אבני החושן חלק א צה

סימן מג

א) ואמרו ממנו שאל לזייף לו שטר זה וכו' אין גובין בו. הקצה"ח כ' דאם ראו השטר בידו והעדים אין זוכרין אימת שאל מהם לזייף אם אח"כ או מקודם אוקמי גברא אחזקה דאח"כ איתרע כמו בסי' ל"ד סעיף כ"ג וא"כ השטר כשר ולי צ"ע והנה לעיל סי' ל"ד הקשה הקצה"ח למה נימא השתא הוא דאיתרע נימא העמד ממון על חזקתו והרי פסול לפניך כמו במקוה ואמרתי דל"ד למקוה דשם בא הא דהרי חסר לפניך על חזקת הטמא וראוי שיצטרף לחזקת טמא דאם הי' חסר הוא עומד בטומאתו אבל בסי' ל"ד אף אם נאמר דפסול להעיד אין ראי' להלוה שאינו חייב דהרי ודאי אפשר דלוה רק דאנו דנין כיון דפסול אינו נאמן א"כ כל מה דלא נגבה הוא רק מכח נאמנות מוקמינן אותו על חזקתו והשתא איתרע ודו"ק וכ"ז ניחא שם אבל כאן דאין אנו דנין לפוסלו ורק על ממון זה אנו דנין שפיר י"ל דאיכא חזקת ממון והרי הוא זייפן לפניך. והנה האמת אגיד דאין בסברא זו כדאי לחלוק ולהכריע נגד הקצה"ח אך בלא זה קשה לפענ"ד לומר בזה השתא הוא דאיתרע דהרי באמת אין אנו פוסלין אותו כמ"ש הסמ"ע ס"ק ג' ואין אדם נפסל ע"י שרצה לעבור והי' לנו לומר דחזר ממחשבתו ולא איתרע כלל וע"כ צ"ל דמ"מ שטרא ריעי איקרי ואין להוציא ע"י שטר כזה שיש בו רק חשש שראינו שרצה לזייף וחיישינן דגמר מחשבתו וא"כ כמו דע"י רצונו אמרינן שמא השטר מזויף ה"נ נימא דמסתמא עשה שטר זה אח"כ והוא הוא הריעותא עצמו וא"כ אין לדון בזה השתא איתרע רק דיש ריעותא לומר דע"י שטר מזויף הוא מוציא ודו"ק

ב) אין גובין בו. השע"מ צידד באם הלוה מודה שלוה בו רק טוען פרעתי אי נאמן במיגו דמזויף או מ"מ י"ל דירא לטעון מזויף כיון דמכירין החתימות והנה אמת כי סברא כזו נזכר בתוס' ב"מ (ד' י"ג) ד"ה להד"ם שכתבו דשטר שנפל אף דלא מהני בי' קיום מ"מ אינו נאמן לומר פרעתי במיגו דמזויף כיון שמכירין החתימות אך מ"מ יש לחלק דכאן אינו ירא לומר מזויף דהרי יש עדים דחזר אחר זיוף וכמו דאמרינן דהיכי דאיכא עדים דמסייע לה מעיזה וצ"ע אך השע"מ מתרץ בזה קושיית הש"ך על הכ"מ וב"ח דכתבו דמיירי דכת"י יוצא ממ"א לכן אין נאמנים שאין זוכרין הלואה ותמה עליהם הש"ך דמה מהני כאן כת"י יוצא ממ"א כיון דאין מקיימין ממ"א ומתרץ השע"מ דמ"מ מיגו ליכא ע"כ ודבריו תמוהים דהרי בשני עדים לא אמרינן מיגו רק דאי בעי שחקו אמרינן אף בשנים וא"כ וכי כאן אין להם מיגו זו דאי בעי שחקו ומה שהביא השע"מ מירושלמי עיין מ"ש בזה בסי' מ"ו

ג) לעולם. עיין ש"ך כ' דאם יש לו על לוה זה שני שערות גובה אחד מהם והעתיקו התומים וכ' דלא ככנה"ג שפקפק בזה והנה מדברי הרא"ש והר"ן דאיתא דאין גובין בסך זה משמע אפי' שני שטרות אך אין זה סברא כלל דכמו דאין חשש בשטר בכך גדיל ה"נ אין חשש בשני שטרות ואך יש לעיין דיש לחוש דידע הדין דלא יוכל לגבות בו לכן זייף שני שטרות דיגבה באחד ואך א"כ בסך גדול נמי נימא משום דידע דלא יגבה בסך שרצה לזייף עשה סך גדול ואף אם נימא כיון דאין ספק מלוה ישנה רק על סך כזה לא יעשה שטר גדול א"כ בסך קטן לא יגבה שמא עשה ב' שטרות או כיון דכל החשש מספק מלוה ישנה שמא נזכר אח"כ ממקצת דאין מגיע לו עשה סך קטן ועיין בפרישה וב"ח מה שצידדו בדין דשאל לזייף סתם שטר דכל שטרותיו ריעי איך הדין ביש לו על לוה אחד שני שטרות וכתבו דהרא"ש הי' מסופק בזה ואם ניחוש בסך קטן שמא עשה ב' שטרות מאי ספיקו דהרא"ש גם מזה משמע כהש"ך דלא חיישינן בב' שטרות ברצה לזייף שטר אחד

ד) ואם עדי השטר מעידין שזה חתימתן גובין בו. השע"מ הקשה דהא הא דאמרינן דעל מנה שבשער הם מעידין הוא מקולי קיום דמדאורייתא הי' צריך על כל חתימה שני עדים וכאן כיון דצריך קיום מדאורייתא בעינן שני עדים והכרת השני לא מהני כאן. והנה מ"ש דזה מקולי קיום לא אדע מנ"ל הא ויש סוברין דהיכי דטען מזויף צריך מדאורייתא קיום ולא שמענו דצריכין להעיד שניהם על כל חתימה אך יותר הי' לו להקשות דרבים פירשו דברי הר"ן דאומרין דאין זוכרין ולעיל סי' מ"ו מבואר דבאין זוכרין צריך ב' על כל חתימה אך נראה פשוט דלק"מ דכ"א דמעיד על חתימתו כבר יצא השטר מחשש זיוף ושוב אח"כ מצטרפין ודו"ק

סימן סד

א) וטוען הנפקד מחיים תפסתי וכו' דאלו לגבותם אינו מועיל בלא כתיבה ומסירה. התומים פירש דאם התפיסה הי' כדי לגבות כיון דלא מהני זה לגבות לא הוי תפיסה כלל אף אם תפס מחיים ולא מהני תפס רק בתפס למשכון ע"כ ולא ידעתי מנ"ל זה ולקמן סי' ער"ה סעיף י"א גבי תפס שטר ע"מ לקנות השדה וכן לקנות החוב משמע דמ"מ קנה השטר עיי"ש בש"ך וכן כאן משמע דאם לא רצתה להחזיר כשתבעו ממנה מחיים הוי תפיסה אף בלא אמרה למשכון ודו"ק

ב) ולא רצה להחזירם לו אז הוי תפיסה. הקצה"ח הביא דברי המרדכי שכ' בתפס שטרות ובכל משכון אין המלוה יכול לומר לדידי שוה לי שיהא נאמן לתבוע יותר משוויו ה"נ אין יכול לתפוס רק מה ששוה השטר למכור ע"כ ותמה הקצה"ח דהא כיון דאינו יכול לגבות אין לו רק כדי שיווי הנייר והנחה"מ סוף ס"ק ג' כ' דהא השטר שוה לכל העולם למכור ואין זה סברא כלל דהא למוכרו צריך כתיבה ומסירה והוא לא תפס רק השטר לבד ואיך נחשוב כתפס כל שיווי השטר ולפי ענ"ד פשוט דמעולם לא הי' כונת המרדכי שישלם לו שיווי השטר למכור בכומ''ם רק כוונתו פשוט כמה שוה השטר למכור לאחד בלא כתיבה ומסירה ויקנהו להתפשר עם הלוקח ולכן ע"כ המלוה יקנהו מאתו בחזרה כדי לגבות חובו ופשוט

ג) הי' נאמן במיגו דנאנסו. הש"ך ס"ק ו' כ' להשיג על מה שכתבו הסמ"ע והב"ח בטוען למשכון תפסתי צריך לשבע וכן בנאנסו אין כאן שבועה וסיים מיהו היינו דוקא בענין דיכול לגבות מהיתומים בלא שבועה כגון שיש לו נאמנות דאם לא כן צריך לשבע מצד גילגול ע"כ והנחה"מ תמה דהא כ' הש"ך סי' ע"ב בשם הר"ן דהיכי דאינו בא לגבות מהמשכון אינו צריך לשבע וה"נ למה ישבע נגד יתומים ותי' דאיירי שיש קצת קרקע ליתומים וגובה לכן צריך לשבע ואין לשון הש"ך משמע כן דמדכ' כגון שהאמינו ולא כ' כגון שאינו תובע יותר ומה שמדמה הנחה"מ בא לפרע מיתומים למשכון ודאי יש לחלק דבמשכון הוא מוחזק גמור כ"ז שאין בא ליטול אבל תפס שטרות דאינו שוה כלום רק שמפסיד דאין היתומים יכולין לגבות לא דמי ללוקח דיהי' מוחזק וצ"ע ובלא"ה אין הכל מודים להר"ן ונראה דודאי מאן דסובר דאין המלוה יכול לומר לדידי שוה לי אינו כמוחזק גם הר"ן לא כ' כן רק במשכון דהוי רק שבועת הגאונים ולא בשבועה מיתומים המבואר בש"ס ויש לעיין בכ"ז

סימן סה

א) וכן יורשי הנפקד לא יחזירו שום שטר. הנתה"מ ס"ק ו' העלה דבר חדש דשטר הנמצא ביד יורשי נפקד ויודעין שהי' שליש משניהם הדין בזה כמו שנים אדוקין בשטר ויחלוקו דהרי כתבו התוס' בריש ב"מ דכיון דנפקד תופס בחזקת שניהם דמי לשנים אוחזין ודוקא שהשליש מי