עבודת עבודה חלק א קז

הוא לבד ולכך מוקי לה הכא באשתו עמו ובהרבה פרוצים והוי כמו התם באשתו עמו ושתי נשים ולכך כתבו לכאורה משמע דאתיא כר"ש וא"ש כן נראה כוונתם על נכון

גמרא. תא חזי מה בין גנבי דבבל ללסטים דא"י עיין פרש"י והנה בזה נראה לפרש מ"ש המשורר קפיטיל כ"ז ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון ויובן כמי מ"ש בתורה ארץ אשר אבניה ברזל ומהררי' תחצוב נחושת והכונה בזה ע"ד משחז"ל דת"ח שבבל מקנתרין זה לזה בהלכה ות"ח שבא"י הם נוחין זה לזה בהלכה והנה הת"ח נקראים אבנים שהמה יסוד העולם כמ"ש צדיק יסוד עולם ולכך הנה הצדיקים נמשלו לאבנים אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה וכן כי מראש צורים אראנו ואחז"ל אלו האבות כי הנה הצדיקים המה אבני יסוד ואבני שתי' שמהם הושתת העולם כמ"ש לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל והנה הרשעים נקראו הרים כמ"ש שמעו הרים את ריב ה' והרבה מזה והנה אמרו חז"ל במס' תענית בפסוק ברזל בברזל יחד מה ברזל אחד מחדד את חבירו כן הת"ח אחד מחדד את השני והנה הכתוב אומר מפורש ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו מוכח דאדם האוהב את חבירו מחדד אותו ודומין לברזל אבל המקנתרין ושונאים זה לזה אין אחד מחדד את השני ולכך אמר ארץ אשר אבני' הת"ח וצדיקים שבה המה ברזל שיש להם מדרגת ברזל ואחד מחדד את חבירו ואינו שונאו כת"ח שבבל ומהררי' אף מהרשעים שישנן שם גם מהם תחצוב נחושת וגם מהם נמשך טובה והנאה לכבודו ית' והנה בזה יתפרש פסוק הנ"ל שהתחלנו שהתחיל המשורר לומר ההפרש והחילוק בין א"י לח"ל ואמר נכבדות מדובר בך עיר אלהים סלה דהנה בח"ל לא נחשב לו ית' רק אלו המכירין אותו יה' אבל אלו שאין מכירין אותו והם רשעים אין בהם לו ית' הנאה של כלום אך בא"י הן הצדיקים הן הרשעים נמשך מהם לו ית' כבוד והנאה ח"ש בא וראה החילוק בין א"י לח"ל הנה אזכיר רהב ובבל רק ליודעי אלו שמכירים אותי ויודעים אותי עבורם אזכיר מקומם הנה פלשת וצור עם כוש אינן חשובין בעיני רק מכח שזה יולד שם כלומר שזה היודע אותי זה יולד שם אבל עבור מי שאינו יודע אותי אין המקומות חשובין לפני כלום אבל ולציון יאמר איש ואיש הן הצדיק הן הרשע עבור שניהם המקום חשוב לפני שכולם נולדו בה והנה מזה הוי סימן שעתיד הקב"ה לחדשה שנית כבראשונה אם ראינו גם בהיותינו עתה בגלות וא"י חרבה אף בכל זאת אין הרשעים שבא"י ורשעים שבח"ל שוין מזה מוכח דעדיין יש קדושה בארץ ולא נפקע קדושתה ממנה ומזה מוכח דעתידה להתחדש כבראשונה וז"ש ממה שלציון יאמר איש ואיש יולד בה הן הצדיק הן הרשע מכולם ניכר כבודו ית' ושנולדו בא"י כי אין דומין לרשעי ח"ל זה הסימן שהוא יכוננה עליון אח"כ מחדש ולא פקעה קדושתה לגמרי וא"ש

בת ישראל לא תיילד לנכרית וכו' הנה מה דלא דייק כאן הא לכותי שרי כדדייק בפ"ק דף ב' עיין בחידושי לא"ח סי' ש"ל מ"ש בזה גם עיימ"ש שם בדברי התוס' אם זה הוי מלאכה של תורה או לא גם מה שיש להעיר בענין הצריכתות בש"ס עיין שם וגם בק"א ביו"ד קנ"ד ייע"ש: גמרא רש"י ד"ה בשמתי' לפי שהי' אדם גדול ושמתי' חיילי' לייטינהו בשמתי' וכו' פירושו אין מובן מי הכריחו לכך ומה הוי קשה לו אם לא הוי בטוח שיחול שמתי' סוף סוף כיון שדברו על ת"ח נדוהו דהרי המבזה ת"ח חייב נדוי וכל אדם רשאי לנדותו ואין לומר דס"ל לרש"י דאף שחייב נדוי אם אין המנדה ת"ח אין נדויו נדוי שהרי הש"ך ביו"ד סי' של"ד ס"ק צ"ב הביא בשם הג"א דאפילו אין שמעון ת"ח נדויו נדוי ונהי דשם מיירי שהי' חייב לו ממון ומסרב לפרוע מ"מ אין סברא שיהי' חמור המסרב לפרוע ממון מדין המבזה ת"ח ולכך ודאי מכ"ש במבזה ת"ח דהוי נדויו נדוי אף שאין המנדה ת"ח והרי ק"ו הוא דהמסרב לפרוע איכו חייב נדוי ואין הב"ד חייבין לנדותו ואעפ"כ אם נדוהו המלוה הוי נדוי אף שאינו ת"ח מכ"ש במבזה ה"ח דהב"ד חייבין לנדותו מכ"ש דאם נדוהו אחר אף שאינו ת"ח דהוי נדוי ובע"כ מוכח דרש"י לא ס"ל כהג"א וס"ל לרש"י כאן דבכל ענינים שאחר חייב נדוי מ"מ אם נדוהו מי שאינו ת"ח אינו נדוי וצ"ע

תוס' ד''ה עכו"ם מניקה בנה וכו' ומיהו בישראל יוצא ונכנס שרי דעומד ע"ג קרינן בי' כדמוכח וכו' הנה בעניי לא זכיתי להבין דבריהם דמה ראי' מאיסור לפקוח נפש הרי חזינן דבאיסור הולכין אחר הרוב ובפקוח נפש אין הולכין אחר הרוב וא"כ י"ל ה"ה בזה י"ל באיסור מהני יוצא ונכנס אבל בפקוח נפש לא מהני יוצא ונכנס ובפרט די"ל דיוצא ונכנס מהני מטעם מרתת ולא עדיף מרוב דע"פ הרוב הוא מרתת כה"ג וא"כ תינח באיסור אבל בפ"נ דלא מהני רוב לא סמכינן על מרתת ויוצא ונכנס וצ"ע

בא"ד וא"כ צריך ליזהר לאשה מניקה וכו' הנה תיבת וא"כ אין לו הבנה מה שייכות זה דוקא עתה ונראה כוונתם דאם לא הוי מועיל יוצא ונכנס רק עומד ע"ג ממש לא הוי מחמירין כולי האי ביוצאים לדרך והוא שעת הדחק שאי אפשר להם בלא"ה אך כיון דמהני יוצא ונכנס לכך שוב אף ביוצא לדרך ראוי להחמיר כיון דאפשר להו לעשות דרך היתר ביוצא ונכנס וא"ש

תוס' ד''ה ורמינהו יהודית מיילדת ארמאי וכו' והמקשה לא עלה על דעתו להעמיד המשנה בחנם משום דתלי טעמא מפני שמיילדת בן לע"א כוונתם דהמקשן הוי ס"ד דהטעם בין בחנם לבין בשכר היינו מכח לא תחנם דבחנם אסור מכח לא תחנם ובשכר דליכא לא תחנם שרי ולכך פריך שפיר דאין לפרש טעם המשנה דמיירי בחנם דהרי מפורש במשנה הטעם מכח שמיילדת בן לעכו"ם ולא מכח לא תחנם והנה מן הש"ס הנ"ל יהי' מוכח דלא כדעת הרב בעל מח"א שהביא השעה"מ בה' תרומות דס"ל דנהי דאין שליחות לנכרי מ"מ אם נותן לו שכר נעשה עכו"ם שליח לישראל ייע"ש:

והנה כבר כתבנו בכמה דוכתא ראי' שלא כדבריו ומכאן יהי' כמי מוכח שלא כותי' דא"כ אם עכו"ם לישראל נעשה שליח בשכר ממילא ה"ה להיפוך ע"כ ישראל לעכו"ם נמי נעשה שליח בשכר דמה לי זה או זה הרי מחד קרא אמעוטי תרווייהו וא"כ מהו פריך דלמא לעולם המשנה מיירי בחנם ואף דנקט טעמו שמיילדת בן לעכו"ם דלמא זה גופו הוי טעמו לחלק בין בחנם לשכר דבחנם אין שליחות ישראל לעכו"ם וא"כ ישראל אדעתי' דנפשי' קעביד לכך מיילד הוא בן לעכו"ם אבל בשכר נעשה הוא שליח לעכו"ם ואין המעשה שלו רק של משלחו ואין הוא המיילד בן לעכו"ם רק משלחו וכמו דאמרינן בשלד"ע דהיכי דיש שלד"ע הוי העברה של המשלח והשליח פטור ואם אשלד"ע הוי העברה של השליח וא"כ י"ל ה"ה בזה דהיכי דהוי בחנם דאין שליחות לעכו"ם הוי המעשה של ישראל והוא המוליד בן לעכו"ם והיכי דהוי בשכר דיש שליחות לעכו"ם לא הוי המעשה של ישראל רק של עכו"ם לכך מותרת לילד ומהו פריך אלא ודאי מוכח דאין חילוק בשליחות לעכו"ם בין בשכר או לא וצ"ע ואפשר ליישב דבריו די"ל דפרכת הש"ס הוי כך כיון דאמרינן גבי אשלד"ע מ"מ בדיני שמים חייב וא"כ י"ל ה"ה להיפוך נמי כמו דאף אם אשלד"ע מ"מ חייב המשלח בד"ש כמו כן הוי להיפוך דאף במקום שיש שליח לד"ע מ"מ השליח חייב בד"ש והסברא נותן כן דעכ''פ מסייע הוי לעברה ולכך פריך הש"ס שפיר כיון דהטעם דמיילדת בן לע"ז אף אם יש שליחות לעכו"ם בשכר מ"מ איסורא קעביד הישראל לכתחלה ולכך משני דמשום איבה מותר ואדרבא בזה א"ש מה שהתירו בזה משום איבה כיון דהוי איסור גמור שמיילדת בן לע"ז למה יתירו משום איבה אך לפמ"ש א"ש דאיסור גמור ליכא בזה כיון דיש שליחות לעכו"ם בשכר מ"מ איסורא דרבנן איכא כיון דעכ"פ הוי כמסייע לדבר עברה ולכך משני דהך איסורא דרבנן התירו שפיר משום איבה והנה י"ל בזה אדרבא בזה ראי' לדברי המח"א מדברי התוס' הנ"ל דהנה מ"ש לעיל בכוונתם מכח לא תחנם אין כראה דקשה ממ"נ אי באין מכירו מ"ט יתסור ואם במכירו מהו אירי' מיילדת כל דבר אסור לעשות עמהם טובה ולכך נראה דלהס"ד הוי ס"ל דטעם הברייתא הוי כיון דקיי"ל בנכרים שאין בינינו וביניהם מלחמה הוי לא מורידין ולא מעלין וא"כ בזה אם מיילדת את הנכרית נותנת חיים לאם ולולד והוי בכלל מעלין ועדיף מנה לכך אסורה ליילד אותו אך מה שבשכר שרי היינו מטעם איבה התירו אך ס"ל דזה אינו מועיל רק לגבי איסורא דלא מורידין ולא מעלין דהוי רק איסור דרבנן בזה שפיר התירו משום איבה אבל לפי טעם המשנה שמיילדת בן לע"ז א"כ זה הוי איסור תורה ואיסור תורה לא התירו משום איבה כמ"ש התוס' לקמן והוכיח הש"ס זה מן המשנה דהוי איסור תורה דאם דרבנן למ"ל הטעם מכח הבן וע"ז דנקט תיפוק לי' מכח איסורא דלא מעלין ואסור מכח האם בלתי הבן ובע"כ דקמ"ל רבותא דיש בזה איסור תורה דבשאר נכרי שכבר הוא בעולם וכבר עבד ע"ז אין איסור להעלותו רק מדרבנן אבל להוליד בן לע"ז שלא הי' בעולם עדיין בזה עושה איסור תורה דלא ישמע על פיך ובזה נשמע על פי' ממש כיון דעל ידו נולד דבר חרש אבל בנכרי שכבר הוא בעולם ואינו עושה רק הצלתו והוי מבריח ארי בעלמא ומציל ממנו הנזק ונשאר כמעיקרא בזה לא נחשב בכלל לא ישמע על פיך ולכך הוי רק איסור דרבנן ולכך קמ"ל המשנה רבותא דבמיילדת בן הוי אפילו איסור תורה ולכך פריך שפיר דבאיסור תורה למה מותר בשכר דאין לומר משום איבה דאיסור תורה לא התירו משום איבה ולכך פריך שפיר וזה מחדש רב יוסף דאף לאיסור תורה מותר בשכר משום איבה כיון דבשכר יש שליחות לעכו"ם א"כ לאו מעשיו הוא ואינו רק איסור דרבנן שמסייע לעברה ולכך בזה מותר בשכר משום איבה ויש ראיה להמח"א גם מקושיות התוס' אח"כ גבי שבת למה התירו משום איבה הרי יש בזה איסור תורה דעוקר הדבר מגדולו ולהמח"א א"ש דכיון דהוי בשכר א"כ יש שליחות לנכרי והוי המעשה של המשלח ולא עבר הישראל רק באיסור דרבנן ואיסור דרבנן התירו משום איבה וא"ש מיהו התוס' שלא תרצו כן נראה בעליל דלא ס"ל כהמח"א בהא רק בכל ענין אין שליחות לנכרי אף בשכר ודו"ק היטב והנה לכאורה קשה על דברי התוס' מ"ש דלכך לא משני דהמשנה מיירי בחנם מכח דנקט הטעם דמיילדת בן לע"ז וקשה מה בכך אטו בשביל זה אין לחלק בין בחנם ובשכר והרי גבי שבת קיי"ל באו"ח סי' רמ"ז ורנ"ב דאם הנכרי עושה מלאכה עבור ישראל בחנם אסור דעושה כן אדעתא דישראל אבל בשכר שרי דאדעתי' דנפשי' קעביד בשביל שכרו וא"כ י"ל ה"נ בעביד בחנם עושה אדעתא דנכרי והנכרי מכוין להוליד בן לכך אסור מכח דמיילד בן לע"ז אך בשכר אדעתיה דנפשי' קעביד ליטול שכרו ואין עיקר כוונתו להוליד בן לע"ז לכך מותר ומהו פריך וצ"ע

והנה מלשונם שכתבו דהמקשן לא הוי ניחא ליה להעמיד המשנה בחנם דס"ל