עבודת עבודה חלק א קיז

לכך קמ"ל דלא כן הוא רק שמותר לו לראות במראה ויטעה הנכרי בכך לומר דודאי נכרי הוא שישראל אינו מסתפר במראה ומותר לו לעשות כן וזה הוי אומדנא מעלייא לגבי הנכרי ולא יהרגנו ומהו פריך וצ"ע בזה

והנה לשון הרא"ש בסוגיא זו צ"ע ג"כ למעיין בו שמתחלה כתב לפום גמרא דילן משמע שיהא אסור לראות במראה ובשבת וכו' משמע דס"ל דבסוגיא זו משמע דאסור לראות במראה וכוונתו נראה מדמשני באדם חשוב וכו' ומה ראיה מן המראה שהוא אדם חשוב ובע"כ ה"ט דבלא"ה הוי אסור לישראל לראות במראה רק לאדם חשוב התירו כמ"ש התוספות בשם הירושלמי ולכך ממילא כשרואה הנכרי שמסתפר במראה מוכיח דאדם חשוב הוא דבלא"ה לא הותר לו להסתפר במראה וא"כ מוכיח הרא"ש מתחלתו מסוגיא זו דאסור לראות במראה ואח"כ בסוף דבריו כשרוצה לדחות ראיות המורים להיתר כתב והך דשמעתין משום שהוא מסתפר מן הנכרי התירו ומה קשה לו מהך דשמעתין הרי אדרבא בפתח דבריו הביא ראיה משמעתין לאיסור ולכך לולי דמסתפינא הייתי מגי' בהרא"ש שצריך להיות בתחלה להיפוך ונחסר בו תיבת לא וכן צ"ל לפום גמרא דילן לא משמע שיהי' אסור לראות במראה וא"כ אדרבא כתב תחלה דמסוגיא דילן לא משמע איסורא רק היתרא והיינו אף דלאדם חשוב מותר לראות במראה מ"מ הרי לפי האמת משמע דאינו אדם חשוב רק שהנכרי נדמה לו שהוא חשוב וכיון דאינו חשוב איך רואה במראה ובע"כ שמותר לראות במראה ואח"כ דוחה דלעולם אסור לראות במראה רק כיון דמסתפר מן הנכרי במקום סכנה התירו כדי שידמה הנכרי שהוא חשוב כן נראה דעת הרא"ש ויש בו ט"ס וחסר בו תיבת לא ודו"ק

תוספ,'. ד"ה אבל לא בינו לבינו וכו' קשה לי מי דחקם לכך הרי יש לומר דמיירי באשה ונכריות דלא שייך באשה חשש ש"ד דאשה כלי זיינה עלי' כדקאמר לעיל ומשום עריות נמי ליכא דהרי גם המספרת הוי אשה לכך קמ"ל דאעפ"כ להסתפר אסור דבזה לא מהני ווה שכלי זיינה עלי' כמו דברפואה לא חלקו בין איש לאשה ואף לאשה אסור להתרפאות מן הנכרי וה"ה בזה ואפשר דקושייתם הוי רק למ"ד לעיל דלא ס"ל אשה כלי זיינה עלי' איך נפרש להך משנה וצ"ע

תוס' ד"ה המסתפר מנכרי וכו' והלכה למעשה דאסור להסתפר מנכרי אא"כ רואה ואפילו ברה"ר וכו הנה בהג"א בסוגיא זו ראיתי שכתב וזה לשונו ובירושלמי איתא שאין להסתפר מן הנכרי עכ"ל והוא תמוה למה לו להביא ראי' מן הירושלמי הרי זה מפורש במשנה וסוגיא דילן דאסור להסתפר מן הנכרי ואפשר דכוונתו אפילו ברה"ר דלפום סוגיא דילן הוי אפשר לומר דהלכה כחכמים דברה"ר מותר לכך כתב דבירושלמי מוכח דאף ברה"ר אין להסתפר וכדעת התוס' כאן אך לא ידעתי מנ"ל כן מהירושלמי ועוד הי' אפשר לומר דט"ס הוא בהג"א וחסר הסיפא דאבל מסתפרין מן הכותי והיינו הירושלמי שהביאו התוס' והרא"ש דמכותי מותר להסתפר ולכך קמ"ל הג"א בשם הירושלמי דין זה דמנכרי אסור להסתפר ומכותי מותר וצ"ע כעת בזה להבין דבריו

ע"ב במתני' והרי קיבת עולה חמורה מקיבת נבלה וכו' קשה לי מה קושיא הרי מפורש במס' מעילה דף י"ג ע"ב דחלב המוקדשין וביצי תורין לא נהנין ולא מועלין ומפורש שם הטעם דכל דבר שאינו ראוי למזבח לא נהנין ולא מועלין ייע"ש וא"כ מה ראי' מעולה לנבל' בשלמ' נבל' דחלב נבלה ממש ודאי אסור מן התור' לכך אף קיבת נבלה נמי אסורה משא"כ בעולה דהתם בראוי למזבח תליא מלתא וא"כ אף חלב של עולה ממש לא נהנין ולא מועלין מכ"ש דבקיבה הוי כן וא"כ מה ראי' הוי מזה דהוי פירשא בעלמ' וכפרש"י דהרי י"ל התם הוי טעמ' מכח דאין ראוי למזבח והרי חלב ממש ודאי לא הוי פירש' בעלמ' ואעפ"כ לא נהנין ולא מועלין ובכבל' אסור מן התורה כנבלה ממש וא"כ נימא חלב גופו יוכיח וצ"ע

שם ב משנה ישמעאל אחי האיך אתה קורא כי טובים דודיך מיין וכו' והנה ע"פ הנ"ל נראה לפרש פ' פנחס בפסוק ביום השמיני עצרת תהי' לכם ויש במדרש דמשל למלך שעשה סעודה לעבדיו וכו' ואח"כ אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה שאהנה ממך והנה הבינה לעתים פירש הכונה דדייק כדי שאהנה ממך בעצמך ולא מן הסעודה ייע"ש אך צריך להוסיף נופך בדבר דמה לי סעודה גדולה או קטנה סוף סוף אם מבקש הסעודה הרי הוא נהנה מן הסעודה ולא ממנו אך לפי דרשת חז"ל בפסוק כי טובים דודיך מיין משמע דהדבר חשוב לפניו ית' יותר מן הסעודה וכפרש"י שכך אמר הקב"ה לו שהקב"ה אומר כן לישראל כי טובים דודיך מיין ולפ"ז הנה הדבור הוא קל מן המעשה תמיד ולכך המעשה הוא נקרא סעודה גדולה אבל הדבר נקרא סעודה קטנה ולפ"ז הנה אם אינו מבקש שום מעשה רק הדבור מוכח שאוהב אותו ונהנה ממנו בעצמו שהדבור הוא האדם לכך אמר עשה לי סעודה קטנה היינו כח הדבור כדי שאהנה ממך והנה מידי דברי בזה אזכיר מה שעלה בלבי לפרש מ"ש באברהם ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו ואח"כ ואמר ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויחן לפניהם והרי לא הבטיח להם רק מעט ולמה נתן הרבה והנה חז"ל הרגישו בזה בפ"ז דב"מ ואמרו כך דרך הצדיקים אומרים מעט ועושין הרבה ולדעתי י"ל כונה אחרת בזה דאברהם עשה כן דרך נסיון דהנה לאו כל בנים דרוצים להנות בשל אחרים ויש דאדרבא ניחא לי' שלא להנות כלל והנה רצונו של אברהם הוי לכבד במאכל ומשתה רק למי שבוחר בכך ורוצה בזה אבל למי שאינו רוצה בכך הוי ניחא לי' טפי שלא לכבדו כי רצונו של אדם זהו כבודו ולכך הנה אם הי' אורח בא אצל אברהם הי' מכסהו אם ביאתו הוי לאכול ולשתות אצלו או שאין כוונתו לאכילה ושתי' רק לדבר עם אברהם כי זה טוב לו מכל מאכל ומשקה וטובים דודי' מיין ולכך הוי הנסיון כך דהכה אם יאמר אברהם מתחלה להאורח ליתן לו הרבה בודאי יאמר האורח שאינו רוצה בכך כי כן הדרך ארץ אף אם בלבו הוא חפץ מ"מ בפה יאמר אינו רוצה כדי שלא להטריח את הבעה"ב וכיוצא בזה מצינו בעשו שים במדרש שאמר יהי' לך אשר לך דכן דרך הרשעים מתחמי חזור וידי' פשוטי' א"כ אף עשו שהי' חומד ממון מאוד בפיו ענה שאינו רוצה ולכך התחכם אברהם אם יאמר הרבה אף שיסרב האורח ליכא הוכחה אם הוי כן בלב שלם או מן השפה ולחוץ ולכך אמר לאורח רק מעט דמעט ובדבר מיעוט דאין טרחה לבעה''ב לא יבוש האורח מלקבלו ואם יתן עיניו באכילה ושתי' יאמר אין וכשאומר אין אז ירבה לו כפי מסת ידו ואם אין דעתו לאכילה אז אף על המעט יאמר לא ואז לא יפציר בו כי רצונו של אדם כבודו ולכך כן עשה למה"ש תחלה הבחינם אם דעתם לאכילה ושתי' או לא ולכך אמר ואקחה פת לחם וסעדו לבכם וכשראה שלא סרבו ואמרו אין הבין שרצונם באכילה אז הרבה להם כיד אברהם וא"ש והבן כי קצרתי ועיימ"ש באור משנה בזה שהרי חברו מוכיח בחבורי לתורה פ' תולדות בפסוק ראה ריח בני כריח חשדה ייע"ש בשנת תקפ"ו בעז"ה

והחומץ שהי' מתחלתו יין פשיטא כיון דאחמיץ פקעי לי' איסורי' הנה מזה יש לכאורה סתירה למ"ש לעיל להוכיח מן המשנה דבחומץ הנמצא ביד עכו"ם אף שלא ידענו אם בא לידו כשהי' חומץ או שהי' יין אסור מספק מכח חזקה דכנכ"ה דא"כ קשה מהו פריך הש"ס פשיטא הרי י"ל טובא קמ"ל דאף אם לא ידענו אם בידו כשהוא יין או חומץ אסור ויהי' מוכח לכאורה להיפוך דבספק כה"ג מותר מדלא משני כה''ג מיהו לפי האמת אין מזה ראי' דהרי בלא"ה הקשו התוס' דנימא דקמ"ל דמגעם בחומץ שלנו כשר ותרצו דמשני טפי דהוי חדא דאית בי' תרתי ייע"ש וא"כ כמו כן י"ל בזה דמשני טפי דהוי חדא דאית בי' תלתא דממילא כיון דקמ"ל דחומץ שלנו שהופקד בחותם אחד מותר מכח דחומץ שלהם אסור אף שלא ידענו אם הוא בא לידם בעודו יין או לא דאם מותר פשיטא דחומץ שלנו שהופקד בידם דמותר דהרי הוי ס"ס דלמא לא החליפו בשלו ואת"ל שהחניפו בשלו דלמא שלו גופו בא לידו כשכבר הוא חומץ ומותר גם בשלו אלא ודאי דשלו אסור מספק ולכך הוי רק כחד ספקא וא"כ ממילא מוכח החומץ שלו אסור אף בספק ומכח חזקה דכנכ"ה וא"כ קמ"ל חדא דאית בי' תלתא וע"ד הפלפול י"ל דבאמת זה כוונת הש"ס דזה נמשך לדלעיל דר"א בא לחלוק על רבה בר אבוהו דרבה בר אבוהו בא לומר דסתם יינם נחשב עיקרו מן התורה דסמכוהו על קרא דישתו יין נסיכם והיינו מכח הך פרכא דפריך אח"כ והחומץ שהי' מתחלתו יין דקשה פשיטא ובע"כ דקמ"ל דאף ספק אסור ובע"כ מכח דהוי ספק דרבנן באיתחזק איסורא דיש כאן חזקה דכנכ"ה והרי באם לא הוי עקרו מן התורה אף במקום חזקה הוי ספק דרבנן להקל ובע"כ דהוי כאן עיקרו ד"ת והוי הך פשיטא סייעתא לרבה בר אבוהו ורב אשי דוחה דלעולם י"ל דסתם יינם לא הוי עיקרו מה"ת וספקא להקל באמת ומה דקשה פשיטא כיון דאחמיץ כו' י"ל דקמ"ל דחומץ שלנו שהופקד בידם לא בעי חב"ח ובזה פליגי רבה בר אבוה ור"א אם סתם יינם הוי עיקרו מן התורה או לא וא"ש ודו"ק

שם גמרא כיון דאחמיץ פקע לי' איסורי' קשה כי מה קושיא הרי חזינן דגבי נבלה האסורה מן התורה אמרינן דהראוי' גר קרוי' נבלה ושאין ראוי' לגר אין קרוי' נבלה א"כ מוכח דאף באיסור תורה אם נפגם ואיו ראוי' לאדם פקע איסורי' מני' ומכ"ש בדרבנן וכיון דאמרינן ביומא פרק יוה"כ דאם שתה חומץ חי פטור א"כ מוכח דחומץ חי אינו ראוי לאדם והוי אכילה שאינה ראוי' א"כ לא חמור איסור זה מאיסור תורה דנבלה דכיון דאינה ראוי' לגר אינו קרוי נבלה ומהו פריך פשיטא כיון דאחמיץ פקע לי' איסורא מני' הן אמת דזה לא תקשה רק להסוברים שהביא הרא"ש בפ"ב דפסחים והובא במג"א סי' תמ"ב באלמידי שעושין מלחם שרוף שמותר כיון דחרכו קודם זמנו והרא"ש הקשה עליהם דנהי דחרכו קודם זמנו היינו כשהוא בעין דלא אורחי' למיכל הכי אבל על ידי תערובת אורחי' למיכל הכי ואסור ייע"ש וא"כ להרא"ש א"ש דנהי דחומץ חי בעינא אינו ראוי לשתי' אבל עכ"פ ראוי לשתי' כשהוא מזוג לכך פריך שפיר כיון דאחמיץ פקע לי' איסורא אבל להי"א של הרא"ם שס"ל כיון שהוי חרכו ואינו ראוי בעינא אף ע"י תערובת מותר ג"כ ה"נ כיון דחומץ חי אינו ראוי אף דע"י מזוג מים ראוי דכבר פקע לי' איסורי' ואינו דומה למה דמחייב ביוה"כ גם על מזוג דהתם הוא חייב גם מוכח המים דכולא אסור ביוה"כ ומה לי מים מה לי חומץ ומצטרף החומץ עם היין אבל גבי חמץ בפסח דשאר המינין מותרין ואין אסור רק החמץ וכיון דהחמץ הי' מותר א"כ ומותר ממ"נ דבפ"ע כבר הוי מותר ולא נתקן רק ע"י אחרים והרי הם ג"כ היתר וא"כ ה"נ מהו פריך כיון דאחמיץ פקע לי' איסורי' מה"ת לא יפקט גמרא