אבני החושן חלק א פט

הוא רק במקום דהו"ל למידע אבל באם המלוה שלח שליח לפרע מן הלוה וא"י אם פרע הלוה גובה מהיורשין דהא הש"ך מדמה לה לחנוני על פנקסו. והנה הנחה"מ עצמו הרגיש דיש לחלק בין להוציא או לפטור ואיני כדאי להכריע דבריו אבל הסברא ודאי נוטה דאף כה"ג אינו גובה מיורשין וכן משמע בס' מקצוע בתורה ואולי הנתה"מ איירי בהשליח טוען שלא קיבל דכה"ג איירי הש"ך בסי' קס"א ס"ק מ"א וצ"ע

סימן ס. א) הבא לגבות חובו וכו' ה"ז טורף מקרקעות. בס' שע"מ הביא דברי הצ"צ שכ' דשנים שהחליפו בתיהם זה עם זה ובא אח"כ ב"ח של אחד לגבות וחובו נגד שניהם טורף שניהם וכ' שם הצ"צ דמה שהחליפו הוי שלא באחריות ובנו שם בהגהה כ' דאף אם החליפין הוא באחריות מ"מ הרי החוב קודם ועיין שם בשע"מ דהשיג עליו וכל דבריו ברורים ולפי מ"ש לעיל ר"ם ל"ז ג"כ נראה כמ"ש השע"מ ואף אבוא אחריו להוסיף דלפי מ"ש הב"ח בסי' צ"ו דבורח כל הסחורה הנמצא שייך למי שנתן לו וה"נ ודאי דזה לא נתן לו ביתו ע"ד שיפסיד ובודאי הסברא דנתבטל החילוף מכל וכל דאומדנא הוא דאדעתא דהכי לא החליף ואף דבדבר התלוי בדעת שניהם לא אמרינן אומדנא נראה דאומדנא זו הוא אומדנא המבואר בש"ם דאמרינן לא שדי אינש זוזי בכדי ואמרינן ע"י זה אחריות ט"ס הוא ובאמת אי לא שדי זוזי בכדי הי' ראוי דיתבטל המקח מעיקרא רק כיון דהלוקח יהיב זוזי ואין המעות בעין א"כ מה לו בביטול המקח אבל בהחליף ביתו ודאי דנאמר דנתבטל המקח מכל וכל כנלפענ"ד

ב) דלא שייך בשטרות תקה"ש. קצת צ"ע דלמה לי האי טעמא דנימא דהלוה שמכר שט"ח יכול המלוה לגבות ממנו בלא"ה הרי הלוה של לוה שלו משועבד לו מדר"נ ומה לו להמלוה מה שמכר הלוה שטרו. שוב ראיתי בתומים ומהנראה מדבריו דאיירי שלוקח השט"ח כבר גבה מטלטלין ואם הי' שייך תקה"ש לא הי' המלוה חוזר וגובה אבל כיון דלא שייך תקה"ש המלוה גובה מהלוקח

ג) המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון לזון את חבירו ה' שנים לא נשתעבד להרמב"ם. עיין ש"ך מה שתמהו עליו וכל המפורשים כולם פה אחד דבמכר ושכירות מודה הרמב"ם דנתחייב ורק במחנה סובר דלא נתחייב רק גבי פסיקתא דר"ג דגמר ומשעבד ולפ"ז יתורצו כל הקושיות רק זה קשה עוד בריש הנושא דפליגו ר"י וריש לקיש במחייב אני לך מנה דר"י אמר חייב ר"ל. אמר פטור ופריך לר"ל מהא דתנן הנושא את האשה ופסק לזון בתה חמש שנים מאי לאו כה"ג ומשני לא בשטרי פסיקתא וכר"ג ותמהו דמאי פריך לר"ל הא אף לר"י לא משכחת שיחייב עצמו רק ע"י פסיקתא דר"ג וע"כ דידע מזה ומאי פריך לר"ל וע"כ דלר"י יכול לחייב עצמו אף בלא פסיקתא דר"ג ונראה דהנה הרשב"א הקשה דמאי פריך הרי בריש הסוגיא דפריך אי דאמר אתם עדי מ"ט דר"ל משמע דאיירי במודה שחייב מכבר אי הוי הודאה או לא וא"כ מאי פריך מהנושא דהוא חיוב חדש ונראה דהנה במאי דקאמר הש"ס באומר חייב אני לך מנה בשטר ר"י אמר אלימא מילחא דשטרא כמאן דא"ל א"ע דמי וכו' והקשו דמה שייכות זה לכמאן דאמר א"ע ועיין קצה"ח לעיל סי' מ' ונראה פשוט לפרש הש"ס דבאמת לר"ל אין אדם יכול להתחייב חיוב חדש לכן פריך לעיל אי דאמר א"ע היינו במודה שחייב מכבר מ"ט דר"ל וקאמר דא"ל חייב אני לך מנה בשטר ומחייב עצמו ר"י סבר דאלימא מילתא דשטרח כהודה מכבר ור"ל סבר דאינו יכול להחחייב ושאני הודאה שחייב כבר ופירוש זה לכאורה מוכרח לפי מה שפי' הקצה"ח לעיל סי' מ' בדברי הרמב"ם עיי"ש ולפ"ז נאמר דודאי אף לדברי הרמב"ם דאינו יכול לחייב עצמו אף בקנין מ"מ אם משכחת אופן דחייב שוב יוכל לחייב ע"י הודאה שהרי מודה דחייב מכבר ולפ"ז ממילא ל"ק למה לא פריך לר"י דהרי לר"י דאלים מילחא דשטרא כהודה לא קשה מהנושא דאף דס"ד דאיירי אחר הנשואין מ"מ כיין דאלימא מילתא דשטרא כהודה א"כ הוי כמודה דנתחייב והרי משכחת חיוב שנתחייב כבר בפסיקתא אבל לר"ל דאינו יכול לחייב עצמו א"כ איך נתחייב ומשני בפסיקתא ואז שפיר נתחייב וא"כ לכאורה אדרבה יהי' מכאן ראי' להרמב"ם דכבר הקשה ההרש"א דלוקי שחייב עצמו בשטר ממש ולהרמב"ם ניחא דהא אף בשטר אין יכול לחייב עצמו במה שאין קצוב

עוד הביא הש"ך דברי הרמב"ם פ' כ"ג מה' אישות בדין דפוסק לזון בת אשתו כ' ואם קנו מידו או שחייב עצמו בשער גובה מנכסים משועבדים ותמה הש"ך הא בגיטין (ד' נ"א) דפליגו ר"י ור"ל עם ר"ח בשבח קרקעות דאינו גובה רק מב"ח דר"י ור"ל סברו מטעם דאינן כתובין ור"ח אמר מטעם דאין קצובין וכיון דהרמב"ם פסק כר"ח דהוא מטעם אין קצובין לא מהני אף כתובין וא"כ למה פסק הרמב"ם בבת אשתו דבחייב עצמו בשטר גובה ממשועבדים י"ל בת אשתו דעדיפא דלא הוי אסמכתא יכול לחייב עצמו בשטר לענין ממשעבדי ובגיטין דפריך מבת אשתו הוא לר"י ור"ל כפרש"י דמטעם אין כתובין אין לחלק אבל בשבח קרקעות הטעם דאין קצובין דאין יכולין לקוחות לזהר בזה שאני בת אשתו דיכולין לזהר במזונות ה' שנים ולענין זה לא מיקרי אין קצובין ומה שרוצה הש"ך למחוק מה שכתב הרמב"ם או שחייב עצמו בשטר כבר כ' התומים דע"כ מוכרח הוא בהרמב"ם וא"כ אין חילוק בין שטר לקנו מידו כמ"ש הש"ך לפרש"י וא"צ לומר דקנין עדיף משטר כמ"ש הש"ך שהוא דוחק ומ"ש הש"ך דכן כ' ה"ה אליבא דהרמב"ם אבל אם לא קנו מידו אף אם כתב אינו גובה ממשעבדי נראה דהנה כבר הקשה הרשב"א וכל המפורשים על הא דבפ' הנושא בסוגיא אי ניתן לכתוב פריך מבת אשתו דגובה ממשועבדים והיינו דודאי סתם משנה איירי בכתב לה ובהנזקין פריך לעולא דמסתמא לא כתב לה אלמא דא"צ כתובים ונראה בפשוט לפי דברי הטור באה"ע סי' נ"א דהא דבעי הש"ס אי ניתן לכתוב היינו בכותב דברים כהווייתן אי אמרינן דהוי כתיבה ממש ודעתם בזה להתחייב או דאינו שטר עד שיצוו לכתוב שטר ממש ולפ"ז נתיישבו שחי הסוגיות דודאי מסתמא הדרך גבי פסיקתא דר"ג לכתוב הדברים כדמשמע סוגיא דהנושא ולכן פריך שם מבת אשתו ומשני שקנו והוי כשטר גמור וכן בפ' הנזקין פשוט לי' ג"כ דלא ניתן לכתוב ולא הוי כשטר גמור ופריך לעולא אלמא דלא בעי כתובין ומשני ג"כ שקנו מידו והכל עולה לדבר אחד ולפ"ז גם כונת ה"ה שכ' דוקא קנו אבל כתב לה לא מהני היינו בכתב רק דברים כהווייתן ושטר דנקט הרמב"ם איירי בשטר ממש ואף דמלשון הרמב"ם דכ' אבל אם לא קנו דברים הללו לא ניתן לכתוב משמע דאינו מפרש כהטור רק אי פסיקתא הוי כקנין מ"מ ה"ה כ' הדין לפי פירוש הטור כיון דלדינא לא פליג הרמב"ם בזה

והנה הקשו לפי פרש"י ולהרמב"ם אי נאמר דמפרש כרש"י דהא דפריך מבת אשתו דגובה ממשעבדי קאי הקושיא לר"י ור"ל משום דאין כתובין ומשני שם שקנו מידו ופריך א"ה בנות נמי אם היו בשעת קנין כגון דגירשה ואהדרה לגבות ממשעבדי ומשני דבנות דאכלו בתנאי ב"ד חיישינן לצררי ואף קנין לא מהני לענין משעבדי וא"כ קשה לעיל שם דפריך לר"י ור"ל והא בנותיו דאכלו מתנאי ב"ד והוי ככתובין למה אינן ניזונין רק מב"ח ומשני הכי איתקן ע"כ ולמה לא משני ג"כ כמו דמפני לבסוף דחיישינן לצררי ובשלומא אי הקושיא והתי' דצררי אזיל לר"ח ניחא והתוס'