עבודת עבודה חלק א קיא

קאמר ר' יוחנן אם הי' מומחה לרבים משמע דס''ל דמילה בנכרי מותר יע"ש והנה אי משום הא לא איריא די"ל לפמ"ש לעיל די"ל דדוקא המילה שנתנה לאברהם אסור בנכרי אבל פריעה דלא נתנה לאברהם רק ליהושוע מותר בנכרי וא"כ י"ל דלא כמ"ש לעיל רק גם בפריעה שייך חשש סכנה בנכרי שיעשנו כ"ש ולכך כדפריך דר"מ אדר"מ לא משני כאן בחיתוך כאן בפריעה דגם בפריעה שייך חשש סכנה ולכך משני בהי' מומחה לרבים בזה י"ל שפיר דמיירי בפריעה שמותר בנכרי וחשש סכנה בא שייך כיון דהוי מומחה לרבים אך במילה עצמה י"ל דפוסל ר' יוחנן ומה דלא משני כן כדפריך דר"י אדר"י דאמר מילה בנכרי פסולה ולא משני כאן במילה כאן בפריעה י"ל דנהי דס"ל לר' יהודא דבעינן מילה לשמה היינו בחיתוך דהוא עיקר המילה וההתחלה אבל כיון דנעשה החיתוך לשמו לא בעינן בפריעה לשמו ודומה לגט אם לא ראה רק שיטה אחת לשמה א"צ יותר ולכך מה דפוסל ר' יהודא בכותי היינו רק בחיתוך ולא בפריעה ולכך ממה דפוסל ר"י בכותי מוכח דבחיתוך מיירי ממילא מה דמכשיר בנכרי הוי נמי בחיתוך ולכך פריך דר"י אדר"י ולז' משני הש"ס במומח' כדאמר יוחנן דמומח' מות' וא"כ מוכח דר"י עצמו אינו מתרץ הברייתו' כן רק ר' יוחנן קאמ' לדין בפ"ע דאם הוי מומחה לרבים מותר ולכך א"ש דר' יוחנן עצמו מיירי בפריעה דבזה כשר בנכרי ואינו פוסל רק מכח חשש ש"ד ולכך במומחה לרבים מותר אבל בחיתוך אף במומחה לרבים אסור שהוא פוסל מילה בנכרי רק הש"ס משני דר"מ אדר"מ דהוא ס"ל מילה בנכרי כשרה אף בחיתוך ואינו רק מכח ש"ד אז לא קשיא דר"מ אדר"מ דמיירי במומחה לרבים וכדקאמר ר' יוחנן לשטתו בפריעה יהי' לר"מ הדין כן בחיתוך כן י"ל דברי ר' יוחנן ומה שתמה הכ"מ על הרמב"ם למה לא העתיק דין דמומחה לרבים מותר נראה נמי דלק"מ די"ל דס"ל להרמב"ם דע"כ לא משני הש"ס דמומחה לרבים מותר רק למה דס"ד דלא תיפוך בזה הוכרח לומר דבמומחה לרבים מותר והיינו דאף דאינו מומחה למילה כמ"ש התוס' והמרש"א דלא משכחת לה מומחה למילה מ"מ מהני כיון דהוי מומחה לדברים אחרים וזה להס"ד דלא תיפוך אבל למה דמסיק הש"ס דלעולם איפוך א"כ שוב א"צ עוד לומר במומחה לרבים שוב הדרינין לסברא מבחוץ כיון דאינו מומחה למילה לא מהני מומחה לד"א למה דלא אתמחו ולכך השמיטו הרמב"ם

שם גמ' אתמר מניין למילה וכו' הנה לעיל הבאתי שיטת הרמב"ם דס"ל דנכרי לא ימול ואם מל א"צ למול פעם שנית ונראה ליתן טעם לדבריו ע"פ מה שהקשיתי בד"ה והכתיב ותכרות צפורה דלמא בנמול תוך ח' או בלילה כשר בדעבד ובאשה או נכרי פסול אף בדעבד דמה לי קרא דביום השמיני ומה לי קרא ואתה את בריתי תשמור ולמה בזה יפסול אף בדעבד וכעת נראה דהנה הש"ך ביו"ד סי' רס"ב תמה באמת דהרי אמרינן במנחות דף ס"ו דאם נקצר שלא כמצותו כשר למה דחיא שבת וא"כ במילה נמי כיון דשלא בזמנו כשר למה דוחה שבת וגם תמה על הרמב"ם שפסק בעומר גופו נקצר שלא כמצותו כשר ודחיא שבת ועיי"ש בחדושינו מ"ש ליישב שטתו ולפ"ז י"ל דודאי הרמב"ם פסק נמי כר' יהודא דדריש המול ימול דמילה לא שייך בנכרי רק דלשטתו אזיל דפסק אף דנקצר שלא כמצותו כשר אעפ"כ דוחה השבת א"כ אף במילה אין ראי' ממה דדוחה שבת דפסול שלא בזמנו ולכך פוסק דנמול שלא כמצותו כשר וכיון דנמול שלא כמצותו כשר אף מילה בנכרי אינו פוסל בדעבד ור"י דס"ל מילה בנכרי פסולה היינו דס"ל כהך מ"ד במנחות דאם נקצר שלא כמצותו כשר לא דחיא שבת וממילא מוכח דבמילה דדחיא שבת נמול שלא כמצותו פסול וכיון דנמול שלא כמצותו פסול ממילא ע"י נכרי נמי פסול אבל לדידן בזה קיי"ל כר"י דמילה לא שייכא בנכרי מדרש המול ימול אבל בדעבד פסול לא קיי"ל כוותי' די"ל דהכתוב גופו אינו פוסל בדעבד רק לכתחלה דנמול שלא כמצותו בשר ואין ראי' ממה דדחיא שבת דהרי בעומר נמי דוחה שבת ואעפ"כ נקצר שלא כמצותו כשר ולכך פסק דנכרי לא ימול ואעפ"כ כשר בדעבד וא"ש ודו"ק וזה נכון וברור

ח"א דכתיב ואת בריתי תשמור וכו' יש להסתפק בפריעה אם כשר בנכרי כיון דאמרינן ביבמות דלא נתנה פריעת מילה לאברהם ואם כן כיון דואתה את בריתי תשמור או המול ימול כתיב גבי אברהם ולו לא ניתן פריעה יש לומר דדוקא במילה פסול בנכרי אבל בפריעה דלא ניתן לאברהם רק ליהושוע כשר בנכרי ואין לומר דילפינן מהדדי ז"א דהרי איכא למיפרך מה למילה שניתן גם לאברהם משא"כ מפריעה א"א דאעפ"כ בזה שוה פריעה למילה וצ"ע וממה דלא משני הש"ס דר"מ אדר"מ ולא משני כאן במילה כאן בפריעה משום דא"כ למה אוסר ר"מ בנכרי דבזה לא שייך סכנה כמ"ש לעיל ולמה פוסל ר"מ ובע"כ במילה איירי לכך פריך דר"י אדר"י גם בלא"ה לשון ימול לא משמע פריעה וצ"ע: גמ' והכתיב ותקח צפורה צור וכו' קשה לי מה ראיה דלמא באמת צפורה שלא כדין עשתה מדעתה דנפשה והרי בסוף ברכות אמרינן גבי התקינו להיות שואלין בשם קאמר שם הש"ס דכי תימא בועז מדעתי' עביד ת"ל אל תבוז כי זקנה אמך וכו' משמע דלולי קרא זה הוי ס"ד לומר דאף בועז מדעתי' דנפשי' עשה מכ"ש בצפורה י"ל כן וצריך לומר דעיקר הקושיא גמרא הוי כיון דחזינן שהועילה מעשי' שהרי וירף ממנו ואם לא הוי מילה למה וירף ממנו אך לפ"ז יהיה מוכח כהך דעה דס"ל ביו"ד סי' רס"ב דנמול שלא כמצותו פסול דאם נמול שלא כמצותו כשר מהו פריך דלמא לעולם לכתחלה אסורה אשה למול רק בדעבד מהני כמו דבנמול בלילה או קודם ח' הן אמת דמלשון הברייתא דקאמר מילה בנכרי פסולה משמע אף בדעבד פסולה אבל זה גופא צ"ע אם נימא נמול שלא כמצותו כשר אף דכתיב בפירוש ביום השמיני אעפ"כ בדעבד יהי' כשר קודם א"כ גם ע"י נכרי ואשה יהי' כשר בדעבד אף דכתיב ואתה את בריתי תשמור או המול ימול דלמא היינו רק לכתחלה ולא בדעבד ומה לי קרא ואתה את בריתי תשמור ומה לי קרא וביום השמיני ימול ובע"כ מוכח דנמול שלא כמצותו פסול ואין לומר דגם בנכרי הוי רק לכתחלה דא"כ מהו פריך מצפורה וצ"ע

גמרא ואב"א אתי איהי ואתחלה אתי משה ואגמרה הנה מזה משמע דאם התחיל אחד מן הפסולין במילה ואתי כשר ואגמרי' כשר והדבר צ"ע דמ"ש משנים אוחזין בסכין ושוחטין ואחד מהם פסול דפסולה השחיטה ומ"ש ממילה דהרי שחיטה בנכרי פסולה ומילה בנכרי פסולה ומה לי מילה מה לי שחיטה ואף דהתם בעינין שיתחיל הפסול בדבר שעושה אותו נבילה הרי במילה נמי כל שהוא מעכב דהרי חוזר על ציצין המעכבין וא"כ למה לא יצטרך למול שנית כשהתחיל הפסול או גמר ואפשר דשאני מילה דדי בהטפת דם ברית. דהרי בנולד מהול וכדומה די בהטפת דם ברית וא"כ לא גרע מילת הכשר במקצת מהטפת דם ברית ואינו דומה לשחיטה דשם לא מהני הטפת דם רק בעינין שחיטת רוב שנים ולכך כל שהתחיל פסול ליכא רוב אבל במילה דדי בהטפת דם ברית מהני מקצת הכשר דלא גרע מהטפת דם ברית והנה ע"פ שני תרוצים של הש"ס הנ"ל י"ל בזה מ"ש הכתוב ותקח צפורה צור ותכרת את ערלת בנה ותאמר חתן דמים אתה לי וירף ממנו אז אמרה חתן דמים למולות והנה להבין המשך המאמר ובפרט אמרה למילות לשון רבים וכבר מלתי אמורה בזה בכמה אופנים וכעת נראה כך דהנה אם מילת האשה כשרה תליא בהני שני מטעמים דאם אשה כמאן דמהולי דמיא לשרה המילה ואם אינה כמאן דמהולא פסולה ולפ"ז הנה תחלה סברה צפורה דאשה לאו כמאן דמהילא דמיא ולכך סברה שמה שהוא כורתת את ערלת בנה אינו בתורת מילה ממש רק שעכ"פ צער הדמים יועיל להגין על משה לפי שעה להניחו וא"כ יניח לו המלאך לפי שעה ואז יגמור משה המילה או שיטיף ממנו דם ברית ואז ינצל משה לגמרי אך משה רבינו ידע הדין דאשה כמאן דמהילא דמיא ומילתה כשרה לכך לא עשה לילד עוד דבר וז"ש הכתוב תחלה אמרה חתן דמים אתה לי שאף שלא ינצל בתורת זכות מילה ממש עכ"פ יועיל קצת בזכות הצער והדמים שהוציאה ממנו וז"ש חתן דמים אתה לי כפי' רש"י מן הש"ס דנדרים דחתני אתה תהי' נתון לי בדמים הללו אם שאינו מילה ממש וסברה שגוף המילה יגמור משה שיטיף ממנו דם ברית אך אח"כ כשראתה וירף ממנו שמשה רבינו הרף מן הילד ולא הטיף ממנו דם ברית ולא מלו שנית כלל אז הבינה שמילה שלה הוי מילה ממש ובע"כ מוכח דאתתא כמי כמאן דמהולא דמיא לכך אז אמרה חתן דמים למילות עבור שני המילות שהיא כמהולא דמיא ושוב מילת הנער הוי מילה על ידה וא"ש

גמרא. לתני מתרפאין מהם בשכר אבל לא בחנם לכאורה קשה מה קושיא דלמא אם הוי קתני בשכר הוי משמ' דאף אם קצב לו שכר בין אם יתרפאו לא ג"כ מותר לכך קמ"ל דמתרפאין ממנו רפוי ממון דהיינו דוקא אם מבטיח לו שכר לכשיתרפא לבד אז מותר אבל אם קוצב לו שכר בין אם יתרפא או לא אסור מיהו זה לק"מ דא"כ תקשה על הסיפא דנקט שאין מתרפאין ממנו רפוי נפשות דהיינו לגמרי בחנם כפרש"י לא שמעינין רבותא טפי דאפילו בשכר אין מתרפאין היכי דהשכר שוה בין יועיל או לא וא"כ קשה ממ"נ או מרישא או מסיפא ודו"ק מיהו זה קשיא דלמה דרוצה לומר אח"כ דרפוי ממון הוי דבר שאין בו סכנה ורפוי נפשות דבר שיש בו סכנה מהו פריך מר' יהודא דאמר אפילו ריברא דכוסילתא לא מתסינן מנייהו דלמא המשנה מיירי בשכר ובזה יש חילוק דדבר שאין בו סכנה סמכינן אאומדנא שלא יפסיד שכרו ודבר שיש בו סכנה לא סמכינן על אומדנא זו ואסור אף בשכר ור"י מיירי בחנם בזה אף דבר שאין בו סכנה אסור והמשנה מיירי בשניהם בשכר ומחלקת בשכר עצמו בין יש בו סכנה או לא וצ"ע

גמרא והיינו דר"י הנה אכתי אין הוכחה לדר"י דדלמא מיירי המשנה ביש בו סכנה אך צריך לומר כיון דלפירוש זה מה דנקט רפוי ממון היינו בהמתו וא"כ הרי ברפוי בהמתו ודאי אין סכנה לבעלים וא"כ מדנקט רפוי ממון משמע דוקא בבהמתו מותר אבל רפוי גופו אף באין בו סכנה אסור לכך הוי היינו דר"י אך בהיות כן אכתי קשה מנ"ל דהיינו דר"י דלמא לעולם מה דנקט רפוי נפשות היינו ביש בו סכנה ובאין בו סכנה מותר ומה דקמ"ל רפוי ממון בהמתו דמותר ולא קמ"ל דרפוי גופו בדבר שאין בו סכנה מותר י"ל כך דהנה מפורש לעיל בר"פ זה דאין מתיחדין בהמה אצל עכו"ם דחיישינן לרביעה ולפ"ז י"ל דהנה קיי"ל בא"ח סי' ש"ה דמותר לומר לעכו"ם לחלוב פרה בשבת אף דהוי מלאכ' דאורייתא ואמירה לנכרי שבות מ"מ משום צב"ח לא גזרו וכן נמי אם נפלה לאמת המים מותר להשים כלי תחתי' אף דמבטל כלי מהיכנו מכח צב"ח א"כ י"ל דה"נ דהיכי דצריך לרפואה דהוי צב"ח לא גזרו לחוש לרביעה ולכך קמ"ל רבותא דמתרפא רפוי ממון דהיינו בהמתו