עבודת עבודה חלק א קטז

אם משמע ליי להש''ס דר"י לא הוי חול' כל גופו מחמת זה והי' מתחזק כבריא א"כ למה הוצרך להקשות אח"כ דאיך נתרפא ממנו האר"י כל חול' שמחללין עליו את השבת אין מתרפאין ותיפוק לי' בלא"ה דהרי כתבו התוס' לעיל דבבריא אף דבר שאין בו סכנה אין מתרפאין ממנו והו"ל להקשות בפשיטות ולמ"ל להביא אידך דר"י ואם לא הוי יכול להקשות כן מכח דהרי אפשר לומר דר' יוחנן חולה הי' ולא בריא ובזה מותר באין בו סכנה ה"כ בחולי הכולל כל הגוף ודאי דאומר לנכרי ועושה וא"כ מהו פריך דאלמא כמכה של חלל הוא ועוד הקשיתי שם על מס' יומא וה"ה דקשה כאן כן דמהו פריך דאלמא כמכה של חלל דלמא לעולם אינו כשל חלל וכוונת ר' יוחנן לח הוי כלל לעשותו בשבת רק שתגיד לו כך כי בזה ימצא עלילה שתגיד לו דבלא"ה לא הוי לו עילה לבקש ממנה שהגיד לו הרפואה והייתה מרגשת שכוונתו לפרסם הדבר לכך הוכרח לומר לה כן ובהמת לא הוי דעתו לעשותו בשבת וביומא פרשנו שם דפרכת הש"ס הוי על אידך דר"י דעביד בשבת ואתם אי אבל כאן קשה מנ"ל מהך ברייתא דכמכה של חלל הוא ולכך לולי דברי קדשו של רש"י הי' נראה לפרש בע"א דהנה מה שנשבע לה ר' יוחנן וחזר ודרשה נהי דמשני הש"ס דחלול השם ליכא דהודיע לה מיד עכ''פ דבר שקר איכא ועובר על מדבר שקר תרחק ולא הוי ראוי לעשות רק בשביל דהחולי הזה הוי יש בו סכנה ואין לך דבר שעומד בפני הסכנה לכך התיר לנפשו לעשות תחבולה זו רק דפריך הש"ס הרי הוי חלול השם ובחלול השם לא מהני פקוח נפש כיון דבקדושת השם יהרג ואל יעבור ממילא בחלול השם אסור לו לחלל השם מפני הסכנה ולזה משני דחלול השם לא הוי דהודיע לה ומשום מדבר שקר תרחק לא חשש דאין לך דבר שעומד בפני הסכנה ופ"נ וממילא מזה מוכיח הש"ס דהוי חולי שיש בו סכנה דאם אין בו סכנה לא הוי רשאי ר"י לעבור על מדבר שקר ולעשות תחבולה זו והנה מצאתי און לי ביו"ד סי' רל"ב סעיף י"ג בהג"ה מיהו אם הודיע לעכו"ם מיד שיצא מאנסו שהי' לו תנאי בלבו ולכן יעבור על שבועתו ליכא למיחוש הואיל והי' אונס מתחלה מיהו הכל לפי צורך הענין וכתב הש"ך שכן הוכיח בד"מ ממ"ש שם דבתשובת מהרי"ו משמע דאף בכה"ג אסור רק שקשה עליו דהרי בהדיא משמע בפ' בתרא דיומא דאם הודיעו תחלה מותר לכך מחלק דהכל לפי צורך הענין וכו' עיימ"ש בש"ך ולפע"ד לא די שאין סתירה מסוגיא זו לדברי מהרי"ו רק הוכחה וסייעתא מדפריך הש"ס אלמא מכה של חלל הוא מוכח מזה היכי דלא הוי מכה של חלל הוי אסור לו לישבע לשקר אף שיגלה הדבר לה מיד ודוקא במקום סכנה מותר דאין לך דבר שעומד בפני פ"נ אבל בלא"ה אסור ויש ראי' למהרי"ו דאל"כ מנ"ל להש"ס כאן דהוי מכה של חלל מיהו לפ"ז לפירש"י דפירוש דהוכחה הוא ממ"ש בשבת מהו ולא פירש דהוכחה הוי ממה שעשה ערמה זו יהי' מוכח דס"ל דערמה זו מותר אף באין בו סכנה דלא מהרי"ו וליישב פרש"י מקושייתנו הנ"ל מנ"ל דלמא הוי כוונתו רק להטעות אותה י"ל דזה נתיישב ג"כ בדברי הרב רמ"א הנ"ל שכתב דאם הודיעו לנכרי מיד ליכא למיחוש הואיל והי' אונס מתחלה משמע דוקא בשביל שהי' אונס מתחלה על כן מותר בכה"ג אבל אם לא הי' אונס מתחלה אסור לו לעשות בן ואם כן בשלמא אם באמת הוי בדעתו לעשות כן בשבת הוי אונס שהרי לא רצתה לו לגלות לו בע"א לכך הותר לו לישבע ולבטלו בלבו ולהודיע לה אבל אם לא הוי כוונתו לאמת לעשות לה בשבת רק לערמה נתכוין א"כ לא הוי אונס בדבר כלל ולא הותר לו כה"ג לישבע ולבטל בלבו ולטובת אחרים אם לא הי' להם סכנה לא הי' רשאי לעשות כן דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך בע"כ הוי כוונתו לאמת כן והוי במקום אונס מותר לו לישבע ולבטל וא"ש ודו"ק כן נראה ליישב פירש"י ודו"ק

גמרא ור"י היכי עביד הכי והאמר"י כל מכה של חלל אין מתרפאין ממנו בשבת קשה לי להסוברים ביו"ד סי' קנ"ה דבשכר מותר מהו פריך נימא דר"י בשכר הוי ולכך מותר וזה ראיה גדולה להסוברים דאסור אף בשכר וצ"ע

גמרא שאני ר"א דעיני' מקיימו בי' תמות נפשי עם פלשתים וכו' קשה לי דלפ"ז הי' לו להשאר בתירוץ ראשון דאדם חשוב שאני ומה דקשיא לי' מר"א היינו דבי' מקיימו מיני' תמות נפשי עם פלשתים ולמ"ל לחדש דרופא מומחה הוי ועוד קשה לי דמהו פריך מר"א דמהו ראיה מו המיעוט על הרוב הרי י"ל נהי רנזדמן כי מ"מ לא חיישינן לזה בסתמא והרי כמה יש בישראל הורגי נפשות ואעפ"כ מותר להתייחד עם סתם אדם ולא חיישינן לש"ך א"כ י"ל ה"נ בזה די"ל דלעולם באדם חשוב חף בנכרי לא חשדינן לי' ואף דפ"א נזדמן כן שרצה להרגו לא חיישינן בזה לסתם נכרי ואם הוחזק זה לכך כל העולם מי הוחזקו ואדרבא לסייע לו שאיך רצה ר"א להתרפאות ממנו תחלה שהרי הוא מין ובע"כ אדרבא כל דלא חזינן שנחשד לכך לא חיישינן לי' בסתמא ואדרבא הוי סייעתא גם קשה לי מה פריך ממינין לנכרי הרי בודאי דמינין גריעי מנכרים שבנכרים לא מורידין ולא מעלין ובמינין אף מורידין א"כ י"ל אף בזה נהי דמנכרי מתרפאין באדם חשוב או מומחה במינין אין מתרפאין אף בכה"ג ומלשון הש"ס דקאמר שאני ר"א משמע דהחילוק הוי מצד ר"א וטפי הו"ל להש"ס לומר שאני מינין וכן קשה לעיל דפריך דאיך לא חיישינן לחיי שעה והתניא אין מתרפאין מהם אפילו לח"ש ומה מדמה הש"ס מינין לנכרים הרי י"ל דבנכרים לא חיישינן לח"ש דהרי כתבו התוס' דביומא מפורש דאף לח"ש חיישינן ובע"כ מה דכאן לא חיישינן לח"ש היינו מכח דאפשר לומר שירפאנו ובכל מקום עוזבין הודאי ועושין הספק וא"כ י"ל דהיינו דוקא בנכרים יש עכ"פ ספק ומיעוטא לשמא ירפאנו לכך מתרפאין ממנו ולא חיישינן לח"ש אך במינין דגריעי מנכרים שהרי מורידין אותו לכך אין ספק בדבר ובודאי לא ירפאנו רק ימיתו בזה חיישינן אף לח"ש כמו במס' יומא וצ"ע בזה

תוס' ד"ה מכה שע"ג היד וכו' אבל מכת חרב כו' ואח"כ בד"ה א"ב גב היד ה"ה דהוי מצי למימר וכו' הנה שני הדבורים הללו סותרין זא"ז דממ"נ אם אפשר למימר דא"ב פדעתא א"כ יהי' פלוגתא גם במכת חרב ומ"ד אח"כ דפדעתא מחללין השבת יהי' בפלוגתא א"כ מי הכריחם לומר כאן דגב היד לאו היינו מכת חרב דמכת חרב אמר בכל המקומות דמחללין שבת הרי גם רב אמר דמכה כזו מחללין שבת ומה בכך אם אמרו שמואל ואמרי וב ג"כ ודלמא מיירי במכת חרב ואם כוונתם כיון דזה אמרינן בכל המקומות דמכת חרב מחללין עליו את השבת וא"כ אם מיירי כאן במכת חרב לא הוי שייך לומר דא"ב זה דלא שייך בזה פלוגתא דא"כ האיך כתבו אח"כ דהוי מצי למימר דפדעתא א"ב סוף דבר לא זכיתי להבין דבריהם כאן

ע"ב גמרא, א"ל לכ"ע שרי ולדידך אסור וכי מדידי הוא דמר שמואל הוא מזה יש לה כוח דמה דאמרינן ביו"ד סי' ומ"ב בחכם שאסר שיכול המורה השני לישא וליתן עמו עד שיחזור מהוראתו דמשמע דאם חוזר בו מהוראתו מהני מ"מ היינו רק לגבי אחרים אבל האוסר בעצמו לא מהני לו חזרתו ולגבי' נפשי' שייך חד"א וכיון דשוי' נפשי' חד"א אסור לו לעולם ולגבי עצמו לא מהני חזרתו ולכך אמר לכ"ע שרי ולדידך אסור וי"ל בזה מ"ש וכי מדידי הוא דמר שמואל הוא ואם רצה לומר לו שהוא דמר שמואל הי' לו לומר כן תיכף ולמה המתין עד עכשיו ולכך נראה כך די"ל דמה דאין המורה בעצמו רשאי לחזור לגבי' נפשי' היינו רק בטעה בשיקול הדעת דבזה יש סברא דשוי' אנפשי' חד"א וכמו דבלי חזרת המורה אין חברו רשאי להתיר אפילו לאחרים מכח שוי' אנפשי' חד"א וה"ה אפילו אם המורה חוזר בו שמותר לאחרים עכ"פ לגבי נפשי' שוי' חד"א אבל בטעה בדבר משנה כיין דיכול השני להתיר בלי חזרתו כלל ולא אמרינן בזה שוי' חד"א לכך גם גוף המורה יכול לחזור בו ומותר אף הוא עצמו להנות ממנו ולפ"ז הרי אמרינן בפ"ג דסנהדרין דאפילו אם טעה בדרב ושמואל נמי הוי טועה בדבר משנה ייע"ש וז"ש לו ר"י לכ"ע שרי ולדידך אסור דשוית אנפשך חד"א אך אימתי הוי חד"א היינו וכי דידי הוא דבזמן דהוי דידי כפי דעתך הו' שייך לומר דאף דלכ"ע שרי לדידך אסור אבל לפי האמת דמר שמואל הוא וא"כ לא טעית בשקול הדעת רק בדבר משנה בזה אף לדידך שרי כן הי' נראה לומר מיהו לפי האמת קשה לי דאיך שלח לו לדידך אסור בשלמא בשאר מיני אסורין שייך לומר דאף אם מותרין מן הדין והאוסר רצה לחזור בו ג"כ מ"מ כיון דאסרו שוי' עלי' חד"א אבל בזה כיון דעיקר טעם האוסר דהוי ס"ל דאין זה סכנת נפשות ור"י דמתיר הוא דס"ל דיש בו סכנת נפשות וא"כ כיון דלפי האמת יודע ר"י דיש בזה סכנת נפשות מה בכך דשוי' חד"א סוף סוף אין לך איסור שעומד בפני פ"נ רק שלשה ולא יותר ולו יהא דשוי' על נפשי' אלף אסורין מ"מ כיון דלפי האמת פ"נ הוא יש להתירו ואיך אמר לכ"ע שרי ולדידך אסור ובע"כ מוכח דלא אמרו כן לאמת רק דרך קנתור בעלמא וא"כ שיב אין מזה ראי' די"ל דאם המורה חוזר בו אף בטעה בשקול הדעת מותר אף הוא עצמו ועדיין צ"ע בזה לדינא כעת ואפשר לומר עוד דמה ששלח לו ר"ש לר"י שרי או אסור הרי ידע דר"י שרי ומה זו שאלה אך שאלתו הוי אם הוי דין זה מדר"י לבדו ואסור לו דשוי' אנפשי' חד"א או הוי משמואל וכדומה והוי טועה בדבר משנה ומותר אף לגבי' נפשי' ושלח לו ר"י כנ"ל דלדידך אסור אם הוי דידי אך אם הוי דברי שמואל אף לדידך מותר ודו"ק

דף כ"ט ע"א גמרא ה"ד אי ברה"ר למ"ל מראה אי ברה"י כי רואה במראה מה הוי קשה לי מהו פריך הרי קיי"ל ביו"ד סי' קנ"ז דאסור לישראל לשנות נפשו במלבושיו וכדומה שיסברו שהוא נכרי אבל במקום חשש סכנה מותר לשנות מלבושיו באופן שיסברו שהוא נכרי ועיין שם בש"ך ס"ק י"ט דאפילו הוא מכניס עצמו בכונה לסכנה מותר בזה וא"כ י"ל כיון דאסור לישראל לראות במראה כמ"ש התוס' כאן והפוסקים וא"כ נימא דהברייתא מיירי שאין הנכרי מכירו שהוא ישראל רק שחושש הישראל פן יעלה הנכרי על דעתו שהוא ישראל ויהרגנו לכך רואה במראה ואז סוגר הנכרי דודאי ככרי הוא שאם הי' ישראל לא הוי רואה במראה ולא יהרגנו וקמ"ל הברייתא דלא נימא דוקא בלבישת בגדי נכרים בענין שאין הלבישה איסור מצד עצמו רק במה שמדמה עצמו לנכרי זה מותר במקום סכנה אבל לראות במראה שהוי איסור מצד עצמו אינו רשאי לראות אף להנצל מסכנה ובפרט במקום שמכניס עצמו לסכנה או דהוי ס"ד דאומדנא זו של ראיית המראה לאו אומדנא מעלייא הוא לגבי נכרי שיסמוך הנכרי על כך שהוא נכרי ואכתי איכ' חשש ש"ד פן יהרגנו ויהי' אסור להסתפר כה"ג אדם לכך