עבודת עבודה חלק א קי

אם רוב ישראל ישראל להחזיר לו אבדתו ולא אמרינן דהמוציא מוחזק ואין הולכין במא"ה היינו משום דאין להמוציא חזקה מעלייא בו ייע"ש ולפ"ז ה"כ מה דסמכינן על סימנין היינו נמי מה"ט מכח דאין להמוציא חזקה מעלייא בו וא"כ תינח בכל ישראל דיש לבעלים הראשונים חזקה מעלייא בממונו וכיון דלהמוציא אין לו בו חזקה מעלייא לכך אזלינן בתר סימנין או רוב כיון דע"י רוב יתחזק חזקת הבעלים הראשונים וחזקה זו דוחה לחזקת המוציא אבל באבדת המומר אף אם יחזיר לו לא יתחזק חזקת ממון בכך דאין חזקה שנו חזקה לכך הוי הרוב נגד חזקת המוציא ולא מהני רוב וא"ש והבן אבל היכי דהוי מורידין ואין לו בו חזקה כלל ועיקר מה דאסור לאבדו ביד הוי מכח יכין רשע וילבש צדיק ועכ"פ השתא אין לבעלים בו חזקה כלל וא"כ נגדו עדיף חזקת המוציא ושוב ראוי שלא יועיל סימנין מכח דלא אזלינן בממון אחר הרוב וזה דפריך אני שונה לכל אבדת אחיך לרבות המומר שמחזירין לו בסימנין ואת אמרת מורידין דחם מורידין אין לו בו חזקת ממון וראוי שלא יועיל סימנין דבזה אלים חזקת המוציא טפי וא"ש ודו"ק ובהיות כן תמוה לי גוף דברי התוס' דמה התחילו להקשות כלל ממה דממון מסור אסור לאבדו ביד נחזי אנן באסופי במחצה על מחצה דאמרינן שם דאין מחזיר לו אבדתו מכח דהמוציא מוחזק בו והרי לאבד ממונו ודאי אסור דהרי אמרינן שם דלכך הוי ישראל בנגח תורא דידי' לתורא דידן דפלגא משלם ופלגא אמר לי' אייתי ראי' דלאו ישראל אנא ושקול וא"כ מוכח דאפילו במקום שיש צד לומר שחייב מדינא לשלם אם הוא נכרי מ"מ מספק אין גובין ממנו ומכ"ש דבחנם אסור לאבדו ביד ואעפ"כ אבדתו אין מחזירין כיון דהמוצא מוחזק וח"כ ה"ה כמי בזה אף דממון מסור אסור לאבדו ביד מכח ספק דלמא יכין רשע וכו' מ"מ להחזיר לו אבדתו אין להחזיר כיון דהמוצא מוחזק כמו באסופי במחצה על מחצה וצע"ג על התוס' בזה

תוס' בד"ה סמי מכאן מומר ובפ' השולח ס"ת שכתבו מין ומומר ומסור הנה מדבריהם משמע דאף במומר לתיאבון פסול בכתיבת ס"ת ועייע"ש בזה בתשובה לק' שדה לבן בא"ח הלכות קה"ח ייע"ש

תוס' דיה וחד אמר להכעיס נמי מומר תימה וכו' קשה לי מה הקשו הרי לפי מ"ש הפוסקים וש"ע יו"ד סי' ב' דמומר נקרא מי שהרגיל בכך ופסול לעדות היינו שעשה רק פ"א ולפי הסכמת הפוסקים שהביא הש"ך שם הוא דאפילו בפ"א הוי מומר וא"כ מה הקשו נימא דהכא פליגי בעושה פ"א בזה ס"ל לחד דכל להכעיס הוי כמו מומר לע"ז ואף בפ"א הוי מין וחד ס"ל דאף להכעיס כמי הוי מומר כיון דהוי פעם אחד אבל התם בהוריות יהי' מיירי בעושה כן הרבה פעמים ויהי' הכונה כך דבאכל חלב אפילו הרבה פעמים הוי מומר לתיאבון להכעיס הרבה פעמים זה הוי מין ואיזה מומר שסתמו מין הוי באכל נבלות שקצים ורמשים הרבה פעמים בזה הוי סתמא מין ותדע דבע"כ משמע להש"ס דהכא איירי בפ"א דאל"כ מהו פריך מברייתא מאכל פרעוש אחד או יתוש אחד הרי זה מומר והא הכא דלהכעוס הוא וקתני מומר ומהו פריך הרי התוס' כתבו דאכל פרעוש אחד או יתוש אחד מיירי רק פעם אחד וא"כ נימא דהתם מיירי בפ"א לכך הוי רק מומר ומ"ד מין מיירי בהרבה פעמים ובע"כ משמע לי' דפלוגתתם הוי בפ"א והיינו מכח דבהרבה פעמים לא הוי פליג אידך לומר דהוי מומר דאיך נפרש הברייתא דהוריות כקושיות התוס' וא"כ מכח קושיות התוס' הוכיח הש"ס דפליגי רק בפ"א ומוכח דמ"ד מין הוי אף בפ"א ולכך פריך שפיר מברייתא דאכל פרעוש אחד וא"ש ודו"ק ועיין בחבורי ליו"ד מהדורא ה' סי' קי"ב ע"ש בסוגיא הנ"ל השייך לכאן בהשמטה סי' ג' ב תוס' ד"ה איזהו מין זה העובד ע"ז וכו' י"ל דהא דאמר שחיטת מין לע''ז היינו בכומר לע"ז וכו' הנה לכאורה בתירוץ זה לא הועילו רק לתרץ קושייתם השני' אבל מה שהקשו בתחלה במהו דפריך הש"ס השתא שחיטת מין דישראל אסורה דעכו"ם מבעיא ומהו קושיא הא אשכחנא ישראל עובד ע"ז חמור מעכו"ם וכו' הנה קושיא זו לא מתרצא בכך דסוף סוף י"ל עובד ע"ז יוכיח וכו' מיהו מדברי המרש"א יש ללמוד כוונתם דס"ל בסתם עובד ע"ז גרע ישראל מסתם מאומ"ה אבל בכומר גרע עכו"ם מישראל ובזה מתורץ הכל עיין במהרש"א והבן ועיין בחדושי לחו"מ סי' רמ"ו מ"ש השייך לסוגיא הנ"ל

תוס' ד"ה לאפוקי לשם מורנא וכו' תמוה לי למה הוצרכו להביא ממרחק לחמם להביא ראי' דמותר לרפאותם בשכר ולמה לא הביאו ראי' ממקומו דהרי לעיל מתיר למיילדת ליילד לנכרית בשכר משום איבה ומה לי ליילד או לרפאותם ואדרבא ליילד גרע דאית בי' תרתי שמרפא אותה וגם מיילד בן לע"ז ג"כ ואעפ"כ מותר משום איבה וצ"ע

תוס' ד"ה אני שונה לכל אבדת אחיך וכו' תימה מהו פריך וכו' דהא ממון מסור אסור לאבד ביד וכו' הנה בעניי לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דמה מדמה התוס' מה דאסור לאבדו ביד למצות השבת אבדה לאבדו בקום ועשה י"ל דאסור כיון דאפשר שיהי' יכין רשע וילבש צדיק לכך אין לו לאבדו ביד אבל להיפוך נמי אין ראוי לחייבו להיות מחויב להשיב אבדתו לעשות ממנו חיוב ומצוה מספק ודאי מכח הך ספק דינין רשע וילבש צדיק אין לחייבו בקום ועשה ולעשות ממנו מצוה ובפרט הרי בנכרי איכא דעות דס"ל גזל נכרי אסור מן התורה וא"כ נמי אסור לאבדו ביד ולהזיקו ולהשיב לו אבדתו ליכא מצוה ואדרבא אסור לא להשיבו מכח למען ספות הרוה וכו' ועוד בשלמא לאבדו לגמרי שלא יהי' ראוי לו לנפשי ולא לאחרים אסור מכח יכין רשע וילבש צדיק דאפשר שיהי' ראוי לאחרים אבל ליטול לנפשו אפשר דשרי דנכסיו הפקר כיון דמורידין ולא מעלין וכמו דלמ"ד גזל נכרי מותר אף דלא מורידין ולא מעלין א"כ אף למ"ד גזל נכרי אסור אינו כהפקר היינו מכח דעכ"פ אין מורידין אבל במינין דמורידין וכן מומר שפיר י"ל כיון דמורידין הוי נכסיו להפקר ולכך מותר ליטול לנפשו ומכ"ש שאין חיוב להשיב אבדתו ולכך פריך כיון דלכל אבדת אחיך לרבות המומר מוכח דאין מורידין ודברי התוס' צע"ג לדעתי

בא"ד ובכל מקום שונה מסור אצל מין ולא אתרבי אצל אבדה ושמא מאן דאית לי' ממון מסור אסור לאבדו ביד אית לי' נמי דמשיבין אבדתו הנה דבריהם אלו סותרין לריש דבריהם שכאן כתבו תחלה בפשיטות דמסור לא אתרבי אצל אבדה אף דקיי"ל ממון מסור אסור לאבד ביד מ"מ אין משיבין אבדתו הרי דס"ל דאבדה שאני מלאבדו ביד רק אח"כ כתבו בלשון שמא דחד דינא אית להו ומשיבין נמי אבדתו ולעיל בתחלת דבריהם כתבו בתימא להיפוך והוי ס"ל בפשיטות דאבדה ואסור לאבדו ביד חד דינא אית להן עד שהקשו דרך תימא כן ודבריהם סתרי אהדדי וצ"ע

גמרא סמי מכאן אומר וכו' קשה לי מה קושיא הרי ידוע פלוגתא דר"מ וחכמים אם מומר לד"א הוי מומר לכל התורה דר"מ ס"ל דהוי מומר לכל התורה וחכמים ס"ל דלא הוי מומר לכל התורה וא"כ נימא דברייתא דלכל אבדת אחיך לרבות המומר אתיא כרבנן דס"ל מומר לד"א לא הוי מומר לכל התורה וכיון דלשאר התורה הוי דינו כישראל ממש לכך משיבין לו אבדתו והברייתא דמורידין אתיא כר"מ דהוי מומר לכל התורה וכיון דהוי לכל התורה מומר לכך מורידין וצ"ע

דה כז גמרא אתמר מניין למילה בנכרי שהוא פסולה ור' יוחנן אמר וכו' הנה ראיתי בת"ח הקשה דכאן משמע דס"ל לר"י מילה בנכרי פסולה ולעיל אמר כי אתא ר"ד אמר ר' יוחנן במומחה לרבים משמע דס"ל מילה בנכרי כשרה ותירץ בשם הכ"מ דמה דפליגי ר"י ורב בטעם דמילה בנכרי פסולה היינו אליבא דר"י הנשיא ולהו לא ס"ל כן ייע"ש ולפע"ד אי אפשר לומר כן דא"כ תקשה מהו פריך הש"ס לל"ק דקאמר ערבי מהול וגבעוני מהול א"ב ממשנה דקונם שאני נהנה מן הערלים אסור במולי אומ"ה וקשה מה קושיא נימא דדין זה אם הנכרי נחשב מהול או לא תליא בהך פלוגתא דלעיל בכותי אם בעינן מילה לשמה או לא דהרי התוס' כתבו למ"ד דבעינן לשמה מה דכשר בנכרי היינו מכח דסתמא עומד לשמה וא"כ תינח בשל ישראל אבל מילת הנכרי ודאי סתמא לאו לשמה קאי ולכך למ"ד דבעינן מילה לשמה לא הוי מילת הנכרי מילה לכך נחשבו ערלים אבל למ"ד מילה לא בעינן לשמה נחשב מילת ככרי מילה וא"כ נימא דהך משנה דקונם שאני נהנה מן הערלים אתיא כהך מ"ד דבעינן מילה לשמה ולכך נחשבו מולי נכרים ערלים והש"ס דקאמר דגבעוני מהול וערבי מהול נחשב מהול היינו למ"ד דלא בעינן מילה לשמה לכך גם הם נמולים נחשבו ומהו פריך אלא ודאי יהי' מוכח דרב ור"י אליבא דנפשייהו פליגי ויהי' מוכח דקיי"ל דבעינן מילה לשמה ולכך כיון דקיי"ל דבעינן לשמה ואעפ"כ קאמר דגבעוני מהול כשר פריך שפיר דבמשנה מפורשת דגבעוני לא נחשב מהול כן הי' נראה לומר מיהו משיטת הרמב"ם וכל הפוסקים שהשמיטו הדין דלא ימול כותי משמע דס"ל דלא בעינן מילה לשמה וכן כתב הט"ז להדיא בסי' רס"ד בטעם מ"ש בש"ע דאם מל נכרי א"צ להטיף ממנו וכו' דלא בעינן מילה לשמה הן אמת דדברי הט"ז תמוהין בזה דהרי אף אם בעינן מילה לשמה י"ל דבנכרי כשר דנכרי סתמא קעביד כמ"ש התוס' ומאן דפוסל בנכרי הוי מטעם אחר ואין ראי' מזה דמילה כשרה שלא לשמה ועיימ"ש בחדושי ליו"ד סי' רס"ד ליישב זה מיהו מדעת הרמב"ם שהשמיט הך דינא דכותי יהי' מוכח דלא ס ל דבעינן לשמה דהן אמת דמהפוסקים דס"ל דלדידן אם מל נכרי אף בדעבד פסול י"ל דלכך השמיטו דין כותי כיון דעתה עשאום כנכרים גמורים לא עדיף מנכרי ולא הוצרכו לכתוב דין כותי אבל להרמב"ם שפסק דבנכרי אם מל צריך למול עוד קשה למה לא ביאר דכותי צריך למול שנית מכח לשמה וגרע מנכרי בע"כ דס"ל דלא בעינן מילה לשמה והנה לפ"ז נשאר קושייתינו דמהו פריך מן המשנה דנדרים נימא דשם אתיא כמ"ד בעינן מילה לשמה והם ס"ל כמ"ד דלא בעינן מילה לשמה וצ"ע

שם גמרא אתמר מניין למילה בנכרי שהוא פסולה הנה הרמב"ם בפ"ב מה' מילה דעכו"ם לא ימול ואם מל א"צ לחזור ולמול שנית הנה מזה משמע דפוסק דבדעבד כשרה מילה בנכרי ומ"ש הב"י ביו"ד לפרש כוונתו דרק מילה לא בעי שנית אבל הטפת דם ברית צריך כדעת הסמ"ג הוא תמוה לפע"ד דא"כ פשיטא מה"ת הוי ס"ד דנבעי יותר הרי לא גרע מילת הנכרי מנולד מהול שלא נמול כלל בידי אדם שא"צ הטפת דם ברית ומה"ת הוי ס"ד דנבעי יותר בזה ובכ"מ תירץ דמשמע ליה דרבי יוחנן לאו אליבי' דנפשי' קאמר דמילה בנכרי פסולה רק לשיטת ר"י הנשיא ולי' לא ס"ל דאי אליבי' דנפשי' קשה דדבריו סתרי אהדדי דהרי תחלה קאמר