אבני החושן חלק א עז

איבעיא לן ואדרבא לפי הדין דלא נפשטא יש ראי' גמורה דאם נאמר דיש ספק לענין עדים עצמן א"כ יפסלו העדים מספק ואי הכי ודאי מדקדקין כדי שלא יפסלו מספק וא"כ נעלה נמי ליוחסין וע"כ דהעדים ודאי לא נפסלו וא"כ ודאי יתפרשו דברי הרא"ש בין לשיטת הרשב"א בין לשיטת התוס' ודו"ק ואך באמת יש לי עיון בדברי הטור שפסק דמעלין ליוחסין בכ' אני פלוני כהן לויתי מפ' כהן ונקט גם גבי מלוה אף דעל המצוה ודאי דאין על העדים לדקדק ומ"מ הוי סימן ומשמע דסובר כשיטת הרמב"ן שהביא הש"ך דעכ"פ ודאי הוחזק לכהן אך מדברי הרא"ש לא משמע כן ואולי רק לענין תרומה קיל וצ"ע בזה

ט) אבל אם משולשים בשטרות ולא בשובר על בעל השובר להביא ראי' הש"ך הביא דיש חולקין על דין זה והתומים הקשה מב"מ גבי מצא גיטי נשים ושוברין דחיישינן שמא נמלך ולא נתנן הא אמר תנו נותנין ורבה מוקי לה בהוחזקו שני יוב"ש ומ"מ מחזירין משום דאין השיירות מצויות והקשה דאיך נחזור שמא מצוה להחזיר כדי לאפקועי מיוב"ש השני ועיי"ש דלשיטת הרמ"ה ניחא וגם לשיטת הרמ"ה הקשה דלמה בשיירות מצויות אין מחזירין משום דהוחזקו ממ"נ אם אין משולשין בשטר בלא"ה יאמר הלוה איני חייב לך ואם משולשין בשטר שובר הזה לא יועיל לו כלום כיון דהשובר אינו משולש עיי"ש כי קצרתי בדבריו ודבריו הם כשגגה שיצאה מלפני השליט דבש"ס דאמר הוחזקו שני יוב"ש היינו בשוברין איירי דהלוים הוחזקו וא"כ מאי הקשה דמצוה להחזיר לאפוקי מיוב"ש השני ופשוט דרק מחשש שמא יוסף ב"ש השני אבד שובר וקאמר רבה כיון דאין שיירות מצויות אין לחוש שמא גם יוב"ש השני אבד ואם שיירות מצויות אין להחזיר ומה זה ענין למשולשין דמ"ש הש"ע כאן דאם משולשין בשטר ואין משולשין בשובר היינו דהמלוים משולשין בשטר ובשובר אין ידוע אם זה המלוה נתן השובר בזה קאמר הרמ"ה והש"ע דעל הלוה להביא ראי' דשמא יוב"ש השני נתן לו זה השובר ושם בש"ס איירי בהלוה ובזה אף אם הלוה משולש בשטר ולא בשובר מ"מ כיון דהוא המוציאו יכול לפטור עצמו ואין המלוה יכול לומר שובר זה אינו שלך דהרי הוא מוציאו ואף מלוה יוב"ש שהוציא שטר אין יכול לומר ליוב"ש השני אני חייב ושפיר בשיירות מצויות אין להחזיר וטעות פלטה קולמוסו

י) ונמצא לאחד מהן שדה שקנה מיוסף ב"ש השני או שהיו שותפים לא יוכל לגבות ממ"נ וכו' לפי שאין נכסי ב"ח משועבדים רק מטעם ערב. והנה לכאורה קשה למה צריך לזה בלא"ה כיון דאין יכול לגבות מהלוה אף אם מודה שלוה וטוען פרעתי נאמן וא"כ נטעון ללוקח וצ"ל דמיירי תוך זמנו ואף דגם תו"ז מהני מיגו מ"מ י"ל כיון דיש מקום לגבות מכח ממ"נ נתבטלה המיגו אבל אחר זמנו דכבר הי' הלוה נאמן במיגו דפרעתי נראה ודאי דלהלוקח אף מיגו לא צריך רק כמו דטענינן ליתמי החזרתי כיון דהי' אביהם נאמן לטעון החזרתי במיגו דנאנסו שוב החזרתי עצמה טענה מעלייתא אף דאין טוענין עבור יתומים נאנסו וה"נ אף דכעת אחר שלקח נתבטלה המיגו מ"מ כיון דהלוה הי' נאמן במיגו שוב טענינן ללוקח כן נראה לכאורה ועדיין צ"ע

והנה הרמב"ם השמיט שני דינים אלו ותמהו עליו דהו ש"ס ערוך בבכורות (ד' מ"ח) דבלשון ראשון אמר ר"י זאת אומרת שני יוסף ב"ש שלקחו שדה בשותפות ב"ח גובה מהם ודחי רבא מכדי נכסוהי דבר אינש ערבין ובלישנא בתרא אר"י יוב"ש שלקח שדה וכו' ודחי ג"כ רבא כנ"ל ולמה השמיט הרמב"ם כ"ז ואך לפי מ"ש יש ליישב קצת דהא דקאמר רבא נכסי דבר אינש אינון ערבין לכאורה אין מובן דהרי כל אדם מנכסיו וכבר עמד בזה התומים דמה תעשה למ"ד למפרע הוא גובה ומה שייך בהם לא יפרע מהערב תחילה אך י"ל דכונת רבא כיון דהם ביד הלוקח ואין נפרעין ממשועבדים במקום שיש ב"ח והיינו דהם רק ערבין דעיקר החוב על הלוה וכיון דהב"ח יכול לטעון שפרע שוב טענינן ללוקח א"כ אין כאן חידוש בדברי רבא דפשוט דהיכי דיכול לטעון פרעתי טענינן ללוקח לכן השמיט זה הרמב"ם ואף לישנא קמא נראה דהכונה כן דסברת ר"י הי' דהב"ח גובה ממ"נ דהרי מגיע לו חצי השדה ממ"נ ואף. דכ"א יאמר אני לאו לוה שלך אני ולמה אפסיד אני מ"מ יאמר המלוה מה לי להפסד שלך כיון דודאי יש לי שעבוד על השדה ורבא דחי כיון דהשני יפסיד שוב הוי כנכסים משועבדים ואין גובין היכי דיכול לטעון שפרע כן נראה קצת ועדיין צ"ע וגם יש לעיין אם בבכור שייך כן דמייתי זה אבכור. גם יתפרש דאתינא מגברא דלא מצית לאשתעי דינא בהדי' ואהדר שטרא למרי'

יא) נמצא הערב ליוסף ב"ש. הסמ"ע כ' וז"ל פי' דנעשה ערב בשביל שניהם ולא זכיתי להבין למה לא פירש כפשוטו דנעשה ערב בשביל אחר וגם לפי מה שכ' האחרונים דאיירי דהערב אינו יודע אם הלוה ליוב"ש זה שערב עבורו ע"כ פשוט דהיכי דערב בשביל שניהם חייב: סימן נ

א) שטר שכתוב בו לויתי ממך מנה וכו'. התומים הקשה למ"ד דבעינן מוכח מתוכו והרי כאן אין מוכח מתוכו מי הוא המלוה ואף דהוא מוציא השטר והוא בידו מ"מ הרי בגיטין אמרינן דאף דהגט בידה לא הוי מוכח מתוכו ע"כ ולדעתי פשוט דאין לדמות שטר לגט (התומים בעצמו הרגיש דיש איזה חילוק) דבגט דבעינן ספירת דברים ובדיבור לא מגרשה צריך שיהא מוכח בשעת הכתיבה ואם אינו מוכח אין זה גט אבל שטר דלא בעי לשמה והגע עצמך בכותבין שטר ללוה בלא מלוה אף בנכתב שטר המלוה עדיין אין ידוע אם ילוה ויקנה השעבוד וא"כ אין השעבוד מוכח מתוך השטר וכן הנתה"מ לקמן סי' נ"א כ' דאין עדי חתימה עושין כלום והעיקר בעת שבא השטר ליד המלוה ואז הרי מוכח דהוא המלוה ואך לכאורה י"ל לאביי דעדיו בחחומיו זכין לו אם אינו מוכח לא זכו רק בשטר הקנאה לא בעינן מוכח מתוכו דבקנין אין מוכח כמ"ש התומים אכן ודאי העיקר נראה כיון דהלוה מתחייב למי שיוציא השטר לא בעינן רק שיהא מוכח מי הלוה ובפרט להסוברים דאביי אתיא אף אליבא דר"א ורק כי כן הי' תיקון חכמים שיזכו לו ופשוט והנתה"מ לעיל סי' מ"ט ס"ק ח' כ' דאף בגט ואף לר"מ כיון שהוא מוציאה הוי מוכח מתוכו והביא ראי' מר"פ כל הגט דבס"ד דלא ידע דמחני' ר"א ומ"מ לא פריך הא בשתי נשים דשמותיהן שוות הא לא מוכח מתוכו רק הקשה דניחוש לנפילה משמע דאי לא חיישינן לנפילה הוי מוכח מתוכו והיינו משום דהיא מוציאה הגט ע"כ והוא נגד כל הפוסקים דמבואר מדבריהם דלר"מ לא מצי לגרש עיין באה"ע סי' ק"ל וסי' קל"א ובב"ש שם ומפרשי דגם בס"ד ידע דמתני' ר"א ורק דמשני ר"א הוא דצריך להביא ע"מ לכן לא חיישינן לנפילה

ב) אלא מאחר נפל ומצאתיו. הנתה"מ הקשה למה נקט כן ולא נקט ממני נפל לכן כ' דדוקא מאחר נפל נאמן במיגו דפרעתי אבל הלוה כיון דכתוב בי ממך ויכול כל אחד להוציאו זהיר בו ולא מהני מיגו עיי"ש והסברא תמי' למה המלוה אינו זהיר בו כמו הלוה כיון דהלוה עליו והלוה לא יצטרך לעלם לו גם מ"ש לחלק בין הך לסי' מ"ו דנאמן הלוה ממני נפל במיגו דמזויף וכ' דשם סמך דיוכל לטעון מזויף אבל כאן שמא יתבענו בלא שטר ויטעון להד"ם ואח"כ יוציא השטר ויהי' מוחזק כפרן דבריו תמוהים דכיון דיוכל לטעון לא לויתי ממך איך יהי' מוחזק