עבודת עבודה חלק א קכה

ולכך קמ"ל הלכה מכלל דפליגי ונתחזקו דברינו הנ"ל בדרך זה והנה בגוף פלוגתתם בש"ס אם מטמא ג"כ או רק אסור באכילה הוי אפשר לומר דהם פליגי בפלוגתא דחכמי ווילנא הנ"ל דודאי שתהי' אסורה משום נבלה ולא מטמא במשא הוי סתרי אהדדי ודאי הא לא הא ולכך מ"ד דאסורה באכילה ואינה מטמא ס"ל דלא משגחינין בסתרי אהדדי ומה דיש לו חזקה כגון לענין איסור אסור ומה דל"ל חזקה מותרת ומ"ד דס"ל דמטמא אף במשא ס"ל כדעת הסובר דאי אפשר לחלק בינייהו כיון דהוי סתרי אהדדי וכיון דבאכילה יש לו חזקת איסור מטמא ג"כ לא מחלקינן בינייהו מיהו מדברי הסובר דאינו מטמא אין להביא ראי' מזה לעלמא לנדון דחכמי ווילנא די"ל דוקא איסור וטומאה דהוי שני ענינים נפרדים לא מחזי כסתרי אהדדי כל כך אבל באיסור אכילה גופה להיות זה אסור וזה מותר זה שפיר סתרי אהדדי ממש ולכ"ע לא מקילינן בשום צד ואין פנאי להאריך בזה כעת וכתבתי רק להערה בעלמא

גמרא הבשר הנכנס לע"ז מותר מאן תנא ארחב"א אר"י דלא כר"א דאי כר"א האמר סתם מחשבת עכו"ם לע"ז קשה לי מנ"ל דהוי דלא כר"א הרי י"ל דאתיא אף כר"א דהרי אמרינן בחולין פ"ז דברוב טבחי ישראל בשר הנמצא ביד נכרי מותר ואף לרב דאוסר שם בשמ"ה קאמר שם דנמצא ביד נכרי שאני ומודה דמותר ברוב טבחי ישראל הרי דלענין איסור אכילה אף רבנן מודו דשחיטת נכרי אסורה באכילה ואעפ"כ היכי דלא ידעינן אם הוי שחיטת עצמו או קנאו מישראל אמרינן דברוב טבחי ישראל מותר וא"כ ה"נ לר"א הוי כן דע"כ לא קאמר ר"א דסתם מחשבת עכו"ם לע"ז רק בידעינן שהנכרי שחטו בעצמו אבל היכי דלא ידעינן אם הנכרי שחטו או קנאו מישראל בזה מודה ר"א דאם רוב טבחי ישראל מותר דתלינן שקנאו מישראל וא"כ י"ל דהמשנה כאן מיירי ברוב טבחי ישראל ולכך בשר הנכנס מותר דעדיין לא הוי תקרובת ע"ז ובשר היוצא אסור דמה בכך שהוי שחיטת ישראל סוף סוף הקריבו להכניסו לע"ז והוי תקרובת ע"ז כמ"ש בש"ע יו"ד סימן קל"ט דכל מה שמניח לפנינו הן בשר הן שאר דברים נאסרין הרי אף דלא נשחט לע"ז אם הניח לפנינו אח"כ נאסר ייע"ש ודוחק לומר דס"ל להש"ס דדוקא לרבנן כמו דס"ל דאין סתם מחשבתו לע"ז כן לא הוי סתם בשר בידו משחיטת עצמו אבל לר"א כמו דס"ל דסתם שחיטת נכרי לע"ז כן הוי סתם בשר הנמצא בידו משחיטת עצמו ולע"ז ולכך לדידי' אף ברוב טבחי ישראל בשר הנמצא ביד נכרי אסור דזה דוחק דמנ"ל להש"ס כאן כן ועוד א"כ למה לא קאמר הש"ס כן בחולין בברייתא דבשר הנמצא ביד נכרי מותר דהוא דלא כר"א דאמר סתם מחשבת עכו"ם לע"ז ומדלא קאמר שם כן מוכח דאף ר"א מודה בזה וא"כ למה קאמר בכאן דהוא דלא כר"א וצע"ג בזה ועיימ"ש ליישב זה בתוס' ד"ה דלא כר"א ייע"ש

תוס' ד"ה דלא כר"א עיין בחדושי לש"ס מ"ש בישוב קושייתם ועוד נראה לומר ע"פ מה שהקשיתי לעיל דמנ"ל להש"ס דלא כר"א הרי ר"א לא קאמר רק בידוע ששחטו ככרי אז הוי סתם מחשבת כותי לע"ז אבל באין ידוע ששחטו נכרי והוי רוב טבחי ישראל מודה דאזלינן בתר רוב טבחי ישראל ותלינן שמישראל זבין ולכך בשר הנכנס מותר והיוצא אסור דנעשה תקרובת והנה אין לדחות ולומר דממה שנשחט ביד ישראל לא שייך תקרובת דהמעיין בכמה דוכתא מוכח להיפוך ומהם בלשון הרמב"ם בפ"ז מעכו"ם שהעתיק דין זה של בשר הנכנס מוכח דמכל דבר עושין תקרובת אף ממים ומלח ומכ"ש בשר אף ששחטו ישראל וכן בש"ע יו"ד סי' קל"ט ייע"ש מוכח כן דמכל דבר עושין תקרובת וכל שהניחו לפני' לשם תקרובת נאסר ייע"ש וא"כ שפיר אפשר לומר דמיירי ברוב טבחי ישראל וליישב זה נראה לומר דהנה זה ודאי אף רבנן דר"א אין מכחישין לומר דיתכן להזדמן להיות הנכרי שוחט לע"ז רק דמ''מ ס"ל דבסתם שחיטתו לא חיישינן לע"ז רק תלינן דלביתו הוא שוחטו ור"א כמי לא יכחיש דיתכן שיהי' הנכרי שוחט לצורך ביתו ולמה ס"ל דסתם שחיטה נכרי לע"ז ובע"כ ס"ל דסתם נכרי כשרוצה לאכול בשר אינו אוכל רק אם מכוין תחלה לע"ז ואם אינו מכוין לע"ז אינו אוכל בשר ואין דרך נכרי לאכול בשר רק אם שוחטו לע"ז תחלה וא"כ י"ל דהא בהא תליא דלרבנן דס"ל דנכרי כשאוכל בשר אינו מכוין בתחלה לשם ע"ז ולכך כשאינו מכוין רק לביתו ממילא כשיש בשר מוכן בעיר למה לו לשחוט בעצמו וקונה טפי מן המקולין ולכך כשיש טבחי ישראל לא חיישינן שהוא בעצמו שחטו אבל לר"א דס"ל דאין דרך נכרי לאכול בשר רק כשנשחט לע"ז ממילא מה"ט לא יקנה מן המקולין בסתמא כיון שזה לא נשחט לשם ע"ז ולכך סתם נכרי כשרוצה לאכול בשר שוחט בנפשו כדי שיהי' מכוין לשם ע"ז וסתם נכרי אינו קונה בשר מן המקולין כיון שלא נשחט לשם ע"ז ולכך אף כשיש טבחי ישראל אינו קונה ממנו רק שוחט לנפשו כדי שיוכל לכוין לע"ז וכמו דס"ל דסתם שחיטת נכרי לע"ז ה"ה דסתם בשר הנמצא ביד הנכרי דהוי משחיטת עצמו ולע"ז ולכך לא מוקי לה כה"ג ולוקמא בראו אותו קונה מיד ישראל דאם מיירי בראהו אין לחלק בין נכנס ליוצא דלפעמים משכחת לה שהנכנס יהי' אסור אם מכוין להקריבו לשם ע"ז ופעמים היוצא מותר אם חזינן שלא הקריבו לפני' ובע"כ אנו דנין רק על הסתם ומכ"ש דהנכנס לתרפות דמיירי בסתמא הא אם רואין לא שייך לחלק בין נכנ' ליוצא ובע"כ דמיירי בסתמא וא"כ אם איירי שראהו קונה מן המקולין א"כ גם זה ראה כונס ויוצא א"כ מה לי נכנס מה לי יוצא ואין לומר דזה ראהו קונה מן המקולין וזה לא ראה מה עשה בו דמה פסקא למה ראה זה ולא זה ועוד אם לא זזה ידו מידו בע"כ ראהו מה עשה בו אם הקריבו או לא ומה היי רבותא דיוצא אסור ואם זזה ידו מידו והעלים עין ממנו הדר בלא"ה היוצא אסור מכח בשר נכרי ודוחק לומר דהוי בו טביעת עין דכל זה דוחק לומר דמיירי בכל הני גוני דראהו קונה מישראל וגם הוי בו טביעת עין ועוד אם העלים עין מן הבשר הדר יש לחוש לסתם שחיטת נכרי לר"א ובע"כ נצטרך לומר דלא זזה ידו מידו א"כ גם זה ראה מה עשה בו ומה לי נכנס מה לי יוצא אך אם הוי מותר בסתם ברט"י הוי קשה שפיר דבסתמא ברט"י מצד שחיטת כותי מותר ומצד שראהו יוצא אסור אך בזה ישבנו שפיר דלר"א סתם בשר הנמצא ביד נכרי לא תלינן שקנהו מעלמא וא"כ מיושב קושיות התוס' על נכון דבשלמא בבשר הנמצא בידו ס"ל לר"א סתם נכרי אינו אוכל בשר רק ממה שנשחט לע"ז א"כ אין לתלות ברט"י דסתם נכרי אינו קונה בשר מטבחי ישראל רק שוחט בעצמו אבל בשאר דברים כגון עורת או גבינת בית אונייק שאר דברים שפיר קונה אותם מישראל לצורך ביתו ושוב שפיר י"ל דמיירי ברוב טבחי ישראל ותלינן דקנהו מישראל ובזה מודה ר"א לרבנן דברט"י תלינן דמישראל קונה וא"ש ודו"ק היטב וזה נכון בעז"ה ועיין מ"ש עוד בישוב קושייתם לקמן בתוס' ד"ה והיוצא אסור ובישוב קושייתנו הנ"ל בש"ס ייע"ש

תוס' ד"ה והיוצא אסור וכו' ור"י פירוש דלענין איסור אכילה והנאה וכו' והכא היכי דייק כיון דקתני בשר היוצא אסור למ"ל למהדר ולמתני מפני שהוא כזבחי מתים אלא לומר לך אסור ומטמא וכו' הנה לפי דרכם נראה להסביר הדבר יותר דהנה לכך דייק מפני שהוא כזבחי ולא נקט אסור לבד משום דהוי ס"ד דאינו אסור רק מספק דשמא עשה ממנו תקרוב אבל אינו ודאי פן נמלך ולא הקריבו וכעין דאמרינן לקמן בישראל ההולך לתרפות דשרי דלמא הדר בי' א"כ כמו כן י"ל דאף שחזינן אותו יוצא עדיין שמא לא הקריבו כי אולי הכניסו ונמלך ולא הקריבו ונהי דלא תלינן לקולא לומר דנמלך מ"מ מידי ספקא לא נפקא ואינו אסור רק מספק אבל עכ"פ איסור ודאי לא הוי ונ"מ דאין לוקין עליו לכך קמ"ל מפני שהוא כזבחי מתים דהוי ודאי זבחי מתים ולוקה עליו ולכך מדייק הש"ס שפיר דקשה למה באמת יהי' זה ודאי זבחי מתים דכיון דלא חזינן דהקריבו הוי ראוי להיות רק ספק ולא ודאי אך הטעם הוא כיון דס"ל לריב"ב דזבחי מתים מטמאין באהל וקיי"ל ספק טומאה ברה"י טמא ודאי לכך הוי כודאי זבחי מתים ומזה מוכיח דריב"ב הוא ולא רבנן דאי רבנן הרי לדידהו אינו מטמא והוי רק ספק איסור ולא הוי ראוי להיות ודאי רק ספק ולכך מן המשנה דס"ל דהוי ודאי זבחי עתים מוכח דריב"ב הוא והוי ספק טומאה וספק טומאה ברה"י הוי ודאי דילפינן מסוטה וא"ש ודו"ק

והנה בזה נעמוד על כוונת הרמב"ם בפ"ז מעכו"ם הלכה ט"ו וז"ל בשר או יין או פירות שהכינם להקריבם לעכו"ם לא נאסרו בהנאה אע"פ שהכניסם לבית עכו"ם עד שיקריבו לפני' הקריבו לפני' כעשה תקרובת אף ע"פ שחזרו והוציאו הרי אלו אסורין לעולם וכל הנמצא בבית עכו"ם אפילו מים ומלח אסור בהנאה מן התורה והאוכל ממנו כ"ש לוקה עכ"ל וכתב הכ"מ שם בשר או יין וכו' משנה פ' אין מעמידין ובשר הנכנס לבית עכו"ם מותר והיוצא וכו' וכן כתב בלח"מ ג"כ וכתב עוד הלח"מ וז"ל ובש"ס מ"ט א"א דליכא תקרובת מני ריב"ב הוא וכו' וא"ת איך פסק רבינו כהך מתניתין והא בגמרא אוקמוהו כריב"ב ולית הלכתא כותי' וי"ל דהוא ז"ל מפרש כפירוש ר"ת דמה דקאמר מני וכו' היינו משום דהדר תנא הרי הוא כזבחי מתים דמשמע דמטמא באהל אבל לענין איסור אכילה והנאה לא פליגי וכו' והנה מ"ש כפירוש ר"ת ט"ס הוא זה הוא פר"י ולא פר"ת והנה בגוף הדבר שהבינו הכ"מ והלח"מ שהרמב"ם העתיק המשנה כצורתה דבשר הנככס מותר והיוצא אסור דבריהם תמוהין בעיני דהרי עיקר משמעות המשנה משמע דקמ"ל דאף אם אין אנו רואים שהקריבו לעכו"ם מ"מ אסור כיון דחזינן דהוא יוצא מבית ע"ז אסור והנה רבותא זו לא כתבה הרמב"ם כלל דאינו מפורש בדבריו רק הרישא דהנכנס מותר זה משתמע מני' שפיר במ''ש אע"פ שהכניסם לבית עכו"ם עד שיקריבו לפני' אבל הסיפא דהיוצא אסור אינו מפורש כלל בו שלא כתב הסיפא רק גוף הדין אם הקריבו לפני' אסור והיינו אם ידעינן שהקריבו לפני' וכן מ"ש אח"כ דכל הנמצא בבית עכו"ם אפילו מים ומלח אסורין וכו' והיינו כיון דגם עתה הוא נמצא בבית עכו"ם וחזינן דעשה ממנו תקרובת לכך אסור אבל דינא דמתניתין דהיוצא אסור אף שלא ראינו שעשה ממנו תקרובת ולא נמצא לפני' זה לא כתבו הרמב"ם כלל ולכאורה הוא תמוה אך לדרכנו א"ש שהוא הדבר אשר דברנו דמכח קושיות הלח"מ עשה הרמב"ם כן דהנה המשנה קמ"ל דהיוצא אסור שהוא כזבחי מתים דהוי ודאי זבחי מתים ולוקה עליו ואינו בתורת ספק ומה יומתק בזה לשון הש"ס דקאמר אי אפשר דליכא תקרובת מני ריב"ב הוא והיינו דמשמע לי' מלשון הש"ס דהוי ודאי זבחי מתים לא ספק ולכך קאמר מ"ט יהי' ודאי בע"כ דאי אפשר דליכא תקרובת ומנ"ל כן דלמא באמת אינו תקרובת והוי ראוי רק לחוש שמא יש תקרובת אבל מנ"ל דאי אפשר דליכא תקרובת לכך קאמר מני ריב"ב הוא והוי ספק טומאה לכך הוי כודאי טמא ולכך כיון דהמשנה קמ"ל דהיוצא ודאי אסור ואינו ספק הוי רבותא שפיר והוצרך להשמיענו זה אבל הרמב"ם בתורת