אבני החושן חלק א צא

ע"כ דאין לשין ליזון רק על מזונות למה נימא דדעתו הי' שבאם יהי' לה ממ"א יתן דמים. והנתה"מ השיג על הח"מ והב"ש ומסיק דאף בבת לעולם יתן דמים אף באין לה מזונות ממ"א וכ' דהב"ש אגב חורפי' לא עיין בסוגיא. והנה כל מעיין יראה דהנחה"מ אגב חורפי' ורוחב דעתו דן פלפול שלו לפשט פשוט אבל אנו בעניותינו צריכין לשמור עצמינו מהרחיב צעדינו ועיקר דיוק של הנתה"מ דקשה לי' דהתוס' שם הקשו דמאי מדמי הך דרמיא למזונות דהרי במזונות אין הבעל מפסיד כלום אבל ברחיים אם אין לו לטחון יפסיד השוכר ותירצו דאי לאו דאומר לו טחון וזבין ואיכא גם פסידא למשכיר הי' נתבטל השכירות והקשה הנתה"מ דאם דעת רבינא הי' ברחיים לבטל המקח א"כ מאי מדמי כלל למתניתין ועפ"ז העצה שם שיטתו עיי"ש ואני בעניי לא אבין קושייתו דהרי הא דכתבו התוס' דיתבטל השכירות הוא משום דהשוכר אינו רוצה לשלם אבל אם ירצה השוכר ליתן שכירות ודאי אין המשכיר יכול לבטל וא"כ שפיר מדמה למתניתין דכמו דמחויב ליתן דמים ה"נ ברחיים כופין ליתן דמים ואם יטעון דאית לי' פסידא יאמר המשכיר דיתבטל השכירות אבל באין הדין במתני' ליתן דמים ה"נ אין מחויב השוכר ליתן דמים ואך זה לכאורה קשה דמאי הקשו התוס' דהתם השוכר יפסיד אבל כאן לא מפסיד הבעל והרי לפי דעת הח"מ וב"ש אף הבעל יפסיד מה שיתן יותר מברכת הבית ונראה מכאן דהתוס' סוברים דאף כאן אינו נותן יותר מברכת הבית כדעת הר"מ בשיטה מקובצת ועיין בתויו"ט במשנה ג' שם דהי' פשוט לו דכיון דבאשתו דאין מוליך לה מזונות מ"מ לפי ברכת הבית צריך ליתן ע"כ בבת אשתו צריך ליתן מזונות משלם ועיין שם בש"מ משמע כהב"ש וכבר כתבתי דלשון הש"ע לא משמע כן וצ"ע לדינא

ז) דמקבל עליו לזון חבירו כל ימי חייו משמע. עיין נתה"מ דהרשב"א יליף זה מנדרים דאמרינן באומר יאסרו כל פירות עולם עלי דלעולם משמע ותמה בנתה"מ על הרא"ש דאמר דנפטר בשנה אחת או בפעם אחת עיין סמ"ע דמה יענה לראיות הרשב"א ולי נראה פשוט דאין לדמות כלל לשון חיוב ללשון שלילה דודאי הנשבע לאכול אין לומר דכונתו לעולם ויאכל בלי הפסק ולכן יוצא בפעם אחת אבל הנשבע שלא יאכל ע"כ כונתו לעולם דבלא"ה וכי בלא שבועה ס"ד דיאכל לעולם וע"כ כונתו שלא יאכל לעולם וזה דבר פשוט. שוב ראיתי בתומים סי' ע"ג כ' כעין זה וז"ל דאם נשבע לשתות וכי כנהרא ישתה וייזיל ושוב ראיתי בב"י אה"ע סי' קי"ד דהביא דברי הרשב"א ומשמע דגם הוא לא הביא ראי' מנדרים אלא לדוגמא נקטי' ע"ש אלא עיקר טעמו משום דרצה בהרוחת הניזון משמע כל ימי חייו ובודאי מודה דבאומר להאכיל לחבירו יוצא בפעם אחת רק דסתם מזונות לא משמע פעם אחת וכיון שיצא מאחת משמע לעולם ואפשר דזה דוגמא לנדרים דכיון דאין להגביל זמן משמע לעולם וה"נ כן והרא"ש אולי סובר דאף פעם אחת נקרא מזונות אך ברשב"א משמע גבי ע"מ שתניקי את בני דאי לאו משום לצעורי הוי אמרינן לעולם משמע עיין אה"ע סי' קמ"ג ולכן נראה כמ"ש דכל הרוחה לעולם משמע אך בדברי הרא"ש עיין ח"מ שם וב"ש הסכימו למ"ש הסמ"ע דיוצא בפעם אחת אך מ"מ יש קצת סברא במ"ש כאן הסמ"ע דכ' כיון דהזכיר או יתן ק' זהובים לשנה לכן גם מזונות אמרינן כונתו לשנה ולפמ"ש יש מקום לזה די"ל דלשון מזונות משמע יותר מפעם אתת וכיון דאין לזה זמן מוגבל יותר י"ל דלעולם משמע לולי דהזכיר שנה ודו"ק בזה כי קצרתי

ח) מי שכתב לחבירו לזונו זמן מה או לתת לו ק' דינרים וזנו קצת הזמן ופסק אינו חייב רק לתשלום מזונות עד ק' דינרים דודאי לא כון רק אם לא יזונו כלל. הנה הלשון משמע דאם נתן לו מזונות שוה ממשום דינר יתן לו עוד ומשום דינר והדבר חימה דמ"ש זה מהא דאמרינן בב"מ (ד' ק"ד) גבי אם אוביר ולא אעבוד ואוביר מילתא משלם תילתא ועיין טו"ז סי' ע"א ובשע"ח סי' נ"ה וצריך לפרש כאן ג"כ באופן הזה היינו דאם נתחייב לזונו שנה וזנו חצי שנה נותן לו נ' דינר אף שכבר זנו קרוב לסך ק' דינר אך מה שסיים דודאי לא כיוון רק אם לא יזונו כלל קשה דהא בכל מקום הדין כן בקיים חצי מהתנאי חייב חצי מהקנס וצ"ע

ט) ראובן שקבל עליו לזון לשמעון ואשתו עיין טו"ז בענין מי שנתחייב לזון לבנו וכלתו ומת הבן אי מחויב ליתן לכלתו ודעת הטו"ז שחייב לזונה ולא אמרינן אומדנא והנה הב"ש באה"ע סי' נ"ג הקשה גם בבת אשתו דנימא אומדנא דלא נתחייב רק כ"ז שאשתו עמו וכתבתי שם דכיון דקיי"ל בפסק להבת אין האם יכולה למחול דכבר נגמר החיוב ואין לאמה בזה א"כ אמרינן דמחמת חיבת חיתון נתחייב וכבר נגמר החיוב לכן לא שייך אומדנא ולפ"ז כאן יש לומר דחמרינן באמת אומדנא ודברי המגיה בטו"ז ג"כ יש לעיין בו ולא רציתי להאריך כי מצאתי בתומים דסובר ג"כ דאמרינן כאן אומדנא רק סיים דטוב לפשר אך מ"ש התומים בתחילה דהוי כתוספת כתובה צ"ע דא"כ לא שייך דין זה רק בכלתו ולא בחתנו גם דא"כ למה הוצרך בבת אשתו לטעם פסיקתא דר"ג ודו"ק כי קצרתי

י) דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וה"מ כשהקנה לו בלשון מכר ואפי' וכו' קבל אחריות על כל נכסיו. הש"ך ס"ק כ"א כ' דהיינו דוקא סתם אחריות כמו שהדרך בכל מכירת קרקע לכתוב אנא איקום וכו' אבל באומר אני מחייב עצמי בכך וכך אם לא אעמוד לך השדה נתחייב באחריות אם אינו מעמידה בידו והתומים הקשה דהא מהני אחריות לענין בבת אף שבת דממילא במכר לו דבר שאינו שלו ונימא ג"כ דמכר אין כאן אחריות אין כאן ועיין נחה"ח שהאריך בזה ועיקר דבריו דקרקע גזולה חל המכר בינו לבין הלוקח והביא ראי' מבעה"ת וכבר כפל הדבר בכתה מקומות ולקמן סי' קפ"ב תמהתי עליו וכתבתי דאין מדברי בעה"ת ראי' כלל ולא כ' רק דאין הגזלן יכול להוציא מהלוקח משום דאינו שלו וכעת כאן ראיתי שגם בהגהות א"ב כ' דליתא כן בבעה"ח וכתבתי שם דמהש"ס מוכת שלא כדבריו וכאן אוסיף קצת דמ"ש מסי' רכ"ו שם מבואר דאם נודע כבר שגזלה שוב לא שייך ניחא לי' הרי דאין כאן מכר גם מה שחילק בין אם המוכר הגזין דר בה אז חל המכר בין אם לא דר הכל אין לו שורש גם בסוגיא דאיזהו נשך (ד' ע"ב) דקאמר הא לא ניתן לכתוב מבואר דלא כדבריו דלפי דבריו הא ניתן לכתוב כיון דחל המכר בין המוכר והלוקח ופשוט ואך לתרץ קושיית התומים דלמה בגזלן חייב באחריות ולדעת הרמ"ה והרשב"א אף בהכיר בה שאינה שלו חייב באחריות נראה לתרץ בדרך פשוט דלא דמי כלל לכאן דכתב לו קרקע שאינו ברשותו רק שאח"כ יעמיד אותה בידו וא"כ עיקר המכר והשטר הוא על הקרקע וע"ז קבל עליו אחריות בזה ודאי כיון דמכר אין כאן אחריות אין כאן אבל שם במכר קרקע גזולה וכבר מסרו לידו והעמידו עלי' שמיד הוא שלו ורק נתחייב באחריות אם לא יהי' שלו או יטריפוה מידו א"כ כל השטר הוא רק על האחריות דהרי אינו מקבל על עצמו להעמידה בידו שכבר אין להמוכר לעשות לו דבר באותה קרקע א"כ זה דמי ממש למ"ש הש"ך שחייב עצמו בזה ולכן שפיר חייב על האחריות ודו"ק בזה ותראה כי דברי נכונים באמת וצדק ועיין מ"ש בסי' שע"ד

יא) אבל בלשון חיוב כגון שאמר הוו עלי עדים שאני מתחייב לפלוני בכך וכך חייב והוא שקנו מידו. הש"ך ס"ק כ"ו הקשה דלהרמב"ם והמחבר בסי' מ' שיכולין לחייב עצמן באתם עדי למה לי קנין והתומים והנתה"מ הקשו עליו דהא הש"ך כ' בסי' מ' דהיכי דהחיוב על תנאי לא מהני בלא קנין כמו במתנה ש"ת להיות כשואל וכ"ש בדבר שלא בא לעולם אין לך תנאי גדול מזה דאין מחויב ליתן רק כשיבוא לעולם ע"כ ואני לא הבנתי