עבודת עבודה חלק א קיג

תוס' ד"ה אלמא אע"ג דלא מהילי כמאן דמהילי דמיא וכו' א"נ פריך דרמיא קרא אהדדי וכו' קשה לי עה רומיא הרי קיי"ל דמל ולא פרע כאלו לא מל גם מפורש ביבמות דלא ניתנה פריעת מילה לאברהם חבירו וא"כ י"ל דבמשנה דנודר מערלי אומ"ה דיליף מקרא דכל הגוים ערלים זה נאמר בנביא שאחר שנתנה פריעה לישראל שפיר הוי המולי עכו"ם ערלים דפריעה שלהם לא נחשב פריעה כיון דפריעה נתנה רק לישראל ולא לשום אומה לכך פריעה שלהם לא הוי פריעה וכיון דפריעה אינו פריעה ממילא הוי כאלו מל ולא פרע ולדידן הוי מל ולא פרע כאלו לא מל לכך נחשבו ערלים אבל בקרא דהמול ימול הנאמר לאברהם הוי הכוונה מי שאז הוי נקרא מהול והרי אז לא נתנה פריעה עדיין והוי רק מילה לבד ובמילה לבד י"ל אף הנכרים שלא נצטוו על המילה נקראו מולים דמילה לבד נתחייבו אף בני קטורה לשיטת הרמב"ם שהביא הש"א בתשובה אף גם לפרש"י שם דבני קטורה לא נתחייבו במילה היינו לדידן אבל עכ"פ אז בימי אברהם ודאי נתחייבו במיל' קודם מתן תורה וא"כ כיון דגם בב"נ הוי שייך מיל' לכך אז גם שאר הנכרים שמלו נקראו מולים ולכך בכוונת קרא דהמל ימול דמיירי ממי שנקרא בימי אברהם נמול שפיר אף גבעוני מהול נקראו אז נמולים ולכך שפיר קאמר דעי שנקרא בימי אברהם נמול מותר לו למול אחרים ומהו פריך קרא אהדדי וצ"ע בזה

בא"ד וקשה למ"ד דסבר למימר דהוי ערבי וגבעוני בכלל מהולים הנה זה הוי שפת יתר בלשונם ולא הבנתי למה כתבו כן דהרי זה פשיטא דלהך מ"ד פריך ואינו שייך לדבריהם דוקא וצ"ע

תוס' ד''ה איכא בינייהו אשה וכו' ואור"י דמומר לערלות מיהו בר שמירת ברית הוא וכו' הנה לכאורה דבריהם סותרין לדברי התוספות בסנהדרין והובא במג"א סי' קפ"ט וב"ש סי' קמ"א דמומר אינו נקרא בן ברית ואפשר ליישב ולחלק בין לשון בן ברית ובין לשון בר שמירת דלשון בן ברית משמע שהוא עכשיו בן ברית ומומר עכשיו אינו בן ברית אבל לשון בר שמירת ברית הוי אף מומר דבידו עכ"פ לשמור הברית וצ"ע ועיימ"ש בזה בחבורי לתשובת בה' שלוחין שנת תקפ"ג ייע"ש שישבתי דבריהם על נכון בעזה"י

תוס' ד"ה אשה כמאן דמהולא דמיא וכו' ולרב דאמר אינה כשרה למול צריך לומר הא דאיצטריך בפ"ק דקידושין למעט אותו ולא אותה וכו' הנה לולי דברי קדשם הי' נראה דבלא"ה א"ש דדוקא עתה דידענו מכבר דאשה אינה חייבת למול את בנה אז אמרינן דאשה אינה בכלל ואתה את בריתי תשמור כיון דאינה שייכא בשמירת ברית כלל אבל אם לא הוי כתיב אותו ולא אותה אז הוי אמרינן דהיא חייבת למול את בנה ואז הוי כשרה באמת למול דממ"נ למ"ד המל ימול אתתא כמאן דמהולא דמיא ולמ"ד את בריתי תשמור גם היא בכלל שמירת ברית למול את בנה דגם זה שייך בכלל לשון שמירה מה ששומרת למול אחרים רק עתה דכבר ידעינן דרש דאותו ולא אותה אז אמרינן דאינה בכלל שמירת הברית וז"ב ונכון לדעתי ועיימ"ש בחבורי על התורה שנת תקצ"ז פ' וירא בפסוק וימל אברהם בענין השייך לסוגיא הנ"ל גם עיין בחבורי לתורה שנת תר"י בפ' שמות מ"ש בזה דדברי התוס' כאן תמוהין דהרי כל מידי דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח ייע"ש הארכתי בזה בעז"ה

ע"ב גמרא ומנ"ל דלא חיישינן לח"ש דכתיב אם אמרנו כבא העיר וכו' הנה לפירש"י הוי העיקר הראיה ממ"ש לכו ונפלה אל מחנה ארם ומקרא אם שבנו פה ומתנו ולפ"ז יהי' דברי הש"ס תמוה מה דלא הביא עיקר הראי' והביא קרא דאם אמרנו נבא העיר לכך נראה דאין הראי' ממ"ש אם יחיינו נחי' דהרי התם י"ל דלכך לא חששו לחיי שעה מכח דהוי ספק אולי יחי' אותם עולמית אבל בלא"ה חיישינן אף לח"ש הן אמת דזה י"ל די"ל דאדרבא זה עיקר הראי' שלו דהרי רש"י פירש דלכך ודאי מת מתרפאין ממנו מכח שמא ירפאנו הנכרי משמע דלכך לא חיישינן לח"ש מכח דאפשר שירויח ממנו חיי עולמים אף שהוא ע"ד המיעוט מ"מ אין משגיחין בת"ש נגד מיעוט דחיי עולמית ולזה הביא ראיה מהתם דהוי נמי כן דודאי ע"פ הרוב הי' מסתבר שימיתם דהרי אם בסתם ככרי פרש"י לעיל דודאי קטיל לי' מכ"ש התם בשעת חירום וא"כ הוי קרוב לודאי שימיתם ואם הי' ממיתם הי' ממיתם מיד אך הם אמרו דע"ד המיעוט אפשר שיחי' אותם וא"כ לא חששו על הפסד חיי שעה בקרוב לודאי נגד חשש הרווחת עולם ע"ד המיעוט והיינו ממש דין דר' יוחנן ובזה א"ש כפל הלשון שלהם מ"ש אם יחיינו ונחי' אם ימותינו ומתנו דמה קמ"ל בזה דפשיטא אם יחי' יחי' ואם ימות' ימותו וכך הו"ל לומר הטוב בעיניהם יעשו אך לפימ"ש הם דינא קאמרי דלכך אין צריכין לחוש לחיי שעה דהרי אם יחיינו אז ונחי' עולמות א"כ על זה הצד נרויח חיי עולם ואם דיש כנגדו קרוב לודאי אם ימיתנו מיד ונפסיד ח"ש אין זה כלום דבלא"ה ומתנו אף כאן וא"כ נכרי מה קעביד לנו כן י"ל ע"ד פרש"י מיהו לפי גירסת הש"ס הוי העיקר חסר מן הספר לכך נראה דאין ראיות הש"ס ממ"ש לכו ונפלה די"ל דהתם לא הוי קרוב לודאי שימיתם כיון דברצונם ברחו אצלם לא ימיתם וכן אמר ירמיה לדורו שמי שיפיל אל מלך בבל והיתה נפשו לשלל אך הראיה הוי ממה שהם אמרו אם אמרנו כבא העיר והרעב בעיר ומתנו שם ואם שבנו פה ומתנו והנה מאמר אם כבא העיר מיותר דאם במקומם חוץ לעיר אמרו אם שבנו פה ומתנו מכ"ש דבתוך העיר ימותו גם אם במקומם אמרו סתם ואם שבנו פה ומתנו ולא הזכירו והרעב מוכח דסמכי על הידוע ועל הנאמר לעיל שם שהי' רעב וא"כ למה גבי העיר הזכירו כן והרעב בעיר ומתנו הרי זה ק"ו אם בחוץ רעב מכ"ש בעיר גם תיבת שם מיותר ודי לומר והרעב בעיר ומתנו למ"ל תיבת שם לכך נראה כוונתם ע"ד מה שדרשו חז"ל גבי מרים ותמת שם ותקבר שם דסמוך למיתה קבורה דלשון שם משמע מיד כן יהי' הכוונה כאן שאמרו שאם אמרנו נבא העיר אז והרעב בעיר דהרעב גדול כל כך שם עד שומתנו שם דתיכף ומיד סמוך לביאתם ימותו לכך אמרו שם אבל אם ישבנו פה נהי דאין הרעב גדול כל כך ולא נמות מיד עכ"פ ומתנו בסוף מחמת הרעב לכך לכו ונפלה וכו' אך לפ"ז מכ"ש דקשה דמאמר נבא העיר מיותר דק"ו הוא דמה לישב במקומם שסופן למות ביום ויומים חששו ובחרו לכפול למחנה ארם מכ"ש לבא העיר שימותו מיד דיותר טוב להם לבחי' ליפול למחנה ארם אךב ע"כ בע"כ דדינ' קמ"ל לדיוקא דדוקא מכח דיש להם עצה אחרת ליפול למחנה ארם ויש ספק אולי יחי' אותם חיי עולם לכך הוי כספק חי ספק מת בזה אסורין לבא העיר לקרב מיתתם אבל אם לא הוי להם עצה זו ליפול למחנה ארם הי' מותרין לבחור להם דרך זה לבא העיר למות מיד והיו בוחרים לבא העיר אף דשם ימותו תיכף ובמקומם יחי' חיי שעה מוכח מזה דלחיי שעה לא חיישינן ולכך הביא הש"ס הך קרא דאם אמרנו כבא העיר שממנו מוכח כן דהוא מיותר ובע"כ דלדיוקא אתי דאם לא הוי להם תקנה אחרת היו באים לעיר ולא הוי חיישי לח"ש מיהו כד דייקינן אי אפשר לפרש כן דא"כ נשאר קושיות התוס' ממס' יומא דהתם מוכח דחיישינן לח"ש ולא שייך לתרץ כתירוצם דהרי התם לא הוי לטובתם ולא הוי חיישי לח"ש ובע"כ כפירש"י וכמ"ש לעיל בביאורו ומה שלא הביא הש"ס עיקר הכתוב צ"ע

גמרא מתיבי אין נושאין ונותנין עם המינין ואין מתרפאין ממנו אפילו לחיי שעה וכו' קשה לי מה קושיא דלמא מה דקאמר ר"י ודאי מת מתרפאין ממנו ולא חיישינן לחיי שעה היינו אם הנכרי בא לרפאותו חיי עולם וכפירש"י שמא ירפאנו הנכרי ולכך נהי דהוי רק מיעוטא דע"פ הרוב יהרגנו כמ"ש לעיל מ"מ לא משגיחין על אבוד חיי שעה נגד מיעוטא דחיי עולם והרי אפשר שירפאנו חיי עולמית ולכך מתרפאין ממנו אבל הברייתא דאין מתרפאין ממנו חיי שעה מיירי דהרופא עצמו אומר שלא ירפאנו רק חיי שעה ולא חיי עולם רק שיוכל לרפאותו ולהחיותו חיי שעה בזה כל דהרפואה נמי לא יהי' רק חיי שעה ובזה שוב חיישינן להיפוך לחיי שעה דהנכרי ימיתנו מיד ולכך אין מתרפאין ממנו והיותר קשה בזה הוא דהרי י"ל דבמת דאין מתרפאין ממנו הוי ב' חששות אחד בשביל הצלת ישראל עצמו שלא יהרגנו והשני דאם יהרגנו יעבור הנכרי אש"ד דב"נ מוזהר עליו ויש בזה משום לפני עור לא תתן מכשול ולפ"ז אף בודאי מת למה מתרפאין ממנו נהי דלטובת ישראל אין לחוש בזה דלחיי שעה לא חיישינן עכ"פ לחוש ללפני עור הי' לנו לחוש בזה דהרי לא מבעיא בן נכר דנהרג אפילו על טרפה א"כ אף בודאי מת נהרג הנכרי עליו אף גם בישראל דאינו נהרג על הטרפה אבל עכ"פ איסורא איכא אף להרוג הטרפה וא"כ יש כאן חשש דלפני עור ולמה מתרפאין ממנו אך בזה א"ש כיון דעכ"פ יש ספק שמא ירפאנו ואין לך דבר שעומד בפני פ"כ לכך לא משגיחין על לפני עור ואף דהוי רק מיעוטא לומר שירפאנו מה בכך הרי אין הולכין בפ"כ אחר הרוב ונדון בספק וספק פ"נ דוחה כל איסורין שבתורה לכך מתרפאין ממנו בודאי מת וא"כ תינח היכי דיש עכ"פ מיעוטא לומר שירפאנו חיי עולם אבל הברייתא מיירי דודאי לא ירפאנו חיי עולם רק שהוא אומר שירפאנו חיי שעה וא"כ כיון דזה גופו ספק הוא אולי לא ירפאנו וימיתנו גם ע"פ הרוב הוי כן לכך ספק חיי שעה מכ"ש מיעוטא חיי שעה אין דוחה איסור תורה לכך שוב אין מתרפאין ממנו מכח חשש לפני עור שמא יהרגנו ועובר הישראל אלפני עור ומהו פריץ וצ"ע בזה וע"ל בש"ס דף כ"ח ד"ה שאני ר"א דמיני מקיימו בי' כו' מ"ש עוד להקשות על קושיות הש"ס הנ"ל:

גמרא ומעשה בבן דמא וכו' הנה לכאורה סיום הך ברייתא הוא למותר ואין לו ענין אל הקושיא דהקושיא הוי די במה שהביא ואין מתרפאין מהם חיי שעה אך נראה דהנה לכאורה לא פריך הש"ס כלום די"ל דמה דקאמר ר' יוחנן ודאי מת מתרפאין ממנו היינו היכי דידענו מעצמנו דלולי הרופא ודאי ימות אז מתרפאין ממנו אבל היכי דאין אנו יודעים שבלאו הכי ימות בודאי רק על פי הנכרי שאומר שאם לא יתרפא ימות בודאי ואין לכו ודאי שימות רק ע"פ דברי הנכרי בזה י"ל דאין מתרפאין ממנו וי"ל דבזה מיירי הברייתא דאין מתרפאין מהם לח"ש היינו דלפי דבריהם הוי רק ח"ש והוי ס"ד כיון דמה שאומר בדבור בעלמא לא חיישינן לי' למשקר מכח סברא דשיולי שייל וא"כ י"ל ה"נ מה שאומר בפיו שב לא רפואתו ימות בודאי בזה אין לחוש למשקר כיון דשיולי שייל וא"כ הוי כידוע לנו שימות בודאי ושוב מותר להתרפאות ממנו וגם י"ל דבלא"ה אין לחוש בזה שהנכרי יערים בכך שיאמר דבודאי ימות כדי להתרפאות ממנו דהנכרי לא בקי בדינא וא"כ כיון דאומר שבודאי ימות נאמן הוא בכך ושוב מתרפאין ממנו לכך קמ"ל דאעפ"כ אין מתרפאין ממנו לח"ש כיון דרק לפי דבריהם הוי ח"ש חיישינן למשקר ובפרט דהוי ס"ד דאין לומר דהנכרי משקר שימות בודאי כדי לפאר את עצמו שריפאהו דממ"נ אם דעת הנכרי להמיתו א"כ אין לו התפארות מה שאומר שבלאו