עבודת עבודה חלק א קטו

תהרוגו אין כאן לאו דאורייתא דלא הוי עדות מן התורה ואינו רק דרבנן בזה קאמר שפיר דבדרבנן אין לך דבר שעומד בפני פ"נ אלא ג' ע"ז עריות וש"ד דבהו אף בדרבנן יהרג ואל יעבור א"כ בכל התורה היכי דאין בו איסור תורה ממש רק גזרה דרבנן יעבור ואל יהרג אף בפרהסיא אבל בשל תורה אין חילוק בין כל התורה לע"ז רק בצנעא בכולם יעבור ובפרהסיא בכולם יהרג וא"ש ודו"ק והנה מן הש"ס דפ"ב דכתובות הנ"ל יהי' מוכח דבהני ג' אפילו בדרבנן יהרג ואל יעבור לפי שיטת הרמב"ם דעדות שבשטר רק דרבנן א"כ איך קאמר שם בש"ס דקסבר ר"מ עדים שאמר להם חתמו שקר יהרגו ואל יחתמו שקר הוי רק דרבנן דמן התורה לאו כלום הוא ורבא לא פריך עלה רק ממה דאמר מר אין לך דבר שעומד בפני פ"נ אלא ע"ז ג"ע וש"ד משמע הא אם הוי זה מהני תלתא הוי מודה דיהרג ואל יעבור אף דהוי רק דרבנן ומוכח דבהני אף בדרבנן יהרג ואל יעבור וזה ראי' ברורה לפע"ד לשיטת הרמב"ם ודוק תוס', ד"ה כל מכה שמחללין עלי' את השבת אין מתרפאין מהם וכו' הנה לולי פירושם הי' כראה לפרש כך דר' יוחנן לא מיירי כלל מנכרים רק ממינין והוא ע"פ שטתו דס"ל לעיל דבודאי מת מתרפאין מהם דלח"ש כ"ח ופריך הש"ס מברייתא דאין מתרפאין מהם אפילו לח"ש ומשני שאני מינות דמשכא ולפ"ז י"ל דהך חששא דמשכא מינות הוי רק אם ירפאהו רפואה שיש בה סכנה בזה יש חשש שימשכנו אבתרי' ובפרט לפמ"ש התוס' דמיירי באומר לו של ע"ז פלונית ולכך אם ירפאנו מחולי של סכנה יומשך אבתרה אבל אם ירפאנו חולי שאין בו סכנה בשביל זה לא אתי לאמשוכי אבתרה וליכא בזה חשש מינות מיהו אם לא הוי מת בלא"ה הוי חיישינן אף בזה שמא יהרגנו אבל אם הוא בענין שבלא"ה כמי מיית א"כ אין לחוש בו רק לח"ש ולח"ש ל"ח וא"כ אם יצטרף לו גם חולי אחרת שאין בו סכנה מותר להתרפאות אף ממינין דממ"נ חשש שיהרגנו ליכא דבלא"ה נמי מיית וחשש דלמא אתי לאמשוכי לא שייך כיון דחולי זה שמרפאהו הוי אין בו סכנה ובזה מיירי ר"י בענין דבלא"ה נמי הוי מיית ומיירי במין לכך קאמר דכל מכה שמחללין עלי' את השבת אין מתרפאין מהם דהיינו ממנינין אף דבלא"ה כמי מיית מכח שאני מינות דמשכא אבל אין בו סכנה מתרפאין ממנו דלא אתי לאמשוכי מכח זה ולשמא יהרגנו אין לחוש כיון דבלא"ה נמי מיית מיהו באמת אין מקום לפירוש זה ויפה עשו התוס' שלא פירשו כן דהרי ביומא מפורש דאף לחיי שעה חיישינן רק דהתוס' פרשו דבכל דוכתא אנו עוזבין הודאי ועושין הספק וא"כ היינו דוקא היכי דמרפאהו לחולי שימות בו דאפשר שירפאנו לא משגיחינן בח"ש נגד חיי עולם אבל בנדון דידן אם מרפאהו רק בדבר שבלא"ה אין בו סכנה ודאי ראוי לחוש אף לח"ש לכך אי אפשר לפרש הכונה כנ"ל וא"ש ודו"ק

הרי"ף העתיק לעיל האוקימתא במשנה דרפוי ממון היינו בהמתו ולא הביא דברי ר' יהודא שאוסר אף בריבדא דכוסילתא ודברי ר' יוחנן הביא שמכה שמחללין עלי' שבת אין מתרפאין מהם ותמהו עליו כיון דמשמע דפוסק דלא כר' יהודא למה לא פירוש ריפוי ממון היינו חולי שאין בו סכנה ולכאורה הי' נראה ליישב דבריו ע"פ מ"ש לעיל בחדושינו דמה דקמ"ל דמתרפאין ממנו ריפוי בהמתו הוי משנה שא"צ דמה"ת הוי ס"ד שלא יהא רשאי להתרפאות בהמתו וכתבנו דקמ"ל דמותר לייחד עמו הבהמה ולא חיישינן לרביעה דבמקום צער לא גזרו הן אמת דהקשינו על זה דא"כ מנ"ל להש"ס דהיינו דר"י דאמר אפילו ריבדא דכוסילתא דלמא מיירי המשנה ביש בו סכנה דוקא ומה דקמ"ל דחולי שאין בו סכנה מותר די"ל דקמ"ל טפי רפואת דבהמתו דלא חיישינן לרביעה ייע"ש מ"מ י"ל דהרי"ף ס"ל דהיינו דר' יהודא דקאמר הש"ס אין הכונה דמוכח מן המשנה כן רק כוונתו דלפי אוקימתא זו אין סתירה מן המשנה לדברי ר"י ואפשר לאוקמא כר"י ותדע דאי אפשר לומר הכונה דמוכח מן המשנה כר"י דמנ"ל כן דהרי אם לא נפרש כר"י לא נפרש המשנה דרפוי ממון היינו בהמתו רק נפרש חולי שאין בו סכנה כדס"ד תחלה וא"כ מנ"ל דהוי כר"י ובע"כ דכוונת הש"ס רק דאין סתירה שוב לדברי ר"י וליכא תיובתא אבל לא סייעתא ולכך כיון דעכ"פ לדברי ר' יהודא מוכרח לפרש המשנה דרפוי ממון בהמתו ומוכח דבכה"ג לא חיישינן לרביעה לכך העתיק הרי"ף זה דמוכרח ממנו דין זה דבכה"ג לא חיישינן לרביעה דהרי בסברא זו לא מצינו חולק עליו דאף מ"ד דס"ל דרפוי ממון היינו אין בו סכנה הוי רק דלפ"ז אין הוכרח לפרש דרפוי ממון בהמתו אבל לדינא לא מצינו חולק בזה לכך הוי בזה הלכה כר"י דלא חיישינן לרביעה בכה"ג ולכך העתיק הרי"ף אוקומתא זו דנשמע ממנו דין חדש דבכה"ג לא חיישינן לרביעה ואח"כ העתיק דברי ר' יוחנן ללמוד דחולי שאין בו סכנה מותר ג"כ ויש להסביר הדבר יותר דממ"נ עשה הרי"ף כהוגן שהעתיק אוקימתא זו דאם יהי' כוונת הש"ס מ"ש והיינו דר"י היינו דמוכח מן המשנה כר' יהודא ומה הוכחה הוי זה הרי י"ל כוונת המשנה ברפוי ממון היינו אין בו סכנה ובע"כ דמשמע לי' להש"ס לדוחק בזה וטפי משמע לי' דרפוי ממון היינו בהמתו וע"כ לא רצה לפרש דרפוי ממון היינו באין בו סכנה רק למה דלא ידע מהך פירוש' דרפוי ממון היינו בהמתו לכך הוי הכרח לדחוק דהיינו רפואה שאין בו סכנה אבל כיון דמסיק רפוי ממון בהמתו טפי והנה משמע לי' דמיירי בכך ולכך קאמר והיינו דר"י אם כן לפי זה מוכח מן הש"ס גופו דניחא לי' לפרש רפוי ממון בהמתו ולא רפואה שאין בו סכנה ולכך העתיק הרי"ף גם כן כן ואף דהש"ס מביא מזה סייעתא לר"י י"ל דהש"ס אזיל לשיטת רבינא דס"ל לעיל בר"פ זה דהא לכתחלה הא דעבד וס"ל דבדעבד לא חיישינן לרביעה ולדידי' לא הוי צריך לאשמעינין כאן דרפואת בהמתו מותר דפשיטא הוא דבכל דוכתא דשעת הדחק כדעבד דמי ופשיטא דמותר היכי דהוי צב"ח ואי אפשר בע"א ובע"כ לדיוקא קמ"ל דהא חולי עצמו דומיא דבהמתו אף דאין בו סכנה אסור ולכך קאמר דהיינו דר"י אך ר' יוחנן יסבור כאינך אמוראי דאדם חס על בהמתו שלא תעקר וכדומה הא בלא"ה חיישינן לרביעה אף בדעבד לכך י"ל שפיר דקמ"ל כאן דמשים צב"ח לא חיישינן לרביעה ושוב אין ראי' דרפוי שאין בו סכנה אסור לכך פוסק כר' יוחנן דמותר גם מעתיק רפוי בהמתו כיון דמוכח מן הש"ס דבע"כ בהכי מיירי ואם נפרש והיינו דר"י דאינו הוכחה רק הכונה דלפ"ז אין סתירה מדברי ר' יהודא א"כ י"ל שפיר כמ"ש בתחלה דרפוי בהמתו קמ"ל דלא חיישינן בזה לרביעה והעתיקו הרי"ף דנ"מ מזה לדינא והא והא איתנהו ודו"ק היטב ועוד הי' נראה ליישב דברי הרי"ף ע"פ מה שהקשיתי לעיל וכעת אבאר יותר דהנה ביו"ד סי' קנ"ה הובא בש"ך שני דעות אם בשם מותר או לא וקשה להסוברים דאף בשכר אסור מהו פריך הש"ס לר"י דאמר אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מנייהו דלמא ר"י מיירי בחכם לכך אף חולי שאין בו סכנה אסור והמשנה מיירי בשכר ובזה מחלק דבאין בו סכנה מותר וביש בו סכנה אסור אך נראה ליישב דבשלמא להס"ד דרצה לפרש המשנה דרפוי ממון בשכר מותר והוי ס"ל דבשכר מותר אף ביש בו סכנה לא הוי קכה עלה דר"י דאמר אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מנייהו ולמה קאמר סתם ולא פירש דהוי דוקא בחנם די"ל דזה א"צ לפרש דבשכר מותר חדא דמתניתין הוא ועוד דזה אינו ענין לדינו והרי אף ביש בו סכנה מותר בשכר לכך לא הוי ר"י צריך לפרש זה אבל להך אוקומתא דרפוי ממון היינו אין בו סכנה וא"כ לא נתפרש במשנה חילוק זה דבין בחנם לבשכר רק דנאמר דר"י הוא דמחלק בינייהו דהמשנה מוקי לה בשכר והוא מיירי בחנם וא"כ כיון שהוא המחדש כן ולא נתפרש במשנה לא הו"ל להשמיט עיקר החידוש והו"ל לפרש דאפילו ריבדא דכוסילתא להא לא מתסינן מנייהו בחכם ובפרט דלפירוש זה יהי' במקום סכנה אסור אף בשכר רק באין בו סכנה מותר בשכר לכך הו"ל לפרש דמיירי בחכם וגם לא הו"ל לעשות מזה מימרא בפ"ע רק לומר דבריו אמתניתין דל"ש דאין בו סכנה מותר רק בשכר אבל בחנם אפילו ריבדא דכוסילתא לא מחסינן מנייהו ועיין בט"ז יו"ד ה' מליחה סי' ס"ט מ"ש דאמורא צריך לפרש דבריו ולכך מכל זה מוכח מדקאמר סתמא ומימרא בפ"ע שר"י אוסר בכל ענין אף בשכר ולכך מוכרח לאוקמא דרפוי ממון בהמתו א"כ תינח בדברי ר"י אבל ר' יוחנן שאמר כל מכה שמחללין עלי' את השבת אין מתרפאין ממנו ומשמע דס"ל דבאין בו סכנה מותר י"ל שפיר שהוא מחלק בין בשכר לבחנם דיש בו סכנה אף בשכר אסור ובאין בו סכנה בשכר מותר בחנם אסור ולכך לא נקט ההיפוך דבאין בו סכנה מותר דבזה יהי' צריך לחלק בין בשכר לבחנם לכך נקט דינו ביש בו סכנה דבזה נקני מלתא דפסיקא שמכה שמחללין השבת אין מתרפאין ממנו כלל לעולם אף בשכר אבל באין בו סכנה לפעמים מתרפאים ופעמים שאין מתרפאין ולכך לא עמד דבריו על המשנה דהמשנה מפרש ג"כ דרפוי ממון בהמתו ורפוי נפשות גופו דאף זה אסור אף דאין בו סכנה רק דהוא מוקי לה בחנם אבל בשכר שרי וביש בו סכנה לא מיירי הש"ס במשנה כלל לכך אמר ר' יוחנן למימרח בפ"ע דביש בו סכנה לעולם אין מתרפאין ממנו ולכך כיון דהרי"ף פוסק כר' יוחנן ולא כר"י ולכך העתיק פירוש המשנה דרפוי ממון בהמתו רפוי נפשות גופו דמוכח מזה דגופו אפילו אין בו סכנה אסור מדלא שריא רק בהמתו כמ"ש לעיל דלכך קאמר הש"ס והיינו דר' יהודא והעתיק הרי"ף כן כדי שנדע דבחנם אף באין בו סכנה אסור והמשנה מיירי בחנם לכך קמ"ל דאף באין בו סכנה אסור ואח"כ העתיק דברי ר' יוחנן לאשמועינן דמכה שמחללין שבת לעולם אסור אף בשכר אבל באין בו סכנה לפעמים מותר דהיינו בשכר ובחנם אסור לדברי ר' יהודא לא העתיק דהוא ס"ל דאף בשכר ואין בו סכנה אסור וזה לא קיי"ל כן כנלפע"ד נכון וברור בדברי הרי"ף הכרעת לדינא בין הדעות וא"ש

דה כ"ח ע"א גמ' מ"ב א"ב גב היד וגב הרגל הנה לכאורה הי' אפשר לומר א"ב חיי שעה כיון דמפורש ביומא והובא בתוס' כאן דעל ח"ש נמי מחללין שבת וא"כ י"ל דהך לשנא דקאמר שכל מכה שמחללין עלי' שבת אין מתרפאין אף לח"ש אין מתרפאין שהרי מחללין עליו שבת ומ"ד כל מכה של חלל ס"ל דהיינו דוקא בספק חי ספק מת אבל בודאי מת לחיי שעה מפקחין ואפשר כיון דלעיל נאמרה מימרא דר"י דודאי עת מתרפאין בפשיטות לא ניחא לי' לאוקמא אח"כ זה בפלוגתא וצ"ע

גמרא. אלמא מכה של חלל הוא עיין פרש"י ועיין בחדושי לא"ח סי' שכ"ח עודנו בכת"י הקשיתי שם דעהו פריך דלמא כוונתו שיעשנו ע"י נכרי דהא כל חולי שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה וכעת אבאר יותר דקשה ממ"נ אם