עבודת עבודה חלק א קכו

בתורת ודאי לא הוי מצי למנקט כיון דאנן לא קיי"ל כריב"ב א"כ אין עליו תורת ודאי כדמוכח מן הש"ס דקאמר מני ריב"ב הוא משמע הא לרבנן אינו כן וא"כ ודאי לא הוי ובתורת ספק לא הוצרך להשמיענו ופשיטא דיוצא אסור מספק ככל ספק איסור תורה והמשכה לא הוצרכ' להשמיענו דהיוצא אסור רק לאשמעי' הוא זה הוי עיקר הרבות' אבל לדידן דקיי"ל דלא כריב"ב א"כ ודאי ל"ה ובתור' ספון לא הוצרך להשמיענו דפשיט' הוא דביוצא אסור מכח ספק וא"ש שיטת הרמב"ם על נכון בעז"ה וראי' עוד לפירושינו הנ"ל משאלת הש"ס והיוצא אסור מ"ט ומה זו שאלה מ"ט אטו לא ידע דיש חשש שמא הוי תקרובת ע"ז ועוד אם לא ידע הך חששא למה לא פריך על הרישא דהנכנס מיתר פשיטא דמותר ומה חשש יש בזה ובע"כ דאסיק אדעתי' פן הוי תקרובת ע"ז א"כ מהו פריך והיוצא אסור מ"ט הרי פשיטא דיש לחוש לתקרובת ע"ז ובע"כ דס"ל דהמשנה עשהו כודאי זבחי מתים ולכך מ"ט הוי ודאי ראוי להיות רק ספק ולכך קאמר אי אפשר דלית בי' תקרובת ע"ז וכו' ולכך קאמר ריב"ב הוא וא"ש ודו"ק ועוד הוי נראה בישוב שיטת הרמב"ם ע"פ דרך הנ''ל באופן אחר קצת והוא דזה ודאי מה שמוכיח הש"ס דאתיא כריב"ב היינו מכח דהמשנה חשבה לודאי זבחי מתים ולרבנן הוי רק ספק אך הטעם מה דלריב"ב הוי ודאי י"ל כך דהנה באורג בגד למת פליגי אביי ורבא דאביי ס"ל הזמנה מלתא ורבא ס"ל לאו מלתא וקאמר הש"ס דאביי יליף מעגלה ערופה דהזמנה מלתא ורבא יליף מעכו"ם דהזמנה לאו מלתא וקאמר הש"ס דלכך לא יליף רבא מעגלה ערופה דמשמשין ממשמשין גמרינן ולאפוקי עגלה ערופה דהיא גופה קדושה ומזה הוציאו הפוסקים דהזמנה לגוף הקדושה מלתא הוא ולפ"ז הוי ראוי לומר כיון דהזמנה לגוף הדבר מלתא הוא ה"ה בע"ז עצמה ראוי להיות הזמנה מלתא מיהו לפי האמת זה אינו דבע"ז גלי קרא דלאו מלתא הוא כמ"ש שם רש"י בפ' נגמר הדין דאין הקדש לעכו"ם אך י"ל הרי הכתוב לא גלי רק בע"ז ומשמשי' אבל תקרובת ע"ז י"ל דבו הוי הזמנה מלתא דהוא עדיף ממשמשין שהוא גופו תקרובת וי"ל בזה הזמנה מלתא מיהו מצד הסברא אינו נראה כן דלא יהי' תקרובת ע"ז חמור מע"ז עצמה ואם בע"ז עצמה לאו מלתא ה"ה בתקרובת לאו מלתא אך זה לרבנן אבל לריב"ב הרי חזינן דס"ל דתקרובת ע"ז חמור שהרי ע"ז עצמה אינה מטמא באהל ותקרובת מטמא באהל וא"כ שוב אין ללמוד תקרובת מע"ז עצמה במה מצינו דהרי טומאת אהל יוכיח דשני ושני לכך הדרינן לסברתינו כיון דאינו משמשין רק הוא גופו תקרובת הוי כמו עגלה ערופה והוי הזמנה מלתא וא"כ זה יהי' כוונת הש"ס דמה דאסרה המשנה יוצא כודאי לא הוי מכח שאנו אומרין שהקריבו באמת זה אינו ברור אולי נמלך בו אך הטעם דאף אם לא הקריבו עכ"פ הכניסה הוי להקריבו והוי עכ"פ הזמנה והזמנה מלתא הוא גבי תקרובת ומה דהנכנס מותר היינו דאף בהני דהזמנה מלתא בעינן אחת משתי אלה או שיאמר בפה שהוא מזמינו לכך או שיעשה מעשה אשר מחשבתו יהי' כיכר מתוך מעשיו שעושה לשם כך ויש כאן מעשה המוכיח על מחשבתו אבל אם אין כאן דבור ממש ולא מעשה רק במחשבה בלב בזה ודאי לא הוי הזמנה דדברים שבלב אינן דברים והנה בזה י"ל מה דקאמר הש"ס תחלה בשר הנכנס מותר דהוי דלא כר"א דאמר סתם מחשבת ככרי לע"ז והקשינו לעיל דמנ"ל דהוי דלא כר"א דלמא מיירי ברוב ט"י ואתיא אף כר"א ולפמ"ש י"ל כך דהנה התב"ש ביו"ד סי' ד' חקר במחשבה לע"ז דאוסר אם בעינן דבור או סני במחשבה והעלה דדברים בעינן ולפ"ז י"ל דבזה יהי' פלוגתת רבנן ור"א דהנה לא יפלגו במציאות דרבנן נמי מודים דסתם נכרי מכוין לע"ז אבל זה אינו מוכרח שיאמר בפיו לע"ז דלמה להנכרי כל זה ואטו לא יספוק לו המחשבה שמכוין לע"ז וסתם ככרי מחשב לע"ז ואינו אומר בפה ולכך רבנן ס"ל דמחשבת ע"ז לא מהני במחשבה רק בדבור ולכך ס"ל סתם מחשבת עכו"ם אינו לע"ז דבסתם אינו מוציא בדבור כמו בכל דברים דהוי ספק במעשה דתלינן בחזקת שלא נעשה מעשה ולכך לדבור ל"ח ובלב דברים שבלב אינן דברים ור"א ס"ל דבע"ז הוי דברים שבלב דברים ובלבו הוי סתם מחשבת עכו"ם לע"ז וא"כ לפ"ז מוכח דס"ל לר"א דבע"ז הוי דברים שבלב דברים ולכך קאמר הש"ס שפיר כיון דבע"כ הך משנה ריב"ב דמטמא באהל ולדידי' כיון דחמור מע"ז עצמה לטומאת אהל ממילא הזמנה מלתא וא"כ למה אינו אסור רק ביוצא מכח דהוי תקרובת ממש ולא נאסר אף בכניסה מכח הזמנה בע"כ כיון דלא הוי הזמנה בפה לא הוי הזמנה ולכח מוכח דרבנן הוא דס"ל נמי דבע"ז דברים שבלב אינו דברים דאם כר"א כיון דס"ל סתם מחשבת נכרי לע"ז וס"ל דדברים שבלב הוי דברים בע"ז א"כ ראוי לתסור מכח הזמנה בעלמא וממילא מיושב קושיות התוס' ד"ה דלא כר"א דמגבינות ועורות לבובין אין ראי' דשפיר י"ל דמיירי ברט"י ומה דקאמר דלא כר"א הוי רק מכח דבלא"ה הוי ראוי לומר הזמנה מלתא הוא וראוי לאסור אף בכניסה רק לרבנן הוי רק דברים שבלב ולר"א דהוי בזה דברים שבלב ראוי להיות הזמנה מלתא וא"ש ודו"ק אך ליישב דברי הרמב"ם י"ל דכוונת הסוגיא דלא כר"א הוי כמ"ש שם וכאן הוי הכונה כך דהנה לכך הכניס' מותר דהזמנה דהוי רק בלב ולא במעשה לאו מלתא הוא אך עכ"פ מיד ספק לא נפקא וראוי לחוש דלמא הזמינו בפה אך נהי דהוי ספק מוקמינין לי' אחזקת היתר ולא חיישינן להזמנה בפה אך א"כ שוב ממילא ביוצא הוי ספק ספקא דלמא הקריבו ממש ואת"ל לא הקריבו דלמא הזמינו בפה עכ"פ והזמנה מלתא וס"ס הוי בכל דוכתא כודאי לכך הוי כודאי זבחי מתים וא"כ ממילא מוכח דאתיא כריב"ב דאלו לרבנן הזמנה לאו מלתא וא"כ אין כאן רק ספק א' דלמא הקריבו וראוי להיות ספק ולא ודאי ומה דקאמר הש"ס דאי אפשר בלתי תקרובת היינו דאי אפשר בלתי תקרובת או בפה או במעשה דכיון דס"ס הוי בכל דוכתא כרוב או כודאי לכך קאמר שפיר דכיון דהוי ס"ס לחומרא אי אפשר בלתי תקרובת או במעשה או בפה ולכך קאמר ריב"ב הוא דלרבנן לא עדיף תקרובת מע"ז עצמה והוי הזמנה לאו מלתא וראוי להיות רק ספק ולא ודאי לכך השמיטו הרמב"ם לסיפא דברישא קמ"ל הכניסו ואפילו בפה לדידן לא נאסר דלדידן הזמנה לאו מלתא וביוצא ממ"נ בתורת ודאי אינו דמתורת ספק לא נפקא דדלמא לא הקריבו ובתורת ספק לא הוצרך לאשמועינן דיוצא אסור דמידי ספק לא נפקא ולכך השמיטו הרמב"ם ודו"ק והנה יש להסביר הענין יותר דהזמנה מלתא לא נקרא רק באחת משתי ענינים או שמזמן בפה או שעושה בו מעשה בגופו לשם כך אבל אם אינו מזמן בפה ואינו עושה בו מעשה בגופו אף דממעשיו ניכר שמכוין לכך כל שאינו עושה מעשה בגופו ואינו אומר בפה לא הוי הזמנה ולכך א"ש דבמכניסו נהי דהוי הוכחה ממעשה הנכרי שמכניסו לשם ע"ז מ"מ הרי בגוף הבשר לא עשה מעשה וכל שלא עשה בו מעשה לא נחשב הזמנה כיון דלא אמרו בפה ונהי דיש לחוש דלמא הזמינו בפה מ"מ אחזוקי איסורא לא מחזקינן ומוקמינן אחזקת היתר אבל היוצא דהוי ס"ס דלמא הקריבו ודלמא הזמינו בפה לכך הוי כודאי תקרובת וא"ש ודו"ק

תוס' ד"ה כך היא גרסת הספרים וכו' בסוף דבריהם קשה מה קבעי פשיטא דלכתחלה קאמר דהא קתני בהדיא נותן וכו' הנה ליישב קושייתם י"ל דלא מבעיא לי' אם מותר לכתחלה להכשירו במים דזה ודאי ידע דמותר כדעת התוס' רק דמבעיא לי' אם מותר לכתחלה לקנותם ע"ד להכשירם ובזה מבעיא לי' אם מותר כן לכתחלה ופשיט לי' כך דהנה בברייתא קתני הלוקח כלים וכו' נותן בהם מים לכתחלה והנה לשון הלוקח אפשר לפרשו דעבד ואפשר לפרשו לכתחלה כע"ש התוס' פ"ק דחולין דף ג' ד"ה המניח אבל ממ"ש הברייתא נותן בהם מים לכתחלה אם כונת לכתחלה רק על ההכשר מים לכתחלה לא הוי צריך למתני לכתחלה דמלשון נותן מים ממילא משמע דהוי לכתחלה וכמ"ש התוס' באמת ולמ"ל עו הך סיומא דלכתחלה ובע"כ דכוונת הברייתא לכתחלה היינו דמותר לקנותם לכתחלה כדי להכשירו ושפיר מוכח מהך ברייתא דמותר לקנותו לכתחלה להכשירו וא"ש ודו"ק

דף ל"ג ע"א גמ' מ"ש ישראל דבחזרה אסור דאמרו ע"ז זבין דמי ע"ז איכא בהדי נכרי נמי נימא ע"ז זבין דאי ע"ז איכא בהדי אלא נכרי אמרינן גלימא זבין חמרא זבין ישראל כמי אימור גלימא זבין חמרא זבין וכו' הנה התוס' לעיל דף י"ב ע"א ד"ה דכוותא הכא לא חשו נמי חכמים לדמי ע"ז כתבו דהכא מיירי שמקצה הדמים לצורך קניית ע"ז אחרת אבל בלא"ה מותרין הדמים אף שמכר ע"ז דדמי ע"ז ביד עכו"ם מותרין ייע"ש ודבריהם תמוהין דא"כ מהו פריך הש"ס מ"ש ישראל ומ"ש עכו"ם נימא דבאמת לא חיישינן לשמא הקצה הדמים לדמי ע"ז אחרת ולכך בנכרי מותר דדמי ע"ז שביד עכו"ם מותרין ובישראל אסור דדמי ע"ז שביד ישראל אסור ואף אם נימא דגם דמי ע"ז שביד ישראל מותרים א"ש דהרי לעיל קאמר הש"ס גבי הולך לחרפות דבנכרי כיון דחזר מה דהוי הוי ולא חיישינן שיחזור עוד ובישראל כיון דמביק אביק בה חיישינן שמא יחזור עוד ולכך אסור בחזרה וא"כ ה"נ י"ל בשלמא בנכרי כיון דכבר מכר ע"ז לא חיישינן לשמא מחזיק הדמים לע"ז אחרת כיון דמכרה לא חיישינן שיקנה מחדש אבל בישראל כיון דמביק אביק בה חיישינן שמחזיק הדמים לדמי ע"ז אחרת לקנותה מחדש ולכך אסורין הדמים ומהו פריך וצ"ע ובאמת הרי"ף כתב דלא קיי"ל כהך סוגיא דהך סוגיא ס"ל כמ"ד דמי עכו"ם ביד נכרי אסורין ולא קיי"ל כן ייע"ש ודברי התוס' צ"ע

גמ' וכי נכרי נותן לתוכו יין כי ישראל עומד ע"ג מה הוי וכו' קשה לי מהו פריך לפמ"ש בפ"ב דמכילתין והובא בתוס' כאן ד"ה כך היא גרסת הספרים וכו' דקאמר שם הש"ס דבכלים שמכניסו לקיום אפילו אם לא הכניסו אלא לפי שעה נמי אסורין דגזרו בי' אטו אם מכניסו לקיום ייע"ש א"כ מהו פריך הש"ס נימא כוונת הברייתא כך דבגרורים כיון דאינו מזופתים ובלעי טובא לא שכיח להכניסו בהם לקיום כיון דבלעי הרבה וכיון דאין דרכו להכניסו לקיום לא גזרו בי' כלל אבל אם הם מזופפים דדרך להכניס בו לקיום לכך גזרו בו אף לפי שעה אך זה באין ישראל עע"ג אז גזרו בי' אם הכניס לפי שעה אטו אם הכניס בו לקיום אבל אם ישראל עע"ג ורואה שלא הכניס בו לקיום רק לשעה כיון דזה הוי מלתא דלא שכיחא ולא מחליף לכך אוקמוהו אדינא ומותר כיון דבאמת לא הכניס בו יין רק לשעה וצ"ע

גמרא והכא בעידנא דקא שדי לי' נעשה כזורק מים לטיט הנה מדעת הראב"ד שהביא הב"י ביו"ד סי' קכ"ו סעיף ד' נראה שהוא מפרש כאן דמיירי שהי' היין מתחלה כשר רק שיש חשש דעכשיו בשפיכה זו שהעכו''ם שופכו