עבודת עבודה חלק א קיד

בבלאו רפואתו ימות ובודאי קושטא קאמר ואם דעתו לרפאו ולכך משקר ואומר שימות בודאי כדי לפאר את עצמו אח"כ דאם דעתו לרפאותו לו יהא שלא ימות עתה מותר לכך קמ"ל דאעפ"כ אין מתרפאין ממנו ולא מחזיקינן לי' במת בודאי ולכך מגוף הברייתא אין מתרפאין ממנו לח"ש לא הוי קשה כל כך אך ממה דסיים ומעשה כמי בבן דמא וכו' והרי שם בנשיכת הנחש הוי ידוע לנו שימות בלא רפואתו ואעפ"כ לא הניחו ר"י א"כ מוכח דאף בידוע לנו שמת אין מתרפאין וחיישינן לח"ש ולכך קשה שפיר אדר"י וא"ש ודו"ק

גמרא חויא דרבנן דלית לי' אסותא עיין בתוס' מה שעמדו דהרי הוא נמי לא הי' לו אסותא ייע"ש ולפע"ד נראה כוונת הסוגיא באופן אחר שהם הבינו דמה דאמר ולא עברת על דברי חבירך היינו במה שלא נתרפא מהמין ולדעתי זה אינו דהרי מלשון הברייתא משמע שהוא רצה לעבור רק שלא הניחו ר"י ואדרבא הוא ביקש מר"י הנח לו וכו' וא"כ איך שייך לפארו שלא עבר על דברי חביריו גם בזה הוי רק דעת ר"י לבד ולא מצינו לו חבר שיהי' שייך לומר עליו מפורש ולא עברת על דברי חבירך לכך נראה הכונה כך דהנה מה שר"י שבחוהו אשריך בן דמא שגופך טהור ויצאה נשמתך בטהרה מנ"ל דיצאה נשמתו בטהרה ורש"י נדחק בזה ופירש דהכוונה במותר והוא דוחק דמה ענין מותר לטהור ובשלמא ברבה בר נחמני בפ"ז דב"מ דסיים בטהור ממש שייך לומר מעלה דיצא נשמתו בטהור ומורה על טהרה שבגופו אבל מה ענין בזה ללשון מותר הרי באדם לא שייך לשון איסור והיתר ויובן עוד מה דקשיא לן מה דפריך הש"ס דלא כסדר דהרי החלה נאמר בברייתא ואני אביא לך מן התורה שהוא מותר ואח"כ תנא בסוף ולא עברת על דברי חבירך שאמרו פורץ גדר ישכנו נחש ולמה פריך הש"ס להיפוך תחלה פריך איהו כמי חויא טרקיה ואח"כ פריך ומה הו"ל למימר ועיין בא"ח שם כתבתי בזה וכעת נראה כך דודאי מה פריך הש"ס איהו כמי חויא נשני' אין הכונה דבשביל זה יהי' מותר לעבור על דברי חכמים וגם ר"י הי' אומר ולא עברת וכו' שהי' אומרים פורץ גדר ישכנו נחש דמשמע דבלאו העונש הי' מותר לעבור על דברי חביריו ח"ו לומר כן אך כוונת ר"י כך דהנה כיון שבן דמא כבר נשכו נחש והי' מקום לחשדו שנענש על מה שעבר על דברי חכמים לכך נשכו נחש אך ר' ישמעאל אמר דבע"כ מוכח שלא נענש בזה על שעבר על דברי חכמים דהרי בעובר על דברי חכמים אמרו פורץ גדר ישכנו נחש והיינו כדמפרש כאן דהוי חויא דרבנן דלית לי' אסותא ולכך אם לא הוי סיים בן דמא ואני אביא לך ראי' מן התורה שהיא מותר אז הוי סברא לומר שאינו רשאי להתרפאות ממנו א"כ לא הו"ל אסותא והוי מוכח דעבר על דברי חכמים אבל כיון דסיים במותר והוי מוכח דהוי לי' אסותא א"כ ממילא מוכח שזה אינו מחויא דרבנן ולא נענש על שעבר על דברי חכמים וז"ש אשריך בן דמא שגופך טהור וראי' שהרי יצאה נשמתך בטהרה דהיינו במותר וא"כ מוכח דהוי לך רפואה וכיון דהוי לך רפואה ממילא מוכח שלא עברת מקודם על דברי חבריך שאמרו הפורץ גדר ישכנו נחש והי' מוכח לכאורה ממה שנשכך נחש שעברת על דברי חבריך אך ממה שיצאה נשמתך במותר מוכח דלא עברת עד הנה על דברי חבירך וכו' ולכך פריך הש"ס איך אמר שלא עבר על ד"ח שאמרו ישכנו נחש הרי באמת איהו נמי חויא נשכי' והוי הוכחה להיפוך שעבר על ד"ח לכך אמר חויא דרבנן דלית לי' אסותא ולכך אם לא הוי סיים בנותר הי' מקום לחשדו שנענש בנחש על שעבר ד"ח אך כיון דסיים במותר מזה מוכח דהוי לי' אסותא ומוכח דלא הוי עונשו על שעבר על דברי חכמים ולזה פריך ומהו הו"ל לומר דהנה הר"ן והת"ח כתבו דלס"ד דש"ס דהוי ס"ל שהי' מחולקין אם חיישינן לח"ש אז הוי הקרא מן התורה שהוא מותר היינו קרא דאם אמרנו נבא העיר ייע"ש והנה לכאורה דבריהם תמוהין דא"כ אף עתה למה לא הביא הך קרא דאין לומר הרי שאני מינות דמשכא דהרי י"ל דבזה גופי' הם מחולקים דכמו השתא דמשני דר"י סבר פרהסיא שאני ובע"כ ב"ד הוי ס"ל דאין לחלק בין צנעא לפרהסיא ור"י מחלק ביניהם א"כ נימא נמי דהראי' של ב"ד הוי אם אמרנו נבא העיר ובזה הי' מחולקים דר"י ס"ל שאני מינות דמשנ' ובן דמא ס"ל דלא אמרינין שאני מינות דמשכא ולמה לא מתרץ כן אך נראת דבדברינו א"ש הכל ולכך בלא זה לא הוי מצי הש"ס להקשות מהו הו"ל לומר די"ל קרא דנבא העיר ואין לומר מהו טעמא דר"י די"ל שאני מינות דמשכא ובזה הי' מחולקין אך כיון דסיים ולא עברת על דברי חבירך שאמרו פורץ גדר ישכנו נחש והרי איהו נמי חויא נשכי' ובע"כ דחויא דרבנן דלית לי' אסותא וא"כ קשה קושיות התוס' הרי לדידי' נמי לא הו"ל אסותא ואין לומר שהוא סיים במותר והו"ל רפואה דסוף סוף הרי ר"י פליג עליו וס"ל דאסור א"כ לר"י לית לי' אסוותא ולכך הוצרך לומר דמה הו"ל לומר היינו קרא דוחי בהם ואף דהוי מינות מותר ור"י בע"כ דמחלק בין צנעא לפרהסיא וא"כ כיון דר"י מודה דבצנעא מותר נהי דעתה פרהסיא הוי מ"מ כיון דעכ"פ משכחת לו רפואה בצנעא הו"ל אסותא ולכך שפיר קאמר דמוכח דלא עבר על דברי חכמים דישכנו נחש דאין לו רפואה כלל אבל אם הוי אומר דכוונת בן דמא הוי על קרא דאם אמרנו נבא העיר ממילא לר"י דס"ל שאני מינות דמשכא לא הוי יכול להתרפאות ממנו כלל א"כ לא הו"ל אסותא לדעת ר"י א"כ איך סיים שיצאת נשמתך בטהרה ולא עברת על דברי חבירך דהרי ר"י חולק עליו בזה וא"ש ודו"ק היטב והבן זה כי זה נראה נכון מאוד בביאור הסוגיא בזה

גמרא. כל מכה שמחללין עלי' את השבת אין מתרפאין ממנו נסתפקתי בתינוק הנמצא בשוק ורוב עכו"ם דלכל התורה הוי עכו"ם רק לענין שבת אינו כן דבזה קיי"ל דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב ומפקחין עלי' הגל אם מותר לתנוק כזה להניחו להתרפאות מן הנכרי ויש להסתפק דבשניהם הן אם יודע הנכרי הרופא שהוא התינוק הנמצא ברוב עכו"ם בין אם אין יודע הנכרי מזה די"ל אף באין יודע הנכרי שהוא נמצא בשוק וסובר דהוי ישראל ממש מ"מ י"ל כיון דלפי האמת הוי רוב עכו"ם ואזלינן בתר רובא נהי דלפקח את הגל לא הלכו אחר הרוב היינו רק היכי דכלך אחר הרוב יהי' הפסד נפשות בודאי ואם ניחוש למיעוטא יהי' מרויח נפשות לכך לא הלכו אחר הרוב אבל כאן הרי י"ל דיש הרוחה לנפש שירפאנו הנכרי ולכך נהי דבישראל אסור להתרפאות מכח דהרפואה הוי מיעוטא והחשש שיהרגנו הוי רוב מ"מ בזה דהוי רוב עכו"ם א"כ ממ"נ אם כלך בתר רובא הוי עכו"ם ואם ניחוש למיעוטא הרי י"ל שמא ירפאנו והוי חיי נפש להיפוך וכמו דבודאי מת מתרפאין ממנו והרי כל ודאי מתהוי רק ע"פ הרוב דע"פ המיעוט אפשר שיחי' דהרי אף בטרפה אינו חי' כתבו האחרונים דע"פ מיעוטא הוא חי וא"כ ה"נ דבודאי מת הוי רק הרוב כן וא"כ מוכח דבכה"נ אזלינן בתר רובא ונתרפאין ממנו וה"ה ברוב נכרים או אפשר כיון דבמיעוטא הוי פלגא ופלגא אפשר שהוא ישראל ואפשר שיהרגנו לכך שוא"ת עדיף ולא יתרפא ממנו ואין לומר דהוי ס"ס שמא הוי נכרי ושמא ירפאנו דאם כן בכל חולי נימא ספק כזה שמא ימות בלא"ה ירפאנו ובע"כ דלא מהני ס"ס בזה וה"ה בזה ולכך י"ל דאין מתרפאין ממנו ואת"ל דאין מתרפאין ממנו יש לעיין ביודע הרופא שהנמצא הוא ברוב עכו"ם אם נימא דכיון דיודע כן א"כ סומך עליו ולא יהרגנו או י"ל דהנכרי יחוש למיעוטא אולי הוא ישראל ויהרגנו כל זה יש לעיין לכאורה ולכאורה יש לפשוט זה ממה דלא קאמר הש"ס הך א"ב בין ל"ק לל"ב די"ל לל"ק דקאמר כל מכה שמחללין עלי' את השבת ס"ל דאף ברוב עכו"ם כיון דמחללין עליו את השבת אין מתרפאין ממנו ומ"ד כל מכה של חלל ס"ל דוקא בישראל ממש או ספק ישראל אין מתרפאין ממנו אך ברוב עכו"ם מתרפאין ממנו ומדלא קאמר כן יהי' מוכח דפשיטא לי' דאף לל"ק ברוב עכו"ם מתרפאין ממנו ואי אפשר לומר דס"ל לר"י דברוב עכו"ם אין מתרפאין דהרי קאמר לעיל דבודאי מת מתרפאין ממנו והיינו רק ע"פ הרוב חזינן דאזלינן בזה בתר רובא א"כ ה"ה גם ברוב נכרים אזלינן בתר רובא בזה לכך לא קאמר הך א"ב ונפשט דין זה לכאורה ולמעשה עדיין צ"ע בזה

רש"י ד"ה ודאי מת מתרפאין וכו' דנכרי מהו עביד לי' בלא"ה מיית ושמא ירפאנו הנכרי הנה דברי רש"י סותרין לכאורה דבד"ה ספק חי ספק מת פירש דנכרי ודאי קטל לי' וכאן פירש שמא ירפאנו הנכרי ועיין בחבורי לא"ח סי' שכ"ח עודנו בכת"י מה שהארכתי בזה ובפשיטות י"ל כך דמ"ש רש"י ודאי קטיל לי' אינו ודאי ממש רק ע"פ רוב דהרוב הוי כן דע"פ רוב מסתבר דקטיל לי' ובכל דוכתא רוב הוי כודאי לכך נקט רש"י בלשונו ודאי קטיל לי' והיינו דנגד ספק חי ספק מת נחשב הרוב כודאי וכיון דזה הוי ספק אם ימות ובזה הוי הרוב דקטיל לי' הוי בזה כודאי והוכרח רש"י לפרש כן דאם לא הוי רוב א"כ הוי ס"ס דלמא ירפאנו הנכרי ואת"ל שימיתנו דלמא בלא"ה הוי מיית וליכא חשש אבוד נפש לכך הוכרח רש"י לפרש דבזה הוי רוב דקטיל לי' ואין נכנס בגדר ס"ס אבל אח"כ היכי דבלא"ה ודאי מיית שפיר פירש כיון דבלא זה ודאי מיית ובנכרי עכ"פ איכא מיעוטא אולי ירפאנו ובכה"ג דאין אחריות להיפוך חיישינן למיעוטא ואין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב לכך פירש שמא ירפאנו הנכרי וא"ש

תוס' ד"ה לחיי שעה ל"ח והא דאמרינן ביומא וכו' אני בעניי לא הבנתי מה התחלה לקושייתם הרי ידוע דפיקוח נפש עדיף מכל התורה וא"כ י"ל התם ביומא דלא מיירי רק להיתר חלול שבת בזה אף חיי שעה דוחה שבת אבל כאן דמדבר לענין ריוח פקוח נפש שאפשר שירפאנו ופקוח נפש עדיף מכל התורה לכך נגד ספק פקוח נפש לא חיישינן לחיי שעה ומה קושיא ולמה לי חידוש תיר צם וצ"ע ועיין בכל זה בחבורי לא"ח סי' שכ"ח עודנו בכת"י מה שהארכתי בביאור הסוגיא בזה בתשובה לק"ק דובנא מה שהארכתי בכל זה ובביאור דברי התוס' הנ''ל שם תראה ותמצא נחת בעז"ה: תוס', ד"ה יכול אפילו בפרהסיא וכו' אבל קשה דרבא גופו וכו' הנה לולי דבריהם הי' כראה ליישב די"ל דלעולם בר' ישמעאל ס"ל ואף דר"י אוסר בפרהסיא אפילו בכל התורה י"ל היינו דוקא בלאו של תורה אבל באיסורא דרבנן הנה לפי פשיטות לשון הס"ס דף י"ב ע"ב דקאמר דקמ"ל מעיין אע"ג דאם לא שתה מיית משמע אף דהוי מקום סכנה ושם האיסור רק מכח מראית עין דרבנן משמע אף בדרבנן אסור לעבור מפני הסכנה ויהרג ואל יעבור ועיימ"ש שם בחדושי ובק"א סי' ק"ל ולפ"ז י"ל ה"נ כיון דלהרמב"ם עדות שבשטר רק דרבנן א"כ בעדים שאמר להם חתמו שקר ואל תהרגו