אבני החושן חלק א עב

למסור ותימה דהרי הש"ע אינו פוסק כאביי ושטר דלאו הקנאה אין למוסרו כלל וע"כ דבשטר הקנאה איירי ודוחק לומר דאיירי בשטר שאין שייך בו מוקדם או דהי' באותו יום שנעשה חתנו והמלוה עמו היום ובפרט שבפירוש כ' הב"י דבכל שטר איירי: הקצה"ח מתרץ ע"פ דברי הרי"ף מה שהקשו התוס' בהא דאמרינן בגיטין בפני נכתב חציו אפי' אמר אני הוא עד שני פסול דאו כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים והקשו התוס' דכי גרע אני הוא עד שני וחתם בעצמו מאלו נחתם בפניו ולמה אין זה כתקנת חכמים וכ' הקצה"ח דלפי דברי הרי"ף ניחא דעל עצמו אין נאמן כתקנת חכמים כיון דהגט יוצא מתחת ידו צריך קיום מדאורייתא כיון דלא הוי כנחקרה ע"כ ותמוהין דבריו דממ"נ אם הוא העד אין לך קיום גדול מזה ואם אין הוא העד א"כ אינו ת"י העד ועוד דהפוסקים כתבו דאם העד הוא השליח יאמר ג"כ בפני נחתם ולפי דבריו כ"ש דבפני נחתם פסול ועיין בזה בתשו' רדב"ז ומה שהי' בידי עוד להשיב מצאתיו בנתה"מ

כד) חתם כשהי' ברי ונשתחק. הש"ך לעיל ס"ק י"ז הקשה להריב"ש דקיום יכול להיות מפ"כ א"כ גם נשתחק יעיד ע"י כתב ותי' התומים דשאני עד החתום דעל מנה שבשטר הוא מעיד והקצה"ח הקשה דהא טעמו של הריב"ש הוא משום דקיום שטרות מדרבנן וא"כ אין לחלק ולק"מ דהרי בנעשה חתנו אין יכול להעיד אף להמכשיר לעיל סעיף י"ט עדי קיים הקרובים למלוה ולוה וע"כ כמ"ש שם הנתה"מ ושע"מ והקצה"ח בעצמו דשאני עד החתום והיינו כיון דבקיום צריך שני עדים על כל חתימה ועד החתום יכול להעיד בעצמו הוי כמעיד על מנה שבשטר עיי"ש. ועיין קצה"ח כאן דאלם הוי פסול הגוף לכן אף בקיום פסול ועיין ב"ש באה"ע סי' קמ"א מחלק בין אלם לכת"י ונסתייע מהריב"ש דמתיר בכתב ואלם הא פסול להביא גט (מ"ש שם ולא כהש"ך והרי הש"ך באמת דחה דברי הריב"ש מטעם זה) ובדברי הב"ש נדחין גם דברי הקצה"ח דהא בגט אף פסול הגוף נאמן לומר בפ"נ ואף קרוב או אשה ומ"מ אלם פסול ועיין תוס' ב"ב (ד' קכ"ח) ד"ה פיתח. ואמת כי בדברי הב"ש מ"ש לעיין עדיין די"ל דבגט בפני נכתב יש בו חומר יותר מקיום אבל בשטר לקיים אה"נ להריב"ש דמותר בכתב ה"ה אלם כשר לקיום כת"י של אחר לפי מ"ש התומים דרק על כתב ידו פסול

כה) שנים החתומים על השטר ומתו ואין כת"י יוצא ממ"א ובאו שנים ואמרו וכו' קטנים היו וכו' קורעין השטר. הש"ך ס"ק צ"ט הביא דברי הרא"ה דאין קורעין אותו וכ' הש"ך דלפ"ז בכת"י יוצא ממ"א דאמר ר"נ אוקי תרי להדי תרי ע"כ לא יפרש כרש"י לענין קריעה רק לענין שובר ע"כ ולא הבנתי דבריו דנהי לענין קריעה שוה כת"י יוצא לאין יוצא מ"מ הא כ' רש"י שם דלא קרעינן ומהני תפיסה וא"כ גם הרא"ה יפרש דנ"מ לתפיסה דבכת"י יוצא ממ"א מהני אם המלוה תפס ובאין כת"י יוצא ממ"א פשוט דתפיסה לא מהני

כו) פסולי עדות היינו. הסמ"ע ס"ק ק' כ' דהיינו קרובים דלא משימין עצמן רשעים והוקשה לו דהא מ"מ היו מפסידין להלקוחות שיטרוף מהם שלא כדין וכ' דאין זה מעשה רשע כיון שהלוהו באמת ע"כ ואין זה מוכרח רק י"ל כמו שכ' הש"ך לעיל סי' מ"ה דלא חיישינן דילמא אתו לקיים מקרובים דקרובים מידע ידוע וצריך לחלק בין זה להא דאמרינן דבחתם קרובים הוי מזויף מתוכו ומ"מ כאן לענין שלא נעשה שפיר י"ל דסמוך ע"ז דמידע ידוע: התומים מביא כאן בענין א"א משום ע"ר לפי הטעם שהוא קרוב אצל עצמו והקשה מאנוסים ועיין מ"ש בסי' ל"ד ועיקר בענין זה הארכתי בחדושי אה"ע סי' קט"ו

כז) עד א' אומר לא הי' תנאי ואין כאן אלא ע"א. הטור הביא בזה פלוגתת הרמ"ה והר' מתתי' אם צריך לשבע נגד העד האומר לא הי' תנאי וכ' הב"י דפלוגתייהו הוא אי עד מסייע פוטר והש"ך ס"ק ק"ט חמה עליו למה האריך הטור לפסוק דא"צ לשבע הא פשוט כיון דהטור והרא"ש סוברים דעד מסייע פוטר א"כ פשיטא דא"צ לשבע ועוד קושיות כאלו והמעיין בטור וב"י יראה דודאי הטור לא ס"ל דפלוגתייהו הוא בעד מסייע דהרי כ' על דברי הרמ"ה דאינו יודע טעמו רק הב"י חידש כן ומה שהקשה הש"ך דהרי הרמ"ה ס"ל דעד מסייע פוטר והתומים מתרץ דעד המחייב בא קודם והנתה"מ דחה דבריו עיין מ"ש בזה בסי' פ"ז גם דברי הרמ"ה תרצתי לנכון בסי' פ"ז עיי"ש ומה שתי' הנחה"מ דעד האומר תנאי הוי כלא אמר כלל כמ"ש התוס' לא הבנתי דלא כתבו התוס' רק דמה שהעיד על כת"י הוי כלא העיד ומה זה, ענין למה שאומר שהי' תנאי דהי' יכול להעיד אף אם לא חתם בשטר כמ"ש הנתה"מ בריש דבריו גם מ"ש לפרש דברי התוס' דלכן הוי כלא אמר דנעשה פסול ממ"נ כבר הבאתי כמה פעמים דברי הרמב"ן דמה דאינו נאמן משום חוזר ומגיד לא הוי בגדר עדות ואינו נפסל עי"כ ועיין סי' ל"ד מ"ש וגם א"כ אף באנוסים מחמת ממון יפסול השטר וגם שתי' למה לא הוי מחויב שבועה ואיל"מ צ"ע

כח) ואם כתוב בשטרא וכו' דלא הוי שיור בשטר אין יכולין לומר תנאי הי'. הש"ך הקשה דהא הבעה"ת שהביא הב"י סי' פ"ב כ' דדוקא יוצא ממ"א אין נאמנים עיי"ש ולא זכיתי להבין דבריו דהא הבעה"ת שם כ' דאם כת"י יוצא ממ"א אין נאמנים אף לפרש דבריהם ובאין כת"י יוצא ממ"א אין יכולין רק לפרש דבריהם וא"כ הרי גם הרמ"א כתב כאן בפירוש דלפרש דבריהם נאמנים וזה כדברי בעה"ת ופשוט. ואך מה שלא ביאר הרמ"א דבכת"י יוצא ממ"א אף למ"ד דנאמנים לומר תנאי הי' דברינו מ"מ אם כתיב בלא שום שיור אין נאמנים כמ"ש הבעה"ת נראה דהנה אף באין כת"י יוצא ממ"א קשה דאיך נאמנים והרי אף בתנאי דנאמנים הוצרך הש"ך לומר דזה לא דמי לאמנה דתנאי שעבודא חייל במקצת אך זה באין כתוב בשטר בלא שום שיור אבל בכתוב בלא שום שיור דהרי אנו אומרים דודאי לא הי' תנאי דכן משמעות הלשון וכשאומרים שהי' תנאי א"כ חתמו על שקר ומשוי נפשייהו רשעים אך י"ל דזה דמי לאומרים טעינו בשנת המלך ויכולין לומר ע"ז לא חתמנו כמבואר, לעיל סי' מ"ג סעיף ת' ואך זה באין כת"י יוצא ממ"א אבל בכת"י יוצא ממ"א מבואר שם שני דיעות בזה והנה הדיעה דסוברים דאין נאמנים משמע דאף באין כת"י יוצא ממ"א אין נאמנים רק כשמנצלים עצמם ואומרים טעינו והבעה"ת שם סובר דבזמן אף בלא אומרים טעינו נאמנים לומר ע"ז לא חתמנו ולפ"ז נראה דהא תליא בהא דהרמ"א דסובר דגם שם לא מהימני רק לומר טעינו לא הוצרך כאן לבאר דבכת"י יוצא ממ"א אין נאמנים כיון דאף בזמן אין נאמנים ודו"ק כי קצרתי

כט) ואם כת"י יוצא ממ"א וכו' אין נאמנים בשים דבר. הנתה"מ ס"ק כ"ו מחלק באומרים תנאי הי' דברינו שאם אומרים שהמלוה ציוה להם לכתוב התנאי א"כ אף עתה בידם לכתוב את התנאי ולמוסרו להלוה ויכולין לכתוב מזמן השטר ובידם לפסול השטר נאמנים אבל באם המלוה לא ציוה להם לכתוב וא"כ אסור להם לכתוב דהוי מפ"כ אז אין נאמנים לומר הי' תנאי עיי"ש והנה לפענ"ד צ"ע דאף בלא ציוה להם לכתוב כיון שהי' תנאי בשטר מצוה עליהם לכתוב ולתנו ביד הלוה כדי שלא יבוא המלוה לגבות אף אם לא יתקיים התנאי ומה בין זה למסירת מודעה ועכ"פ אם לא אמר להם שלא לכתוב לא גרע מהודאת קרקע דיכולין לכתוב בלא ציוה להם כיון דליכא פסידא עיין סי' ל"ט ומכ"ש אם הדין דאין נאמנים בט"פ לומר תנאי וחתמו עצמם בשטר ולא פירשו הוי כחתמו על שטר אמנה ואך באמת אף מ"ש דביכולין לכתוב נאמנים אין ברור לדעתי: