אבני החושן חלק א צ

תירצו שם בדוחק דמשני מעיקרא הכי איתקן דאף בהודה האב לא מהני למשעבדי והוא דוחק גדול דהא הקושיא לא הי' בהודה האב רק פריך דלעולם תגבה ממשעבדי ונראה דהנה המפורשים הקשו על מה דאמר דחיישינן לצררי מאי נ"מ בין משעבדי לב"ח ואף מב"ח לא תגבה ונראה דהנה בחידושי לאה"ע סי' קי"ב כתבתי במ"ש שם הח"מ בהך דינא דבנותיו אף אם קנו מידו אינן גובין ממשעבדי מחשש צררי וכ' הח"מ דלפי דברי התוס' דכתבו בהודה האב לא חיישינן לצררי א"כ ה"נ לדידן בקנו מידו מהני הודאת האב וקיהה שם למה לא ניחוש לקנוניא שהודה כדי לגבות מלקוחות ואני כתבתי בל"ז דהוא דבר חדש ואך כתבתי דדברי התוס' נכונים דהרי חיוב המזונות אינו מתחיל רק אחר מיתה וא"כ בהודה האב אף אם נאמר דבאמת התפיס להם צררי מ"מ בהודה הרי מחל להם מה שנתן ואין כאן שום חשש וזה ברור ועוד כתבתי שם במ"ש שם הרמ"ה דאם כתב לבנותיו שטר בפ"ט גובין ממשעבדי ולא חיישינן לצררי דא"כ למה לא לקח את השטר או הי' לו לכתוב שובר והב"ש שם הקשה דא"כ לעולם למה חיישינן לצררי דהי' לו לכתוב שובר והנה באמת הפוסקים מטעם זה חולקין על הרמ"ה (ובחי' שם ישבתי דבריו) ואף דבכל שטר כיון דאין כאן שובר אין לפסול השטר אבל בנותיו חיישינן אף כתב להם שטר בפ"ע ולפ"ז לא קשה למה גם לגבי ב"ח לא חיישינן לצררי דהי' לו ליטול שובר אבל לגבי לקוחות אין ראי' משובר דהרי מ"מ אין כאן רק הודאת האב וחיישינן לקנוניא ואך קשה דהא כבר כתבתי דבמזונות אין כאן חשש קנוניא דהרי אין החיוב רק אחר מיתתו והצררי הם רק כמו משכון ואם מחל להם נפקעו הצררי ולמה לא יגבו אך ז"א דבשלומא היכי דהחיוב מתנאי ב"ד אז לא חל החיוב רק אחר מותו אבל בנתן שטר על עצמו מיד שהתפיס צררי פקע השטר ושפיר חלקו על הרמ"ה דאף בשטר בפ"ע חיישינן לצררי ומה שאין בידו שובר חיישינן לקנוניא ולפ"ז נסתר דברי הח"מ דהתוס' לא כתבו דמהני הודאת האב שלא ניחוש לקנוניא רק במה דרצה הש"ס לומר דבתנאי ב"ד ג"כ תגבה ממשעבדי שפיר כתבו דלא חיישינן לצררי בהודה דהחיוב אינו רק אחר מיתה ויכול למחול אבל עכשיו דאין גובין ממשעבדי ואף בקנו חיישינן לצררי בזה לא מהני הודה האב דהרי מיד שהתפיס צררי נמחל מה שחייב עצמו ואי משום דהודה בזה חיישינן לקנוניא ולפ"ז מיושב קושיית המפורשים הנ"ל דלעיל לא הי' יכול לתרץ בבנותיו דצררי אתפסי' דהרי כיון דאין כאן שובר לא חיישינן ואי משום דמה דאין שובר לא הוי רק כהודה הרי בזה לא חיישינן לקנוניא כיון דכל המזונות מתנאי ב"ד והוצרך לתרץ הכי איתקן אבל עכשיו דפריך דמשכחת בקנו מידו שפיר מתרץ דבזה חיישינן לקנוניא ודו"ק כי נכון הוא

עוד הביא הש"ך דהב"י הביא ראי' להרמב"ם מדאמר מי לא משכמת לה דגם בתו הי' בשעת קנין כגון דגירשה ואהדרה ולא קאמר בקיצור כגון שקיבל קנין אחר שנולדה הבת אלא ודאי דלא מצי לחייב עצמו רק בעת נשואין מפסיקתא דר"ג אבל לא אח"כ משום דהוי דבר שאין לו קצבה והש"ך דחה דכיון דרצה לומר דמהני הקנין לבת אשתו ולא לבתו לכן קאמר דנירשה והי' הקנין בבת אחת ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריהם דהא צריך להבין במאי דפריך הש"ס א"ה בתו נמי ומשכחת שהיתה בשעת קנין כגון דגירשה ואהדרה דמאי נ"מ בין בת אשתו או בתו וכי התנה התנא דבת אשתו לא תהי' בתו והרי כונתו לאשמעינן דע"י פסיקתא גובה ממשעבדי ובנות האוכלין מתנאי ב"ד אין גובין ממשעבדי וגם אם בתו תהי' ע"י פסיקתא ג"כ תגבה ומאי פריך ורק פשוט דכונת הש"ס פשוט דלאחר דמשני בקנו מידו וע"י הפסיקתא לבד אינה טורפת פריך אם בא להשמיענו דע"י קנין טורף ה"נ משכחת בתנאי ב"ד שהי' קנין טורפת וא"צ לאשמעינן גבי פסיקתא דר"ג דע"י קנין טורף וזה פשוט להיודע סוגיות דש"ס וא"כ מה שדחה הש''ך דהי' הקנין בבת אחת אינו מובן דהרי לא הקשה כלל רק דלא ישמיענו בבת אשתו רק בבתו ודברי הב"י יותר תמוהים דכ' דלהרמב"ם ניחא דלא נקט בנולדה דאין יכול להתחייב רק בעת הפסיקתא והש"ס לא פריך כלל מטעם פסיקתא רק מטעם תנאי ב"ד והי' שפיר יכול לומר משכחת לה בנולדה והי' קנין נוסף להתנאי ב"ד וע"כ צריך לומר דנקיט ואהדרה דסתמא דמילחא מקנין בשעת נשואין וא"כ אין ראי' להרמב"ם ומ"מ זה לא קשה דאיך יכול להתחייב בדבר שאינו קצוב לדעתו זה לק"מ דשם דכבר מחויב מתנאי ב"ד מהני הקנין לטרוף כמ"ש לעיל בבתו ובפרט דהש"ס אזיל לר"י ור"ל דלא בעי רק כתובין אף דאין קצובין ודו"ק

ד) לזונו ה' שנים. הש"ך ס"ק י' כ' דלרש"י ה' שנים מיקרי דבר שיש לו קצבה ולולי דבריו נ"ל דאין כאן מחלוקת בזה דודאי לענין דין זה של הרמב"ם דאין יכול להתחייב בחנם בדבר שאין שומתו ידוע דלא שייך קנין רק בדבר מסוים (כן נראה לפענ"ד טעמו של הרמב"ם) אף ה' שנים אינו מסוים אבל בפ' הנזקין דמחויב רק דהלקוחות אין יודעין לזהר בדבר שאין לו קצבה ובמזונות ה' שנים יכולין להזהר כיון דיש קצבה בשנים. ומ"ש הש"ך במוסגר דקשה למה לא פי' רש"י דהוי אינו קצוב והקושיא לר"ת לא הבנתי חוץ מה די"ל דהי' פשוט לרש"י דהוי קצוב ויותר י"ל כמו שכ' הש"ך עצמו לקמן דדוחק לומר דקנין עדיף מכתב וא"כ אם הקושיא לר"ת ומשני בקנו מידו ע"כ נצטרך לפרש דקנין עדיף מכתיבה לכן יותר מפרש דאזיל לר"י ור"ל

ה) וחלקו עליו. הש"ך ס"ק י"ב הביא דברי הריטב"א דכ' דמחייב עצמו בקנין לזון חבירו מתחייב ומ"מ אין גובה ממשעבדי ובשטר גובה והקשה הא בגמרא אמרינן בקנו מידו הרי. דאף בקנין גובה ואם מפרש דהש"ס אזיל לר"י ור"ל והוא פסק כר"ת א"כ אף בשטר אינו גובה ולפענ"ד יש ליישב לפי מה שכתבו המפורשים דהא דאמרינן סתם קנין לכתיבה עומד הוא רק במקום דא"צ קנין לגוף התחייבות ע"כ דהי' הקנין כדי לכתוב שטר בזה אמרינן לכתיבה עומד אבל היכי דצריך קנין לגוף התחייבות בזה אמרינן דאין עומד לכתיבה והוזכרה סברא זו כאן בנתה"מ וא"כ לק"מ דבש"ס דאיירי בפסיקתא דר"ג דיכול להתחייב לכן בקנו גובה ממשעבדי אבל המחייב עצמו לזון חבירו צריך קנין לגוף התחייבות לכן בקנין אין גובה ממשעבדי ולקמן סי' קכ"ט כתבתי דמדברי התוס' ב"מ (ד' ט"ו) שהביא הש"ך כאן דהקשו כיון דסתם קנין לכתיבה עומד א"כ אמאי קאמר אימלך משמע דלית להו ההוא כללא דשם הקנין צריך לגוף התחייבות אבל דברי הריטב"א אולי נוכל לפרש כן

ו) המחייב עצמו לזון חבירו המחייב אומר לתת לו פירות והמקבל אומר מעות הדין עם המקבל. דין זה למדו מפ' הנושא גבי לא יאמר הראשון כשתבוא אצלי אזונה והנה הח"מ באה"ע סי' קי'''ד כ' דמ"מ בבת אשתו אין חייב ליתן לה דמים רק ביש לה מזונות במ"א ודייק ממה דאמרינן התם בעובדא דאוגר רחיא דאמר חדא כרסי' אית לה משמע דמ"ה חייב ליתן דמים והב"ש השיג עליו דכיון דכל דין דחייב עצמו לזון חבירו נלמד משם האיך נחייבו יותר משם ולומר כאן דאף באין לו ממ"א חייב ליתן דמים אלא ע"כ דלעולם אין חייב ליתן דמים רק ביש לו מזונות ממ"א ומהש"ע כאן ודאי משמע כהח"מ דבחבירו לעולם חייב ליתן מעות וקושיית הב"ש נראה לתרץ דקשה לכאורה אף לדבריו דאם כל כונת המתחייב הוא רק על מזונות א"כ מה לו בזה דאין לה רק חדא כרסי' וצ"ל דכן הי' דעתו בעת הפסיקא דאם יהי' לו ממ"א יתן דמים אך זה ניחא אם בכל מתחייב חייב ליתן דמים ורק בבת דלא עדיפא מאמה י"ל דכן כונתו דאם יהי' לה מזונות במקום אחר יתן דמים אבל אם בכל מתחייב דעתו רק על מזונות