עבודת עבודה חלק א קכ

דשם שם לקולא הוי כמו אידך לקולא ללמוד מעגלה ערופה דמותר שלכד"ה גבי נכרי אבל אביי דס"ל להיפוך דלענין הזמנה ילפינן טפי מעגלה ערופה ולחומרא הו' הג"ש ממילא לדידי' ילפינן איסור מת להיפוך מע"ז עצמה דמעגלה ערופה לבדו הוי מותר בנכרי או שלכד"ה לכך יליף למת מע"ז דאף שלא כד"ה אסור ואף בנכרי ואין לומר דתרווייהו ילפינן מעגלה דא"כ למ"ל תרי גז"ש דשם כנ"ל ולכך אנן דקיי"ל כרבא שפיר קאמר הש"ס דילפינן איסור הנאה מעגלה ערופה והזמנה מע"ז והוי תרווייהו לקולא ולכך פסק הרמב"ם דמת נכרי מותר בהנאה וא"ש ודו"ק וזה עצה נכונה לפע"ד והנה הרווחנו בזה ליישב מה שהרגיש המשל"מ בפי"ד מה' אבל לשיטת הסוברים דמת עכו"ם אסור בהנאה ממ"ש בסנהדרין דדוד ושאול הי' מחולקין ששאול הי' סבור דערלות פלשתים לא חזו למידי ודוד סבר חזו לכלבא ושונרא א"כ מוכח דעכו"ם מת מותר בהנאה ייע"ש ולפמ"ש י"ל דהנה הב"ש באה"ע סי' כ"ח ס"ל שם דמכירה הוי שלא כדרך הנאתו ומותר למכור איסור הנאה לחול' שיש בו סכנה והן אמת דלכדרך הנאתו ס"ל דאסור למכרו מכח דאזלינין בתר גוף הדבר בשביל מה קונהו וכיון דהקונה אותו קנאו על כדרך הנאתו שלולי זה לא הוי קנאו נחשב המכירה כדרך הנאתו רק היכי דהוי לאשה חולי דלה מותר רק סוף סוף להמוכר אסור בזה אמרינן דמצד גוף המכירה הוי שלכד"ה ולפ"ז י"ל דהנה בשר אדם אינו עומד לאכילה והוי בזה שלא כדרך הנאתן מיהו לגבי ישראל עצמו שיאכלנו הוא או ליתן לבהמתו אסור כיון דאחשבי' הוי כדרך הנאתו אף דבעלמא מותר שלא כדרך הנאתו ולא מהני אחשבי' היינו היכי דהענין גופו הוי שלא כדרך הנאתו בכל מקום אבל היכי דהענין גופו הוי כדרך הנאתו דהיינו כגון נ"ד דבשר הוי אכילה כדרך הנאתו בזה אף דעתה הוי בשר אדם דאינו עומד לאכילה מ"מ בזה מהני אחשבי' וע"ד מ"ש הב"ש באה"ע סי' ל"א גבי לדידי ש"פ דהיכי דאינו שוה בעלמא לא מהני לדידי שוה אבל היכי דשוה במ"א מהני לדידי שוה כן ה"נ בזה היכי דגוף הענין הוי תמיד שלא כד"ה לא מהני אחשבי' אבל בכה"ג דבשר הוי כד"ה רק דבשר אדם אינו עומד לכך בזה מהני אחשבי' ולכך בעצמו אסור לאכול או להאכילו לכלבא ושונרא אך למכרו לאחר כגון נכרי שהנכרי יאכלנו או לכלבא ושונרא הנה בזה כיון דהוא לא אחשבי' א"כ ממ"נ מותר דהמכירה הוי שלא כד"ה והענין שמכרו לכך נמי הוי שלא כד"ה בעצם ולכך עכ"פ מן התורה הי' מותר למכרו לנכרי עבור כך אך זה אם מת מותר שלא בד"ה אבל אם מת אסור שלא כד"ה מן התורה ממילא אסור אף במכירה ולכך שאול ודוד הי' מחולקין במה דפליגי אביי ורבא בהזמנה מלתא דשאול הוי ס"ל כאביי דהזמנה מלתא ויליף הזמנה מעגלה טרופה ואיסור הנאה מע"ז עצמה לכך אוסר אף שלא כד"ה ולכך קאמר הני לא חזו למידי ודוד ס"ל בהלכתא כרבא דהזמנה לאו מלתא ויליף הזמנה ממת לאיסור הנאה מעגלה ערופה וממילא שלא כד"ה מותר במת לכך קאמר דחזו לכלבא ושונרא היינו למכור לנכרי שהוא יאכילם לכלבו ושונרא וזה מותר מן התורה דהוי שלא בד"ה וא"ש ודו"ק ולפימ"ש המשל"מ להוכיח דמת נכרי מותר ויהי' פליגי בזה שאול ודוד אם מת נכרי מותר או אסור א"ש ג"כ דפליגי בהך פלוגתא דאביי ורבא וכמ"ש לעיל דאם ילפינן מע"ז מת נכרי אסור ואם ילפינן מעגלה ערופה אז מת נכרי מותר וא"ש ודו"ק היטב ועיימ"ש בהנ"ל וביאור דברי התוס' בזה בחבורי ליו"ד מהדורא ד' הל' אבילות בתשובה לק"ק טאלמיש בסי' קפ"ב בחבורי שם ייע"ש

דף ל' ע"א תוס' יין מבושל אין בו משום יי"נ וכן הלכה ומותר במגע נכרי מדשתו לי' שמואל ואבלט כוונתם דהוי ס"ד לומר כהי דקאמר בש"ס דמבושל אין בו יי"נ היינו רק שלא נאסר בהנאה אבל אפשר דעכ"פ בשתי' אסור או אפשר דעכ"פ לכתחלה יש ליזהר בו במגע נכרי ולא קאמר הש"ס דאין בו יי"נ רק בדעבד היכא שכבר נגע בו הנכרי לכך כתבו דאף מוהר בשתי' ומותר להניחו לכתחילה ליגע בו שהרי שתו לי' שמואל ואבלט והתיר לכתחלה ליגע בו משמע דאף לכתחלה מותר ליגע במגע נכרי וכן מוכח מלשון רש"י בפסקיו בזה וק"ל

ע"ב תוספות ד"ה ומטמא טומאת משקין ברביעית וכו' וא"ת למה הוכרכו לגזור על סתם יינם תיפוק לי' משום מגע נכרי וכו' עיין לקמן דף ל"א ע"א בתוס' ד"ה המפקיד יינו אצל נכרים ליישב בזה

בא"ד וא"ת הך רביעית דסתם יינם וכו' מ"ט לא חשיב להו בפ"ג מינין וכו' הנה לפי מה שכתבו לקמן דריב"ב לשיטתו דס"ל דסתם יינם מותר בהנאה שאין מנסכין אותו אלא בפני ע"ז ייע"ש א"כ י"ל דגם בזה הוי לשיטתו ודוקא ריב"ב דס"ל דסתם יינם אין דינו כיי"נ ממש לענין איסור הנאה ממילא ה"ה דלא הוי כיין נסך לענין טומאה ולכך לדידי' שפיר אינו מטמא רק ברביעית אבל לרבנן דס"ל דסתם יינם אסור בהנאה כמו דדינו לענין הנאה כיי"נ ממש כן ה"נ לענין טומאה הוי כן דינו ומטמא טומאה חמורה בכזית או נהי דמטמא טומאה קלה מ"מ תרתי לא הקילו בזה ומטמא בכזית וא"כ הרי בנזיר שם פריך כמה קושיות ומשני בפלוגתא לא קמיירי וא"כ גם בזה הוי כן מיהו י"ל דקושייתם הוי עיקר ממשקה זב וזבה גם י"ל דהם הקשו כמו דפריך הש"ס שם כמה פרכות ועל כולם משני בפלוגתא לא קמיירי כן הו"ל להקשות גם מזה ולתרץ כן וק"ל

דף ל"א ע"א גמ' המפקיד יינו אצל עכו"ם אסור בשתי' ומותר בהנאה והתנן המפקיד פירותיו אצל עכו"ם הרי הן כפירותיו של עכו"ם לשביעית ולמעשר וכו' וקשה לי מהו פריך הרי זה הוי רק דעת הת"ק דהוי כודאי החליפו אבל הרי ר"ש פליג שם וס"ל דהוי רק דמאי וא"כ ס"ל דאינו ודאי שהחליף רק ספק וא"כ י"ל דה"נ אתיא כר"ש דהרי בלא"ה מסיק הש"ס דהך דהך ברייתא ל"ה ככ"ע רק כתנאי וא"כ י"ל אף בזה הוי כתנאי ואתיא כר"ש דגם שם הו"ל ספק ולכך ולכך גם הכא הו"ל ספק וכיון דספק דרבנן הוא הי' ראוי להקל בזה לגמרי ולכך נהי שהחמירו בשתי' בהנאה לא החמירו ובשלמא התם דהוי ספק תורה לכך ס"ל לב"ש דהוי דמאי דבין כך ובין כך יש חשש של תורה אם נימא דהוי כודאי של עכו"ם ופטור ממעשר הרי אולי הוי שלו וחייב מן התורה במעשר ובשביעית ועוקר איסור תורה ואם נימא שחייב בודאי במעשר אולי יפרוש מן הפטור על החיוב לכך ס"ל דהוי דמאי אבל כאן דהוי ספק דרבנן אדרבא הוי ראוי להקל לגמרי ולכך אדרבא חומרא הוא מה שהחמירו בשתי' לכך בהנאה לא החמירו ומהו פריך וצ"ע והן אמת דקשה על פרש"י שפירש והתנן המפקיד פירותיו וכו' דחשודי לחלופי וה"נ דלמא חלפי עכו"ם וכו' עכ"ל והוא תמוה דהרי אנן לרבנן קיימינן ולרבנן ודאי מחליפין בלי ספק דהרי זה הוי עיקר הפלוגתא בין ת"ק לר"ש דלר"ש הוי ספק ולרבנן ודאי מחליפין וא"כ הו"ל לומר דודאי מחליפין וה"נ ודאי חלפי ולמה פרש"י בלשון ספק ובמשנה קתני הרי הן כפירותיו של עכו"ם משמע דודאי הוי בין לקולא בין לחומרא וצ''ע תוס' ד"ה המפקיד יינו אצל עכו"ם מותר בהנאה ואסור בשתי' הנה נלפע"ד ליישב קושייתם והוא כיון דמצינו כמה פעמים שיש חילוק בין דבר שיש לו עיקר מן התורה לאין לו עיקר מן התורה לענין ספק דרבנן ולענין ברירה עיין בתוס' פ"ג דערובין דף ל"ו ודף ל"ה ובאחרונים בסי' ק"י גבי ספק דרבנן באיתחזק איסורא והנה לפ"ז א"ש דהרי לעיל פריך הש"ס יין מנ"ל ומשני דכתיב אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מה זבח אסור בהנאה וכו' וזבח גופי' מנ"ל יליף שם שם וכו' ולפ"ז הנה איסור שתי' ביין נסך הוי מפורש בתורה כמ"ש ישתו יין נסיכם א"כ מפורש בזה איסור השתי' אבל איסור הכאה אינו מפורש בתורה רק נלמוד מהיקש לזבח וזבח גופי' לא ידענו רק בגז"ש מעגלה ערופה וא"כ כיון שאינו מפורש בתורה רק נלמוד מי"ג מדות וא"כ הרי ידוע דעת הרמב"ם שהנלמוד מי"ג מדות הוי ד"ס ונהי דלענין ספק בהו הוי לחומרא כשל תורה כמ"ש הפרי מגדים בסי' ק"י דדינם בזה כדין תורה מ"מ היינו דוקא לגבי נפשם דינם כדין תורה אבל למשוך גם אחרים עמהם מה שהוי דרבנן ממש להחמיר בי' הואיל ועיקרו מן התורה בזה לא נחשב עיקרו מן התורה רק אם העיקר מפורש בתורה אבל אם אינו מפורש בתורה רק נלמוד מי"ג מדות כיון דנקרא ד"ס א"כ לא נחשב הדרבנן ממש עיקרו מן התורה ולכך א"ש דבשתי' אף דסתם יינם דרבנן הוי עיקרו מן התורה כיון דיי"נ מפורש איסורו בתורה לכך החמירו אף בספק שמא החליפו עכו"ם אבל בהנאה דביי"נ ממש נלמוד רק מי"ג מדות א"כ אין איסור סתם יינם עיקרו מן התורה לכך שוב הו"ל ספק דרבנן ולהקל והנה בזה י"ל מה שהקשו התוס' לעיל דלמה הוצרכו לגזור על סתם יינם טומאה הרי בלא"ה הוא טמא מכח טומאת נכרים דהוי כזבים לכל דבריהם ולפמ"ש י"ל כך דהנה המעיין בגיטין דף ס"ה במה דקאמר שם הבמ"ע בעציץ שאינו נקוב דרבנן מוכח שם דהיכי דהדבר הזה אי אפשר לבא לידי דאורייתא לא נחשב עיקרו מן התורה שהרי תחלה שם משני כי אמרינן כעין של תורה תקון בדבר שיש לו עיקר מן התורה אבל בדבר שאין לו עיקר מן התורה לא אמרינן כעין של תורה תקין ואיך מסני בעציץ שאינו נקוב דרבנן הרי על כל פנים כעין של תורה תקון בדבר שיש לו עיקר מן התורה ובע"כ דזה לא נחשב עיקרו מן התורה והדבר תמוה על התוס' בערובין דף ל"ו ודף ל"ב שחשבו לתרומת פירות עיקר מן התורה ובסוגיא הנ''ל משמע דאין זה עיקר מן התורה ואין כאן מקומו להאריך בזה ועכ"פ לפי זה מוכח בש"ס דבכה"ג לא הוי עיקרו מן התורה א"כ נ"מ בזה דאם הוי טמא רק בתורת מגע נכרי שהוא כזב ממילא בספק הוי מותר דהוי ספק דרבנן ולהקל אבל אם טמא בתורת יין נסך כיון דביין זה עצמו אפשר להיות נסך ממש וכיון דאפשר לבא לידי ד"ת הוי עיקרו מן התורה והוי ספקו לחומרא גם י"ל דנ"מ לענין ספק אם אדם נגע בהו או לא או אם בודאי נגע בהו וספק אם טבל כהוגן או לא דקיי"ל בטומאה קלה כגון באוכלין ומשקין הוי ספקו טהור אבל בטומאה חמורה הוי ספקו טמא ועיין במשל"מ בפ"י מה' מקוואות הלכה ו' בישובו לדברי הר"ש שם ביאור כוונתו דבנטמא האדם בראשון לטומאה דליכא טומאה מן התורה כלל שיהי' האדם ב' לטומאה לכך הוי רק טומאה דרבנן וספקו להקל אבל באב הטומאה שמשכחת לה אף מן התורה הוי ספק תורה ואף בדבר שהוי אב מד"ס ספקו לחומרא ייע"ש א"כ ה"נ אם לא הוי טומאת המשקין רק מכח שהוי כמגע הזב א"כ הנוגע בהם וספק אם טבל הוי ספקו לקולא כדין המפורש ברמב"ם ובמשנה דבנטמא במשקין טמאין הוי ספיקו לקולא כיון דלא משכחת בזה טומאת אדם רק מדרבנן אבל כיון דגזרו בזה אטו יין נסך ממש והרי ביין