עבודת עבודה חלק א קט

הרי התוס' כתבו דבור המתחיל הרועים בהווה דקה שרבנן תקנו להיו' לא מורידין ולא מעלין דיש כח ביד ב"ד להכות ולענוש שלא מן התורה א"כ י"ל דמן התורה משיבין אבדתו ורבנן תקכו להיות מורידין ולא מעלין אך כתבנו דקושייתו הוי דתרתי לריעות' לא הוי מתקני רבנן אם מן התור' הוי חיוב אף להשיב גופו לא הוי מתקני רבנן תרתי לריעותא אף להוריד והוי סגי בחדא כמו ברועי בהמה דקה ולפ"ז קשה כיון דמסמי כאן מומר מהו פריך השתא מורידין ולא מעלין מבעיא נימא דכוונת הברייתא הוי דמורידין מדרבנן ולא מעלין מן התורה ונ"מ בין ד"ת לדרבנן כגון שיש איבה אז להוריד אינו מחויב כיון דיש חשש איבה אבל שלא להעלותו מחויב אף שיש חשש איבה כיון דהוי מן התורה ואף דלענין שלא להעלותו מפורש לעיל דלא שייך איבה מכח דיש לו התנצלות מ"מ ודאי דמשכחת לה אופן דגם בזה שייך איבה ואעפ"כ כתבו הפוסקים הובא במג"א סי' ש"ל דהיכי דלא מצי לאשתמוטי מותרת משום איבה והוא דליכא איסור תורה ייע"ש א"כ ה"כ י"ל נ"מ זו דנ"מ היכי דשייך איבה ולא מצי לאשתמוטי אעפ"כ אינו רשאי להעלותו דהוי מן התורת אבל שלא להורידו שרי משום איבה כיון דהוי דרבנן ולעולם יהי' כוונת התנא מורידין מדרבנן ואין מעלין מן התורה ולכך כראה דמזה יהי' ראי' למ"ש לעיל בישוב קושיית התוס' ד"ה לכל אבדת אחיך וכתבנו כדרך דפריך כיון דקאמר מורידין ולא מעלין מוכח דס"ל דמומר לד"א הוי מומר לכל התורה ולכך פריך דא"כ למה מרבה מלכל אבדת אחיך להשיב למומר אבדה בסימנין הרי לרמאי לא מהני סימנין ומכ"ש אם הוי מומר לכל התורה ייע"ש לעיל ולפ"ז נראה דקושיא זו לא תקשה רק אי נימא דמורידין קשה שפיר דאם לא הוי מומר לכל התורה למה מורידין בשביל עברה אחת כיון דבשאר עברות הוא כישראל מהו אולמא דהך מהך אבל אם נימא רק דלא מעלין לא הוי מוכח דהוי מומר לכל התורה די"ל אם הוי רק מומר לעברה אחת הוי שקול בשב ואל תעשה לא להוריד ולא להעלות וכמו ברועי בהמה דקה דלא הוי ודאי מומר לכל התורה ומ"מ לא מורידין ולכך הוי עיקר קושיות ר' יוחנן רק מורידין וכן דייק בלשונו ואת אמרת מורידין ולפ"ז קשה מהו פריך ר' יוחנן נימא דמורידין הוי רק דרבנן ואין לומר דתרי חומרי לא מחמרי רבנן דדלמא באמת שלא להעלותו הוי מן התורה ולעולם מן התורה הוי דמומר לד"א לא הוי מומר לכל התורה ולכך מחזירין לו אבדתו ולא מורידין ולא מעלין ומה דתנא מורידין הוי מדרבנן ובאמת מדרבנן אין מחזירין לו אבדתו ומהו פריך ר' יוחנן אלא ודאי דלא הוי משמע לי' לר' יוחנן לפרש כן דלצדדין קתני להיות מורידין מדרבנן ולא מעלין מן התורה או דלא ס"ל להיות כח בדרבנן לתקן להורידו דבקום ועשה אין כח ביד חכמים לעקור ד"ת ואף דב"ד מכין ועונשין היינו רק בדבר שאין סכנה אבל בדבר שהוי סכנות נפשות אין כח ביד חז"ל לעקור ד"ת בקום ועשה ואין דומה למה דתקנו רבנן שלא להעלותו דשם הוי רק בשוא"ת בזה יש כח ביד חז"ל לתקן דיש כח ביד חז"ל לתקן ד"ת בשוא"ת ולא בקום ועשה וכו' ולכך אי אפשר לומר דמורידין הוי מדרבנן ולכך אחר שאמר ר' יוחנן סמי מכאן מומר ולא ס"ל לפרש דמורידין מדרבנן ולא מעלין מן התורה פריך שפיר השתא מורידין לא מעלין מבעיא אבל בלא זה לא הוי קשה די"ל כנ"ל דמורידין מדרבנן ולא מעלין מן התורה וא"ש ודו"ק

גמרא וסבר ר"י ארמאי שפיר דמי והתניא מניין למילה בעכו"ם שהוא פסולה וכו' הנה מכאן יש להוכיח דלא כדעת הרב מח"א שהביא השעה"מ בה' תרומות דס"ל דנהי דאין שליחות לעכו"ם מ"מ בשכר יש שליחות לעכו"ם וכבר הוכחנו מכמה מקומות דלא כוותי' וגם מכאן יהי' מוכח כן דאל"כ קשה מהו פריך נימא הא דס"ל לר"י מילה בנכרי פסולה היינו אם הנכרי מלו בחנם דבזה כיון דאין שליחות לעכו"ם א"כ נכרי אדעתא דנפשי' קעביד ומילה בנכרי פסולה אבל ברייתא דפלוגתא דר"מ ור"י מיירי בשכר ולכך מתיר ר' יהודא דבזה כיון דיש שליחות לעכו"ם א"כ הוי מעשה של ישראל וכאלו הוא עצמו מל ולכך כשרה המילה בכותי פסולה כיון דמכוין לשם ע"ז ומחשבתו פוסל בזה לא מהני מה דהוי שלוחו של ישראל גם י"ל דבכותי דהוי גרי אמת א"כ אין שליח לדבר עברה אבל בנכרי דסתמא קעביד ואינו פסול רק מכח דליכא מחשבתו לשמה ובזה כיון דיש שליחות ונחשב ישראל המל ומהני לי' מחשבת ישראל שמכוין לשמה ור"מ הפוסל בנכרי הוי מכח חשש סכנה ובזה לא מהני בשכר ובע"כ מוכח דלא כדעת המח"א מיהו י"ל דהוא ס"ל כדעת הג"א המובא בסי' קנ"ה דס"ל דבשכר לא חיישינן לסכנת נפשות ובע"כ הברייתא בחנם מיירי דבשכר לא הוי פליג ר"מ לאסור בנכרי גם י"ל דע"כ לא ס"ל כן להמח"א רק בדבר הרשות ואין קפידא בזה רק מכח אתם גם אתם מה אתם בכי ברית אף שלוחכם בני ברית בזה י"ל דבשכר מהני חבל היכי דביטול השליחות הוי בלא"ה מכח דליתי בנפשי' וכל דליתי' בנפשי' לא שייך שליחות אף אם לא הוי ככרי בזה לא מהני אף אם הוי בשכר ולכך י"ל במילה דלא שייך בנכרי והוי ליתא בנפשי' לכך לא שייך בזה שליחות אף בשכר כן י"ל בזה והנה אמת דתמי' לי לדעת הג"א שהבאתי לעיל והובא ביו"ד סי' קנ"ה דבשכר לא חיישינן לש"ד מהו פריך הש"ס דר"מ אדר'מ' נימא דכאן בחנם כאן בשכר דבחנם אוסר ר"א דחייש לש"ד ובשכר לא חייש ועיין דף זה ע"א מה שפלפלתי בדברי הג"א ומכאן כמי תמוה עליו ביותר ועוד קשה לי להסוברים ביו"ד סי' רס"ב דמל תוך ח' לא יצא א"כ מהו פריך דר"י אדר"י ממ"ש מילה בנכרי פסולה נימא דהחילוק כך דהרי הטעם דמילה בנכרי כשרה אף דלר"י בעינן מילה לשמה היינו משים דמילה סתמא לשמה קאי משא"כ בגט ייע"ש וא"כ תינח בזמנה אבל בתוך ח' כיון דלא הוי זמנו עדיין אז ודאי סתמא לאו לשמה קאי ולכך פסולה בנכרי ולכך מה דקאמר ר"י בנכרי כשרה מיירי בזמנו או אחר זמנו ומה דקאמר ר"י מילה בנכרי פסולה היינו לפני זמנו ומהו פריך וזה ראי' גדולה להסוברים דמילה תוך ח' פסולה וצ"ע בזה:

והנה אין לדחות קושייתם דקושיית הש"ס הוי ממה דנתן טעם ואתה את בריתי תשמור ואם הכונה דלא הוי לשמה ומיירי תוך זמנו למ"ל הקרא דואתה את בריתי תשמור אך ז"א דהרי גבי מצה דבעינן לשמה יליף בש"ס מקרא דושמרתם את המצות מזה דרשינן דבעי שימור לשם מצה א"כ מוכח דלולי הך קרא לא הוי ידעינן דבעי שימור לשם מצה רק מהך קרא ילפינן לי' א"כ י"ל ה"ב כוונת הברייתא דכולי הך קרא ואתה את בריתי תשמור לא הוי ידעינן דבעי שימור לשם ברית ולא הוי ידעינן דבעינן עילה לשמה רק כיון דכתיב ואתה את בריתי תשמור ומוכח דבעי שימור לשם ברית ממילא בעינן מילה לשמה ונכרי אינו עושה לשמה ולכך פסול בנכרי היכי דסתמא לאו לשמה קאי ובע"כ מוכח דמילה שלא בזמנו פסולה בלא"ה מיהו אכתי לא הונח בזה דהוי מצי לאוקמא אכתי במילת נכרי דבסתמא לאו לשמה קאי וזה פסול בנכרי דאינו עושה לשמו ובאמת קשה עוד במה דקאמר הש"ס כ"מ בין למ"ד מואתה את בריתי תשמור ובין למ"ד המל ימול ולמה לא קאמר נ"מ כך דלמ"ד ואתה את בריתי תשמור ס"ל דבעי מילה לשמה ודרוש לי' דבעי שימור לשם ברית ופוסל בכותי ג"כ דלא הוי לשמה ובנכרי ממילא מכשיר דסתמא עומד לשמו ואינו פוסל רק במילה שלא בזמנה או במילת גר דסתמא לאו לשמו קאי בזה קאמר דמילה בנכרי פסולה דהיינו בחד מהני גוני דכתיב ואתה את בריתי תשמור ובעינן לשמה ממילא פסול בנכרי דלאו לשמו הוא היכי דסתמא אינו עומד לשמו ולמ"ד מהמל ימול הוי להיפוך לא בעינן מילה לשמה וכשר בכותי לגמרי ובנכרי פסול אף במילה בזמנה אף דסתמא עומד לסתמו והו"ל לומר הך נ"מ דמ"ש קרא ואתה את בריתי תשמור מושמרתם את המצות וכמו דהתם דרשינן לי' לשמה נדרוש גם כאן ונאמר דמזה ילפינן דבעינן שימור לשם ברית ובעינן לשמה וצ"ע בזה הנה עוד הי' מקום לדבר הרבה בסוגיא זו אלא שלא גרם הזמן אולי יזכיני ה' בזמן אחר לפרש יותר בזה

שייך לעיל בגמרא ד"ה השתא מורידין וכו' ועיין ראי' לדברינו הנ"ל בר"ן בפ"ה דגיטין מ"ש שם בשם אחרים גבי ס"ת שכתבו מומר דמשמע שם דמן התורה לא הוי מומר לד"א מומר לכל התורה ומדרבנן הוי נומר לכל התורה ואינו בקשירה ייע"ש

תוס' ד"ה אני שונה לכל אבדת אחיך וכו' הנה ליישב קושייתם חוץ ממ"ש לעיל י"ל כיון דמפורש במשנה פ"ב דב"מ והרמאי אע"פ שאומר סימנים לא יתן שנאמר עד דרוש אחיך אותו עד שתדרוש את אחיך אם הוא רמאי או אינו רמאי וכו' א"כ מפורש דברמאי לא מהני סימנין ועיין בתוספת שם לעיל דף ך"ז ע"ב ד"ה דרשהו אם הוא רמאי שכתבו לחד תרוצא דאף אם סימנין ד"ת מ"מ ברמאי לא מהני סימנין מן התורה ייע"ש ואם כן י"ל דבזה המה מחולקין דודאי אם הוי אמרינן מומר לד"א לא הוי מומר לכל התורה לא הוי סברא להורידו בידים על כל פנים כיון דלא הוי לכל התורה מומר והי' די לומר שלא להעלותו אבל למה יורידינו ועיין בר"ן מפורש כן דמומרין דנקט כאן הוי לעברה אחת וא"כ אם לא הוי מומר לכל התורה אין ראוי להורידו ובע"כ הך תכא דהמומרין מורידין ס"ל דמומר לד"א הוי מומר לכל התורה לכך מורידין ולפ"ז י"ל דר' יוחנן ס"ל סימנין דאוריית' וא"כ מה דכתיב דרוש אחיך אותו היינו בסימנין וא"כ מה דכתיב לכל אבדת אחיך לרבות אבדת מומר היינו נמי להשיבו בסימנין ולכך פריך שפיר דאי ס"ד דהוי מומר לכל התורה א"כ הוי כמו רמאי וגרע מרמאי ולכך אין לו להחזירו בסימנין וזה דקאמר ר' יוחנן אני שונה לכל אבדת אחיך לרבות אבדות המומר ומוכח דמחזירין לו בסימנין ואי ס"ד דמומר לד"א הוי מומר לכל התורה א"כ הוי רמאי וגרע מני' ולמה יחזיר לו בסימנין ובע"כ דלא הוי דמאי ומומר לד"א לא הוי מומר לכל התורה ואת אמרת מורידין דמומר לד"א הוי מומר לכל התורה וכן הי' נראה לפרש הסוגיא ונתיישב קושיית התוס' דעיקר פרכת הש"ס הוי למה נחזור לו בסימנין הרי אף לרמאי אין מחזירין בסימנין ומכ"ש למומר אם הוי מומר לד"א מומר לכל התורה אך אם נפרש כן נתחזק קושייתינו הנ"ל בש"ס יותר כיון דזה הוי פלוגתא דתנאי אם מומר לד"א הוי מומר לכל התורה נימא הא כמ"ד דהוי מומר לכל התורה הא כמ"ד דלא הוי מומר לכל התורה לכך נראה באופן הנ"ל בדרך אחר קצת והוא דנראה דאף למ"ד סימנין דאורייתא מ"מ ודאי לא עדיפי סימנין מרוב דהרי רוב ודאי הוי מן התורה ובסימנין יש דעות דהוי רק דרבנן וא"כ לדידהו הוי סימנין גריעי מרוב וא"כ אף למ"ד סימנין דאורייתא אין לומר דס"ל דעדיפי מרוב דאיך יהי' מחולקין בסברות הפוכות מהיפוך אל היפוך ולכך אף למ"ד סימנין ד"ת לא עדיפי מרוב ולפ"ז מה שסומכין כלל על סימנין ולא אמרינין הרי אין הולכין אחר הרוב בממון וה"ה דאין ראוי לילך אחר סימנין בממון אך הטעם הוא כמ"ש הה"מ והובא באה"ע סי' ד' בח"מ וב"ש דלכך באסופי אם