עבודת עבודה חלק א קיב

בהמתו ולא חיישינן לרביעה דבמקום צב"ח) לא גזרו ולא חיישינן לרביעה אבל לש"ד חיישינן אף דאיכא סכנה לכך אין מתרפאין רפוי נפשות אבל לעולם בנפשו היכי דליכא סכנה דליכא שום חשש י"ל דשרי בפשיטות ומנ"ל דהיינו דר"י וצ"ע ובפרט דע"כ אנו מוכרחין לפרש כן דאל"כ מהו קמ"ל מה"ת לא ירפא ממנו בהמתו ודוחק לומר דהוי ס"ד דנגזור בהמתו אטו גופו זה דוחק ובב"כ דקמ"ל דלא חיישינן לרביעה בזה וא"כ מנ"ל דהיינו דר"י ודו"ק

רש"י ד"ה מתרפאין מהם מקבלים מהם רפואה הנה לא ידעתי מה בעי רש"י בזה והרי י"ל כפשוטו דהיינו דהנכרי מרפאהו במעשה ידיו בגופו והוא עצמו עוסק ברפואתו כדרך הרופאים כמה פעמים ומי הכריחו לפרש שמקבלים מהם רפואה והן אמת דעל גוף הש"ס קשה לי למה לא מפרש כוונת המשנה דמתרפאין מהם רפוי ממון אבל לא רפוי נפשות דהיינו אם הנכרי אינו מרפאו בגופו רק בממונו שנותן לו סמים משלו מתרפאין ממנו דבזה ליכא חשש סכנה דהרי אפשר לו להראותו לאחרים ומתיירא כעין דאמרינן לקמן דשיולי שייל כן י"ל אף בנותן לו סמים שייך לומר כן שיראנו לאחרים לכך מותר אבל לא רפוי נפשות דהיינו אם הנכרי מרפאהו בגופו ונפשו בזה לא שייך מרתת לכך אסור והנה הן אמת דהרמב"ם פוסק דאף לקבל ממנו סממנין אסור והיינו שהוכיח כן מלשון הש"ס דקאמר אבל אומר סם פלוני יפה משמע דוקא באמירה מותר ולא בנותן משלו אבל עכ"פ על הש"ס קשה דעכ"פ לפי הס"ד הוי לי' לפרש כן וכמו דרצה לפרש דרפוי ממון היינו אין בו סכנה ורפוי נפשות ביש בו סכנה רק דדחאו מר"י דאמר אפילו ריבדא דכיוסולתא וכו' כן הו"ל לומר אילימא רפוי ממון היינו במרפאהו בממונו רפוי נפשו בגופו והאמר מר עוקבא אבל אם אומר סם פלוני יפה לה וכו' משמע הא ליקח ממנו סם אסור וצ"ע והנה רש"י פירש ד"ה שיולי שייל דאמר מדלא בעי למתסי מנאי משמע דוקא מכח הוכחה זו דלא בעי למתסי מנאי הא בלא"ה לא הוי חושש הנכרי דשיולי שייל ומי הכריחו לרש"י לזה ודלמא בלי הוכחה זו נמי חושש הנכרי לשמא ישאל גם לאחר אך נראה דרש"י ס"ל נמי כהרמב"ם דדוקא באומר סם פלוני יפה מותר אבל בנותן לו סם אסור וס"ל לרש"י דלא כהרמב"ם בזה כפי מ"ש המפ' בשמו דבסם לא שייך שיולי שייל רק ס"ל דגם בנותן לו סם אפשר שיולי שייל וא"כ קשה לו למה נאסר ליקח ממנו סמים לכך מפרש דעיקר הטעם דחושש לשיולי שייל היינו כיון דרואה ריעותא מדלא אתסי מנאי מוכח דלא מהימן לו אבל היכי דלוקח ממנו סמים דלא חזינן ריעותא לא אסיק הנכרי דעתי' לשיולי שייל לכך אסור וא"ש כן נראה שיטת רש"י ודו"ק

רש"י דיה רפוי נפשות בחנם וכו' כמו אם יש את נפשכם עיין בנדרים דף מ"א ע"ב שם פירש"י פירוש אחר דהכוונה שאין החולה משלם לו רק מחזיק לו טובה בנפשו ייע"ש והר"ן פי' שם כפירש"י כאן תוס' ד"ה ברופא מומח' ע במהרש"א שכ' לא משכח' לה שיהי' נעש' מומח' דהרי אסור למול ודבריו תמוהין שהרי משכחת לה שימול ערבי וגבעוני ונעשה מומחה למילה גם י"ל דמשכחת לה היכי דנצרך המילה לרפואה במקום סכנה כיון דלהיפוך כמי יש סכנה מודה ר"מ דמותר להתרפאות מנכרי ומשכחת לה שיהי' מומחה בכך והנה עוד הי' מקום לומר דנ"מ בזה די"ל דמילת גרים ודאי מותר בנכרי דהרי עיקר טעמו דר"מ דס"ל דלא ימול אף דאחרים עומדין ע"ג מטעם דמפרש בש"ס דזמנין דמצלי סכיני' ועביד לי' כ"ש וח"כ חשש זה לא שייך רק בחיתוך אבל לא בפריעה דהרי אז כבר אין סכינו בידו ומועיל אחרים עע"ג וא"כ תינח בישראל שקודם המילה נמי ישראל הוא חיישינן שיעשנו כרות שפכה אבל במילת גרים ממ"נ ליכא חשש דאחר המילה אין חשש כרות שפכה דאין סכינו בידו וקודם הפריעה עדיין הוי נכרי ואין אנו חוששין על סכנתו כיון דבנכרי לא מעלין ולא מורידין ואף שנתן דעתו להתגייר קשים גרים לישראל וכו' ולכך מילת גרים י"ל דכשר בנכרי למאן דמכשיר מילה בנכרי ולא חייש רק לש"ד ובנכרי הבא למול לא חיישינן לזה וי"ל דמשכחת לה שהוחזק למול בגרים מיהו ז"א דא"כ תקשה מהו פריך דר"מ אדר"מ נימא דכאן במילת ישראל כאן במילת גרים ובע"כ ידי' מוכח דכא אמרינין כן דאף דבנכרי אין מעלין היינו בלא נתן דעתו להתגייר אבל בנתן דעתו להתגייר מעלין ומזה יהי' מקום להוכיח מה שנסתפק ספר יפ"ת בפ' שמות במה דאמרינן בש"ס שאמר משה אמול ואצא סכנה לילד והקשה הוא מי התיר למשה לבטל מצות מילה בשביל סכנה הרי וחי בהם ולא שימות בהם בישראל נאמר ולא בב"נ ייע"ש והנה משם לא הוי מוכח דוחי בהם שייך גם בב"נ די"ל דיצאו אז כבר מכלל בני נח כחד דעה ביפ"ת אבל מכאן שפיר יש להוכיח זה דגם בב"נ שייך דין זה והוא דבלא"ה קשה מהו פריך דר"מ אדר"מ נימא כיון דמיירי בליכא מוהל אחר רק נכרי וכותי וכדקתני מפורש בברייתא עיר שאין בה רופא ישראל בזה ס"ל דטפי ימול נכרי ואל ימול כותי ואין לומר דאף בליכא אחר נמי ראוי שלא ימול נכרי דהרי איכא חשש סכנה ואפילו בספק סכנה פטור ממצוה ואף בסכנת אבר מ"מ היינו רק בישראל שנאמר וחי בהם אבל בגר הבא להתגייר טרם שנמול ממש יש לו דין נכרי ולא שייך בו וחי בהם שפיר מותר לו למול ע"י נכרי ולא יחוש לנפשו לספק סכנה כי הוא רשאי בכך ובזה ס"ל לר"מ דימול נכרי ואל ימול כותי ובע"כ יהי' מוכח דגם בבני נח שייך הך מצוה דוחי בהם ואסור לו לכנוס בסכנה במקום מצוה מיהו זה אפשר לדחות די"ל דבמצוה שמחויב בה הנכרי לא שייך בו וחי בהם ורשאי למסור נפשו אך במילה שאין הנכרי מחויב בה א"כ הוי ממ"נ אם דין ב"נ יש לו פטור ממילה ואסור לו לכנוס בסכנה דאך את דמכם לנפשותיכם לב"כ נאמר ג"כ ואם דין ישראל יש לו שחייב במילה ממילא אסור לו לכנוס לספק סכנה בכך מיהו להרמב"ם דס"ל דבני קטורה חייבין במילה ועיין בש"א שהאריך בתשובה בזה שפיר הוי מצי לש"ס לתרץ דפלוגתא דר"מ ור"י בימול נכרי בבני קטורה הבאים להתגייר ולמול ובזה במילה הם חייבין בגיותן ומצות וחי בהם לא נאמר בב"נ לכך מותרין או חייבין לכנוס בסכנה בכך בזה פליגי אם ימול נכרי ולא כותי או כותי ולא נכרי ויהי' מוכח דגם בב"נ שייך וחי בהם מיהו אפשר דהוי דוחק לש"ס לפרש כל זה בבני קטורה ובגרים ודו"ק ולשיטת היפ"ת דבב"נ לא שייך וחי בהם יהי' מוכח דבני קטורה לא חייבין במילה כשיטת רש"י בסנהדרין שהביא הש"א בתשובה ולא כהרמב"ם ודו"ק ועיין בחדושי תורה בילדותי פ' לך מ"ש בענין זה בדברי היפ"ת הנ"ל ועוד בחדושי תורה בכמה דוכתא

תוס' דיה וכי היכן מצינן מילה לשמה וכו' הנה לפמ"ש לעיל לחלק בשליחות לעכו"ם בין בחנם לבין בשכר בשם המח"א גם כתבתי דבשלד"ע אף בשכר אין שליחות והוא מוכרח מן המשנה דהשוכר עידי שקר פטור מד"א והוא מטעם דאין שליח לד"ע לפ"ז י''ל כך דמה דאמרינין התם נכרי אדעתי' דנפשי' קעביד היינו בעושה בחנם כיון דאין לו דין שליחו לכך אזלינן בתר דעתו ודעתו הוי שלא לשמה אבל כאן איירי בשכר ובשכר יש שליחות ונחשב המשלח העושה והרי המשלח ישראל ומכוין לשמה ובכותי פוסל אף בשכר כיון דהכותים גרי אמת הם וא"כ מצווין על ע"ז ואם הם מלין לשם הר גריזים הוי דבר עברה ואין שליח לד"ע ובזה לא מהני בשכר וא"כ כוונת המשלח לא מהני שהוא אינו עושה כלום ולא נחשב למעשיו והכותי שוב אדעתי' דנפשי' קעביד וליכא כאן לשמה לכך פוסל ולכך הרה וקושיות התוס' יהי' מוכח דלא כדעת המח"א בזה ודו"ק

בא"ד וכי היכן מצינו מילה לשמה עיימ"ש בישוב קושייתם בתשובה לא"ח ה' קה"ת וגם בחבורי הנדפס סי' י"א כתבתי מזה וכעת נראה לתמוה על דבריהם דמה קושיא הרי י"ל דמה דנכרי פסול היינו מכח ספק דדלמא אינו מכוין לשמו דבישראל דיש לו נאמנות נאמן לומר שהוא מכוין לשמו אבל בנכרי דאין לו נאמנות לכך חיישינן שמא מכוין שלא לשמו ולכך פסול בגט מכח ספק והיינו בגט דודאי בעינן לשמה לכ"ע דכתיב לה לשמה אבל במילה הרי לר"מ ס"ל דלא בעינן כלל לשמה א"כ י"ל אף לר"י ספוקי מספקא לי' אם בעינן מילה לשמה או לא ולכך פוסל בכותי מכח ספק אבל בנכרי מכשיר מכח ס"ס דלמא לא בעינן במילה לשמה ואת"ל דבעינן לשמה דלמא נכרי כמי לשמו קעביד ולכך מכשיר מכח ס"ס והיותר קשה לי דמה הקשו התוס' דמנ"ל דהפסול בכותי הוי מכח דבעינן מילה לשמה דלמא טעמא דר"י הוי דס"ל גרי אמת הן והם מצווין שלא לעבוד ע"ז וא"כ י"ל דלכך לא ימול כותי מכח כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ואינו דומה לצורם אוזן בבכור ששם כתבו התוס' דהוי כאלו נעשה ממילא אבל במילה כיון דנולד מהול צריך להטיף ממני דם ברית א"כ בנעשה ממילא לא מהני שוב אף ע"י כותי כיון שהוא מל לשם ע"ז הוי כל מלתא דאמד רחמנא לא תעביד ואי עביד לא מהני לכך פסולה המילה ואין לומר דהם הקשו לאביי דס"ל עביד מהני ז"א חדא כיון דמוכח שם בתמורה דף ו' דפלוגתא דאביי ורבא תליא בפלוגתא דר' יאשי' ור' יונתן אם מערבין לקרנות ומוכח שם דלר' יונתן ודאי עביד לא מהני וא"כ נימא דר' יהודא ס"ל כר' יונתן וס"ל כרבא דעביד לא מהני לכך פסול בכותי ואביי ור' יאשי' דס"ל עביד מהני ס"ל באמת כר' יוסי דמילה כשרה בכותי ועוד י"ל דאף לאביי דס"ל קאי עביד מהני מכח לפני עור לא תתן מכשול כיון דהכותי מצווה על ע"ז לכך אסור ליתן לו למול כיון שהוא מל לשם הר גריזים עובר משום לפני עור וכמו דאסור ליתן לבני נח לסרס בהמה כמ"ש בש"ס ואה"ע סי' ה' ואפשר דמכח לישנא דר' יוסי דקאמר וכי היכן מצינו מילה לשמה משמע להו דטעמא דר"י הוי מכח מילה לשמה מיהו לפ"ז הקשה לפי האמת דמשמע שהוא מודה דכותי מל לשם הר גריזים רק דס"ל דלא בעינן לשמה ואכתי למה לא יפסול מכח כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וקשיא לרבא דס"ל דלא מהני ואפשר דלכך השמיטו הרמב"ם די"ל דר' יוסי ס"ל כמ"ד אי עביד מהני וכר' יאשי' או דס"ל דגרי אריות הן ואינו מצווה על השיתוף אבל לדידן דקיי"ל דגרי אמת הן וקיי"ל עביד לא מהני בלא"ה לא מהני מילת כותי ולכך השמיטו הרמב"ם דפוסק הלכה כר' יהודא ולא מטעמי' וכיון דאינו פוסק כר' יוסי וגם לא כר' יהודא לגמרי ולכך כל דאינו מפורש בש"ס השמיטו הרמב"ם כנלפע"ד נכון ודו"ק ושאר הפוסקים שהשמיטו זה היינו כיון דהם פסקו דמילה בנכרי פסולה ובעי הטפת דם ברית ולכך לא בעינן הדין בכותים כיון דעשאם כנכרים גמורים אבל להרמב"ם דפוסק דמילה כשרה בדעבד בנכרי הו"ל לפרש דבכותי אם בדעבד כשר כר' יוסי או פסול כר' יהודא לכך צריך לומר כמ"ש מטעם עביד לא מהני ודו"ק: תוס'