עבודת עבודה חלק א קכב

ראוי לתלות טפי שלא החליפו ומכח ספק דרבנן להקל ועכשיו כשנולדו לנו שניהם יחד הוי תרתי דסתרי אהדדי ואזלינן בשתיהם לחומרא ולכך בזה בעינן ב' חותמות אז הוי בודאי בחזקת משתמר בלי ספק ולכך תחלה פסק הרי"ף כר"א דבחותם אחד מותר בשתי' והיינו לא מכח ודאי רק מכח ספק רק דהו"ל ספק דרבנן להקל אבל אח"כ קמ"ל דיין משתמר בחב"ח והיינו מכח ודאי בחזקת משתמר ונ"מ להיכי דהוי ספק דרבנן דסתרי אהדדי כגון אם נזדמן בא"י דהוי ספק להיפוך לענין מעשר בזה בחותם אחד אסור ובחב"ח מותר וא"ש ודו"ק והנה לפי דרך זה א"ש מה דלא משני הש"ס כן דברי ר"א ודברי ר"י דכאן בח"ל כאן בארץ והוא דהנה דעת הרמב"ם וסייעתו והכי קיי"ל לפי דעת האחרונים דספק דרבנן באיתחזק איסורא ביש לו עיקר מן התורה הוי לחומרא ובאין לו עיקר מן התורה הוי לקולא ולפ"ז הוי ראוי לומר דאף בא"י יהי' די בחותם אחד מכח ספק דרבנן להקל מה אמרת הרי הוי ספק להיפוך אם פטור מן המעשר ומה אולמא דהך מהך וראוי לומר בשניהם לחומרא, זה אינו דהך ספק אם חייב במעשר כיון דהוחזק בחיוב מעשר תחלה בזה ראוי לומר ספק דרבנן ולחומרא אבל באידך ספק יי"נ דליכא חזקת איסור לכך הוי ספק לקולא ושוב לא סתרי אהדדי ולא שייך לומר מהו אולמא דהך מהך אך זה אם נאמר דמעשר בזה"ז נחשב עיקר יון התורה אבל אם מעשר בזה''ז נחשב אין לו עיקר מן התורה א"כ הדר שייך לומר מהו אולמא דהך מהך וראוי לילך בשניהם לחומרא והנה בגיטין דף ס"ה מוכח שם להדיא דמעשר בזה"ז לא נחשב עיקר מן התורה אך נראה דבמחלוקת שנוי' דשם מוכח דגם בזמן הבית בעציץ שאינו נקוב נמי הוי אין לו עיקר מן התורה אך לעיל כתבנו בתוס' ד"ה המפקיד יין אצל עכו"ם שבתוס' ערובין דף ל"ב ודף ל"ו מוכח דס"ל דבכה"ג נחשב יש לו עיקר מן התורה אף בתרומת פירות דהוי כולו דרבנן ולא משכחת לה במינו ד"ת ומכ"ש בעציץ שאינו נקוב דהוי במינו ד"ת ובע"כ יהי' מוכח דהסוגיות חלוקות בזה דבערובין ס"ל דזה הוי עיקר מן התורה ובגיטין ס"ל דזה הוי אין לו עיקר מן התורה וא"כ י"ל דגם במעשר בזה"ז הא בהא תליא לסוגיא דערובין דמעשר פירות הוי עיקר מן התורה אף מעשר בזה"ז הוי עיקר מן התורה ובגיטן דס"ל דעציץ שאינו נקוב לא הוי עיקר מה"ת גם מעשר בזה"ז לא הוי עיקר מה"ת וא"כ א"ש דהסוגיא דילן ס"ל כסוגיא דערובין דמעשר בזה"ז הוי עיקר מן התורה וא"כ אף אם הוי לנו הספק להיפוך לענין מעשר לא נחשב סתרי אהדדי וממילא למ"ד דחותם אחד מהני ראוי להיות די בכל מקום בחותם אחד ולכך מוכרח לתרץ בענין אחר כדמשני כאן אבל לדידן קיי"ל כסוגיא דגיטן דמעשר בזמן הזה אין לו עיקר מן התורה וא"כ היכי דנולד לנו הספק לענין מעשר הוי תרתי דסתרי אהדדי והולכין בשניהם להחמיר לכך בזה בעינן ב"ח להיות בחזקת ודאי משתמר ולכך שפיר העתיק הרי"ף וה"ג לדברי ר"י דנ"מ בין חותם אחד לב' חותמות דזה בתורת ספק וזה בתורת ודאי וא"ש ודו"ק היטב

תוספות, ד"ה ותרווייהו כרבנן ואת"ל וכו' עיין במהר"מ לובלין שהקשה דאיך אפשר לומר דר"א נמי בעי חב"ח איך נפרש הא דמשני לעיל הא ר"א הא רבנן א"כ מוכח דמהני חותם אחד לר"א ייע"ש מ"ש בזה ולפע"ד לק"מ די"ל כיון דבמילי דרבנן די בחותם אחד רק ביין אף דהוי דרבנן בעינן ב"ח מכח דחיבת ניסוך טרח ומזייף א"כ תינח לרבנן דס"ל דשייך ניסוך בכה"ג אבל לריב"ב שהביאו התוס' לעיל ד"ה המפקיד יינו אצל נכרי דס"ל דלא שייך ניסוך כלל שלא בפני ע"ז ודאי הוי רק כשאר דרבנן ומותר בחותם אחד וא"כ הוי אפשר לומר דהך ברייתא דמתרת אף בשתי' אתיא כריב"ב וכיון דלא שייך בזה חשש נסוך לכך די בחותם אחד ומה דקאמר ריב"ב דמפקיד יינו אצל נכרי אסור בשתי' ומותר בהנאה מיירי בלא חותם כלל ומ"מ בהנאה לא החמירו כל כך כמ"ש התוס' ומה דפריך הש"ס מפקיד פירותיו אצל עכו"ם הרי הן כפירותיו של עכו"ם י"ל כמ"ש לעיל דריב"ב לא ס ל כן רק כר"ש שם דס"ל דהן דמאי וא"כ משוי לי' רק ספק ולכך די לאסור בשתי' ומותר בהנאה והש"ס דלא משני כן היינו לפי מה דס"ל דלר"א די בחותם אחד א"כ כיון שסוף סוף מוכרח לאוקמא כתנאי למה לו להרבות עוד בפלוגתא לומר דריב"ב ס"ל כר"ש ומוקי לה טפי דס"ל אף כרבנן התם ומיירי בחותם אחד וכר"א אבל אם נימא דר"א מודה דבעינן ב"ח הוי אפשר ליישב הקושיא של הש"ס כנ"ל ושפיר הקשו התוס' דלמא אף לר"א בעינן מפתח וחותם כן נראה לי ביאור דבריהם ועוד י"ל בכוונתם עפמ"ש לקמן דלר"א בעינן נמי שיכיר החותם ולר"ת ס"ל דלר"א לא בעינן שיכיר החותם וא"כ לפ"ז הי' אפשר להכריע כך דהיכי דאינו מכיר החותם ס"ל לר"א דבעי' מפתח וחותם כיון דהוי חותם ומפתח א"צ להכיר חותמו ואם אין כאן רק חותם אחד אז בעינן שיכיר החותם ולכך י"ל דהך ברייתא דריב"ב דאסור בשתי' ומותר בהנאה מיירי בחותם אחד ואינו מכיר החותם לכך אסור בשתי' ומותר בהנאה וברייתא דבר קפרא דמתיר אף בשתי' מיירי במכיר החותם ומ"ד דבעינן ב' חותמות או מפתח וחותם מיירי באינו מכיר החותם לכך בעינן ב' חותמות או מפתח וחותם ושפיר הקשו לר"א גמי אפשר דבעי תרווייהו וק"ל

ע"נ גמרא ורמינהו וכו' אם מכיר חותמו מותר ואם לאו אסור קשה לי מהו פריך לפי משמעות התוס' דמה דאמרינן סתומות מותרות היינו בשלהם ממש כיון שדעתו לסתתן מותר שאינו רוצה שיחשדוהו ישראל כלל ייע"ש וא"כ דלמא בשלו שפיר הוא משתמר ממגע נכרי שאינו רוצה שיחשודוהו ישראל ולא יקחו ממנו אבל בישראל השולח יין בידו כיון דאין היין שלו אינו משתמר ממגע נכרי ולכך בעינן חותם ומהו פריך וצ"ע ועוד קשה לי מה קושיא לפמ"ש התוס' דמה דקאמר ואם לאו אסור היינו כשרואה שחותמו מקולקל וכו' א"כ קשה מהו פריך דלמא לעולם היכי דליכא ריעותא לפנינו לא חיישינן בכותי ואם לא חתמי' כלל באמת מותר בזה רק באם אירע שהחתימו גרע דאז כיון דרואה שחותמו מקולקל וניכר שנעשה זיוף לכך אסור ומ"ש אם הי' מכיר חותמו מותר היינו כיון דכל היכי דאיכא לברורי לא סמכינן אחזקה א"כ ה"נ הך סברא דכותי משתמר ממגע נכרי שלא יחשדוהו ישראל זה לא עדיף מחזקה וא"כ תינח היכי דליכא חותם כלל דליכא לברור לכך מותר אבל אם יש שם חותם כיון דאפשר לברורי בהכרת החותם אז מחויב לראות החותם ואם מכירו כשר ואם אינו מכירו שנראה ריעותא אז אסור כיון דניכר שנעשה זיוף ולא מרתת מישראל לכך חיישינן גם למגע נכרי אבל בלא חזינן ריעותא י"ל שמותר ומהו פריך וצע"ג ועו"ק לי מהו פריך נימא דזה תליא בפלוגתא דר"א ורבנן אם בעינן ב"ח או די בחותם אחד די"ל דודאי שמירת הכותי ממגע נכרי לא עדיף מחותם אחד כיון דהו' רק אומדנא בעלמא שהכותי נזהר ממגע נכרי ולכך ר"א דס"ל דדי בחותם אחד וקיל לי' איסור יין נסך וסגי לי' בחותם אחד ויש אומדנא דלא טרח ומזייף לכך קיל לי' נמי דסמכינן על אומדנא דכותי נזהר ממגע ככרי אבל לרבנן דס"ל דבעינן חב"ח כיון דאלים להו איסור יי"נ דלא סמכינן על חותם אחד ה"ה נמי דלא סמכינן על אומדנא דכותי נזהר ממגע נכרי ולכך כיון שכתבו התוס' דהך ברייתא כרבנן אתיא דבעי חב"ח א"כ י"ל שפיר דלדידהו לא סמכינן על שמירת הכותי ממגע נכרי דלא עדיף מחותם אחד אבל אנן דקיי"ל כר"א דדי בחותם אחד ה"ה נמי דמהני שמירת הכותי דהוי כחותם אחד ולכך ס"ל דסתומות מותרת וצ"ע

גמ' מתקיף לה ר"י אטו הני דעיר לא בדרך אתו וכו' קשה לי הרי כעין קושיא זו הקשו התוס' לעיל דסתומות נמי פתוחות הי' מעיקרא ותרצו דאם כוונתו ע"ד לסתמן מעיקרא נזהר בהו ה"כ נתרץ כן דאם מתחלת בדרך הוי דעתו להביאן לעיר הוא נזהר בהם, אף בדרך אבל היכי דאין דעתו להביאן לעיר אז אינו נזהר בהם בדרך ומ"ט לא משני כן וצ"ע

תוס' ד"ה דאכלי שקצים ורמשים וכו' תימא דאמר פרק ר"ע וכו' הנה לולי דבריהם הי' נראה לומר כך דהכא והתם הוי הכונה שוה דהנה מה דאמרינן דנכרים דאכלי שקצים ורמשים אטו כולהו אכלי שקצים ורמשים יש מהן דלא אכלי שקצים וכו' וכן בישראל דדייגי במצות חביל גופייהו אטו כולהו דייגי במצות נינהו ויש מהם דלא דייני במצות רק כאן דמיירי שכבר שתו הנכרים מהם ולא מתו ושאל לו למה לא מתו בזה השיב שפיר כיון דבאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו וא"כ י"ל דלכך לא מתו שהם מהנהו דאכלי שקצים ורמשים והוי חביל גופייהו ומיהו לכתחלה אסור לישראל לשתות ממנו על סמך זה דדלמא הוא מאילו דלא דייני במצות כולי האי להיות חביל גופו מכח זה ושוב הוי ספק נפשות להחמיר לכך חיישינן לגלוי וזה כאן בספק נפשות ולכתחלה אבל התם לענין ש"ז במעי אשה דמיירי לענין דעבד אם כטמא בו בזה כיון דיש לאדם וטהרות חזקת טהרה ותלינן שהוא מהני דחביל גופייהו לכך טהורה אחר ג' ימים אבל בנכרי דודאי לא דייני לכך טמאה בודאי וא"ש ודו"ק

דף ל"ב ע"א גמ' איבעא להו רוצה בקיומו ע"י דבר אחר שרי או אסור וכו' והלכתא כמאן דאסר מתיבי' וכו' קשה לי להסוברים ביו"ד סי' צ"ח ובט"ז שם שהעלה כן דגוף החרס נעשת נבלה ולשיטת הרא"ש שהביא הש"ך בסי' קל"ד דדוקא ביותר מסמ"ך דאינו אסור רק במשהו בזה לא אמרינן חנ"נ אבל אם הוי בפחות מסמך הוי חנ"נ אף בצונן א"כ קשה מה פריך נימא דהני חרס הדרייני מיירי במכניסו לקיום ולא נשתהא מעת לעת בודאי בזה כיון דאינו נאסר רק כדי קליפה וכמ"ש ביו"ד סי' קל"ה בסעיף מ"ג ייע"ש ובקליפה לא אמרינן חנ"נ כמ"ש הש"ך בסי' ק"ב וצ"ב ולכך אין הגוף החרס נעשה נבלה ואין בו חשש רק שיש בו יין ובזה אמרינן שפיר דרוצה בקיומו ע"י ד"א מותר אבל בברייתא בידוע שנשתהא מעת לעם בזה כיון דכולו נאסר כמ"ש הש"ך שם ס"ק ל"ג ייע"ש בסי' קל"ה ייע"ש א"כ הכלי עצמה נעשה נבלה והוי הוא גופו איסור א"כ לא שייך לומר דהוי רוצה בקיומו ע"י ד"א שהרי הוא גופו אסור ורוצה בקיום איסור לכך אסורין בהנאה ומהו פריך וצ"ע וע"ק לי כיון דבאמת לסמוך בו כרעי המטה הוי שלא כדרך הנאתו לגבי יי"נ ובסתם יינם י"ל דמותר שלא כד"ה כמו בכל איסורי הנאה ודוקא בע"ז או יי"נ ממש אסור אף שלא כד"ה אבל סתם יינם מותר שלא כד"ה אך זה לדידן דכל אסורי הנאה מותר שלא כד"ה מן התורה ואינו אסור רק מדרבנן לכך בסתם יינם דהוי רק דרבנן הם אמרו והם אמרו שבזה מותר שלא כד"ה אבל לר' שמעון דס"ל כל שהוא למכות וכתב המריב"ל והמרש"א דלדידי' אף שלא כד"ה אסור מן התורם ייע"ש א"כ כיון דלדידי' בשל תורה אסור מן התורה אף בסתם יינם כל דתקון רבנן כעין של תורה תקון וא"כ כיון דעיקר הפרכא כאן הו' מרשב"ג שאמר