירין אותו בחזקת חי וזה שנמצא תלינן שנהרג קודם ג' ימים ונשתנה והוא איש אחר שלא ידעינן אותו ולא שייך לאוקמא בחזקת חי ייע"ש מוכח מדבריו דחזקה דגברא לא שייך רק באם אנו מכירין אותו האיש אבל באדם שאין אנו מכירין אותו לא שייך לאוקמא אחזקתו דמעיקרא ייע"ש ואם כן הכי נמי בזה בשלמא התם ביבמות שאנו מכירין את האשה שאנו דנין עלי' אם מותרת לשוק או לא שפיר אמרינן כיון דיש לה חזקת היתר דמעיקרא שהיתה מתחלה בחזקת היתר לכך יש כאן רובא וחזקה אבל בזה הנה על הבהמה שהועמד בה גבינה זו אנו דנין אם היתה משחוטי לע"ז או לא והרי בהמה זו אינה לפנינו ולא הכרנו אותה מעולם מי היא ואיזה היא לכך בזה לא שייך לאוקמא אחזקה ואין כאן רוב לבד לכך לא מהני מיעוטא דמיעוטא וא"ש ונכון בעז"ה מיהו שבתי וראיתי שזה בעצמו יהי' כוונת התוס' בתרוצם במ"ש דש"ה דהך חזקה איתרע לאחר שחיטה וכו' והנה לכאורה אין דבריהם מובנין דבמה איתרע הרי כל החזקות הוי כך דאנו דנין על ההוא שעתא אם נעשה בה מעשה איסור או לא ומוקמינן לה אחזקה דמעיקרא ואין לומר דנעשה בה ריעותא דשחיטה שהרי כתבו התוס' ברפ"ק דנדה ד"ה התם תר"ל דמה דילפינן דאזלינן בתר חזקה מנגעים היינו אפילו בנולד ריעותא שחזינן שנחסר אח"כ וכו' א"כ מוכח דאף היכי דהוי ריעותא אזלינן בתר חזקה ומכ"ש בזה דאין הריעותא דשחיטה ראי' שנשחטה לע"ז ולמה לא יהי' חזקה מעלייא ושוב כיון דהוי רובא וחזקה הדר הו"ל מיעוטא דמיעוטא ודוחק לומר שכוונת התוס' דנהי דהוי חזקה למעלייא מ"מ י"ל דכיון דאיכא ריעותא לא נחשב המיעוט למיעוטא דמיעוטא וכיון דעיקר ראייתם דזה נחשב מיעוטא דמיעוטא הוי מיבמות ובזה חלקו דמהתם אין ראי' דליכא ריעותא אבל באתיילד ריעותא י"ל אף דמדינא הוי חזקה לא נחשב מיעוטא דמיעוטא דזה דוחק אך נראה כוונתם למ"ש בחולין דחזקה שלא נתבררה בשעתה לא הוי חזקה וזה עצמו יהי' כוונת הב"ש ג"כ דלכך במי שאין אנו מכירין אותו לא שייך חזקת חי והיינו מה"ט דנחשב לא נתבררה בשעתה דבשלמא במי שאנו מכירין אותו מתחלה א"כ ראינהו מתחלה חי והוחזק לפנינו לחי הוי חזקה שנתבררה בשעתה והוי חזקה מעלייא אבל במי מאין אנו מכירין אותו תחלה רק עתם אחר שמת א"כ בחייו לא נודע לנו חיותו רק עתה שכבר מת ונמצא לפנינו אנו יודעים שבע"כ איש זה הי' חי קודם בשום פעם א"כ מעתה אנו מוכיחין למפרע והוי חזקה שלא נתבררה בשעתה לא הוי חזקה וכמו התם דעתה שכשחיתה יב"ח אנו מוכיחין דלמפרע כשרה היתה וזה לא הוי חזקה ה"ה בזה וזה עצמו כוונת התוס' דהרי בעוד העגלים בחייהון לא היו גלוים וידועי' לנו כלל רק עתה שחזינן לפנינו הגבינות שהועמד בקיבתן אנו דנין אם בהמה