עבודת עבודה חלק א קח

דס"ל דאין הכרח לומר דהמשנה מיירי בחנם רק דהי' אפשר לו להעמידה בחנם מזה יהי' מוכח דס"ל דלא כדעת הגהת אשר"י שהביא הרמ"א ביו"ד סי' קנ"ה שס"ל דאף דאין מתרפאין מרופא נכרי מחשש ש"ד מ"מ בשכר שרי דחייש בהפסד שכרו דא"כ לשטתו המשנה בע"כ מיירי בחנם מדקתני בסיפא אבל נכרית תיילד את ישראלית מכח דאחרות עומדות ע"ג ואי מיירי בשכר ודאי דמותר דחיישת להפסד שכרה ומה איריא מיילדת דאיכא טעמא דאחרות בלא"ה נמי מותר בכל רפואה ובע"כ מיירי בחנם וכך הו"ל להתוספות להקשות דהמשנה בע"כ מיירי בחכם דבשכר מותרת נכרית לישראלית בפשיטות ומדסיפא דוקא בחנם רישא נמי בחנם ומדלא הקשו כן מוכח דלא ס"ל כהג"א רק כהרש"ל שם דבכל ענין אסור ושפיר י"ל דהמשנה איירי אף בשכר לכך הקשו רק דהו"ל להעמיד בחנם ואפשר לחלק דהג"א אינו מתיר בשכר רק אם מבטיח לו שכר על מנת שיחי' בזה שייך לומר שחושש להפסד שכרו אך אם מבטיח לו שכר סתם בין אם יחי' או לא בזה ודאי מודה הג"א דאסור דלא שייך בזה הפסד שכרו וא"כ י"ל דבישראל דקאמר בברייתא דבשכר מותר היינו בכל ענין בין בקצב לו שכר אם יחי' או בקצב לו שכרו סתם ואדרבא נראה דדוקא בקצב לה שכר סתם מיירי דבקצוב לה רק ע"ת נראה דלא שייך בזה איבה וא"כ בשכר סתם י"ל שפיר דהמשנה מיירי אף בשכר רק דמיירי בשכר סתם ובזה מותרת נכרית לישראלית מכח דעומדת ע"ג אחרות ובישראלית לנכרית אסור ולכך שפיר כתבו בלשונם רק דאפשר להעמיד בחנם י"ל דמודה להג"א ודו"ק

והנה עפ''י דברי הג"א הנ"ל י"ל הסוגיא על נכון מקושיות התוס' למה לא משני דהמשנה מיירי בחכם והוא די"ל כיון דקיי"ל סתם משנה כר"א ובכמה דוכתא פריך הש"ס דר"מ אדר"מ מכח דסתם מתניתין ר"מ עיין בנדרים דף פ"ח ע"ב בפירש"י שם ובכמה דוכתא וא"כ ה"נ הרי בברייתא אוסר ר"מ לנכרית ליילד ישראלית ואיך כאן במשנה מתיר ר"מ לנכרית להוליד ישראלית וגם אם נדחוק דאתיא כחכמים קשה דעכ"פ גם חכמים אין מתירין רק כשאחרות עומדות ע"ג ולמה לא התנה במשנה תנאי זה שיהי אחרות עומדת ע"ג עכ"פ ולכך נראה דמזה יהי' ראי' להג"א דבשכר לא חיישינן לש"ד ולכך ר"מ ורבנן בברייתא מיירי בחנם לכך חיישינן לש"ד כל חד כפי שטתו אבל המשנה מיירי בשכר ולכך בזה לכ"ע לא חיישינן לש"ד ואף אחרות ע"ג לא בעינן וא"כ מוכח דהמשנה מיירי בשכר מדמתיר נכרית לישראלית א"כ רישא דאוסר ישראלית לנכרית מוכח דאף בשכר אסור ולכך פריך שפיר דהא תניא בברייתא דבשכר שרי ולפי זה י"ל דתירוץ הש"ס הוי כך דהנה לעיל דף י"ט מבעיא בש"ס שם בטעמא דלפני אידיהן אסור לשאת ולתת עמהם אם הוי מכח אזיל ומודה או מטעם לפני עור לא תתן מכשול וקאמר שם נ"מ דאית לי' בהמה לדידי' דלפני עור ליכא ואזיל ומודה איכא ייע"ש והנה אנן קיי"ל כטעם אזיל ומודה כמ"ש הר"ן שם וכל הפוסקים ולפ"ז הנה בנדון דידן דקאמר מפני שמיילדת בן לע"ז שייך נמי הני שני טעמים אחד משום דעבר על לא ישמע על פיך או מכח לפני עור לא תתן מכשול וה"נ ביניהם נמי הוי כך באם יש מיילדות אחרו' נכרית אז משום לפני עור ליכא ומשום לא ישמע על פיך איכא ולפ"ז הוי קשה מהו פריך הש"ס נימא דהמשנה מיירי בליכא מיילדת דאז עובר מכח לפני עור והוי איסור לכך לא מהני אף בשכר כמ"ש התוס' דבשל תורה לא מהני איבה אבל הברייתא מיירי באיכא אחרת דליכא לפני עור רק לא ישמע על פיך וזה הוי רק דרבנן ובדרבנן מותר בשכר מכח איבה אך הש"ס להס"ד דלא ידע הטעם משום איבה א"כ הוי קשה לו ממ"נ אי מותר בשכר לטעם אזיל ומודה יהי' מותר גם מכח לפני עור ואם ללפני עור לא מהני שכר גם לטעם אזיל ומודה לא יועיל שכר ואם לא שייך בזה אזיל ומודה גם בחנם יהי' מותר ולכך פריך שפיר דממשנה מוכח דאף בשכר אסור ובברייתא מפורש דבשכר מותר ולכך משני ר' יוסף בשכר שרי משום איבה ומשום איבה שפיר יש לחלק בין של תורה לדרבנן ולכך המשנה מיירי בליכא אחרת דשייך לפני עור ולא מהני שכר ואיבה וברייתא באיכא אחרת לכך מותר בשכר משום איבה וא"ש ודו"ק ועיין לעיל בתוס' ריש פ"ק מפורש דמשום איבה התירו ולא חיישינן לאזיל ומודה והיינו לדידן דהטעם משום אזיל ומודה וזה ראי' לדברינו ודו"ק ועוד י"ל ע"פ דברינו לעיל דדברי הג"א לא שייך רק היכי שמבטיח לו שכר רק כשיחי' אבל אם מבטיח לו שכר בין כך ובין כך מודה הו"א דלא מתרפא ממנו לפ"ז י"ל כך דהנה בחשש איבה נראה לומר להיפוך דע"כ לא שייך איבה רק כשרוצה לשלם לו שכר בין אם יצליח או לא אז אם אינו רוצה לעשות מוכח שהוא מחמת שנאה ושייך איבה אבל אם מבטיח לו שכר רק בשיצליח לא שייך איבה די"ל דאינו רוצה לכנוס לספק פן יפסיד טרחתו בחנם וכמה פעמים אף בישראל אינו רוצה להטריח כה"ג ובזה לא שייך איבה ולפ"ז הוי דבר והפוכו בשכר שמותר ולא חיישינן לש"ד לא שייך בזה חשש איבה ובשכר דשייך איבה איכא בזה חשש ש"ד ולכך א"ש דהמשנה ודאי דמיירי בשכר מכח דיוק הסיפא מדמתיר בנכרית לישראלית ולכך להס"ד דלא ידע היתר השכר בברייתא הוי מב\כח איבה רק הוי ס"ל מכח דבשכר הוי אדעתי' דנפשי' קעביד כמ"ש לעיל או דס"ל דהברייתא כוונתה רק מכח לא תחנם וא"כ בזה אין לחלק בין שכר לשכר ובכל ענין בשכר שרי לכך פריך שפיר מן המשנה דמוכח דאף בשכר אסור אבל למה דמחדש ר' יוסף דבשכר מותר משום איבה וא"כ לא שייך איבה רק כשמבטיח לו שכר בכל ענין אבל אם מבטיח לו רק כשיצליח לא שייך איבה וא"כ י"ל דהמשנה מיירי במבטיח לו שכר כשיצליח ובזה ישראלית לנכרית אסור ונכרית לישראלי' שרי בכה"ג דבזה חוששת להפסד שכרה וא"ש ודו"ק מיהו לדרך זה קשה למה מחלק הברייתא בין בחכם לבשכר הו"ל לחלק בשכר עצמו בין אם מבטיח לו בכל ענין בין אם מבטיח לו רק כשיצליח ואפשר דכוונת הברייתא באמת כך במד"א בחנם היינו אם מתנה עמו שאם לא יחי' הולד יהי' בחנם אז אסור אבל בשכר היינו שאף אם לא יחי' הולד תקבל שכר אז מותר מכח איבה ודו"ק ולפמ"ש הרשב"א הובא בש"ע דאיבה לא שייך רק במפורסמת למיילדת ולא באינה מפורסמת א"ש ג"כ דודאי המשנה מיירי בשכר מדיוק הסיפא כמ"ש לעיל מיהו י"ל דהמשנה מיירי באינה מפורסמת ולא שייך איבה ואסור אף בשכר והברייתא בע"כ מיירי במפורסמת אך לפי הס"ד דלא ידע הטעם דבשכר מכח איבה א"כ לא ידע לחלק בין מפורסמת או לא לכך פריך שפיר אבל למה דמשני ר' יוסף מכח איבה י"ל שפיר דמשנה מיירי באינה מפורסמת וברייתא במפורסמת וא"ש ודו"ק היטב ועיין לקמן ע"ב בש"ס מה שהקשיתי עוד על הג"א בזה

תוס' ד"ה הרועים בהמה דקה וכו' מכין ועונשין שלא מן התורה קשה לי א"כ מהו פריך הש"ס לקמן דאני שונה לכל אבדת אחיך לרבות אבדות המומר ואתה אמרת מורידין ולא מעלין ומה קושיא נימא דודאי מן התורה משיבין לו אבדתו ואין מורידין אותו ומה דתנא דהמינין והמסורת מורידין ולא מעלין היינו מדרבנן דב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה ובלא דברי התוס' שהביאו בלשונם מב"ד מכין ועונשין הוי אפשר לחלק בין קום ועשה כגון מורידין אין כח ביד רבנן אבל שב ואל תעשה שלא להעלותו יש כח בידם לעקור ד"ת אך לפי לשון התוס' שהביאו ראי' שב"ד מכין ועונשין משמע דלא נחתי לכך וס"ל אף בקום ועשה יש כח בידם ואין לומר דיש חילוק בין הכאה למיתה דא"כ מה ראי' הביאו התוס' מהתם ומה דמיון הוא להכא ובע"כ לא נחתי התוס' לחילוק זה וקשה שפיר ודו"ק ואין לומר דפרכת הש"ס הוי ע"פ הכלל בידינו דכל דבר המפורש להיתר בתור' אין בידינו לאסרו וכיון דכתיב מפורש כל אבדת אחיך לרבות המומר אין כח ביד חכמים לבטלו זה אינו חדא דזה גופו לא נקרא מפורש בתורה שהרי גבי שופר דרשו נמי ביום אפילו בשבת ואסרוהו חכמים ועוד אף אם נחשב זה מפורש בתורה אדרבא נשאר בזה קושיות התוס' דמה ראי' מהשבת אבדה לגופו הרי ממון מסור אסור לאבדו בידו לא שייך תרוצם דמזה ילפינן אבדת גופו דהרי זה ודאי אינו מפורש כלל בתורה רק מדרשא וי"ל שפיר דלענין גופו שאינו מפורש בתורה גזרו חכמים אבל השבת ממונו שמפורש בתורה לא גזרו חכמים ומה פריך וצ"ע ועיין לקמן מ"ש ליישב זה

בא"ד והשבת ממונו דחייב להעלות ואסור להוריד הנה זה הוי כפל לשון אם חייב להעלות מכ"ש דאסור להוריד והרי הש"ס פריך מה דקאמר מורידין ולא מעלין השתא מורידין ולא מעלין מבעיא ומתרץ ותרוצם לא שייך להיפוך וקשה אם חייב לעלות מכ"ש דאסור להוריד ובגוף קושייתם נראה דלא ק"מ די"ל דשאני רועי בהמה דקה דהוי גזלו רבים ולא ידעו ממאן גזלו ואין בידם להשיב לכך חמור עונם משא"כ שאר גזלנין שאין גוזלין כל כך תדיר והוי בידם לעשות תשובה אח"כ ושוב עיינתי בר"ן שכתב בקצרה וז"ל רועי בהמה דקה שהם עוסקין בעברה תדיר נראה שכיוון לתרץ קושיות התוס' מ"ש מגזלנין ומתרץ כמ"ש ות"ל כוונתי לדעתו בכך

גמרא, א"ל אני שונה לכל אבדת אחיך לרבות המומר ואת אמרת מורידין לעיל הקשיתי בדברי התוס' ד"ה והרועים דמהו פריך נימא דמן התור' באמת חייבין להשיב לו אבדתו וגופו אך מדרבנן גזרו להיות מורידין ולא מעלין וכעת נראה די"ל דכוונת פרכת הש"ס כך דבשלמא ברועים הוי רק תקנה אחת שמן התורה מחויב אף להעלותו ואתו רבנן ותקנו שלא להעלותו אבל עכ"פ אין מורידין אבל במומר דקתני נמי מורידין אם איתא דמן התורה חייבין אף להשיב גופו כמ"ש התוס' א"כ נהי דאחמרו רבנן הי' די להחמיר בחד מעלה שלא להעלותו אבל האיך החמירו עלי' בתרתי להורידו נמי ולא הוי מתקנו רבנן מהיפוך אל היפוך שמן התורה מחויב אף להעלותו ורבנן יתקנו אף להורידו זה אינו סברא ומה יומתק בזה לשון הש"ס דקאמר ואת אמרת מורידין ולא סיים כל הלשון ואת אמרת מורידין ולא מעלין אך לפמ"ש מדויק דעל ולא מעלין לא קשה לו כלל די"ל דהוי מדרבנן רק דהוי קשה לו למה מורידין ודאי תרתי לריעותא לא החמירו רבנן וא"ש ודו"ק ועיין מ"ש לקמן בזה עוד בד"ה גמרא השתא מורידין וכו'

גמרא. השתא מורידין אמרת ולא מעלין מבעיא יש לדייק למה תחלה הקדים הש"ס מ"ש ר' יוחנן אני שונה לכל אבידת אחיך וכו' ואח"כ פריך על לשון הברייתא השתא מורידין אמרת ולא מעלין מבעיא ולא כן דרך הש"ס דדרכו תמיד תחלה לפרש גוף הלשון של הברייתא ואח"כ להקשות ברייתא על ברייתא וכאן עשה להיפוך ותחלה הו"ל לפרש גוף הלשון ואח"כ לרמות ממנו על הברייתא דלכל אבידת אחיך אך נראה דא"ש דהנה לכאורה קשה מהו פריך הרי י"ל דלעיל הקשינו מהו פריך הש"ס מלכל אבדת אחיך הרי